מאירי על נדרים טו

בשלישי של שבועות ביארנו ששבועת שוא חלוקה על שני פנים אחת שוא שיש עמו שקר ומפורסם לכל כגון נשבע על אבן שהוא זהב או שיעלה לרקיע והשנית שאין עמו שקר אלא שהיא חנם כגון על אבן שהיא אבן והיה בדין לומר שהנשבע לבטל את המצוה יהא מן המין הראשון ואם נשבע לקיימה יהא מן המין השני ולא תהא שבועת ביטוי חלה על דבר מצוה כלל לא בקיומה ולא בבטולה אלא שיהא הכל בדין שבועת שוא אלא שיש בענין זה צדדין חלוקים ואני רוצה לסדרם לך כאן על שמועות אלו עד שמתוך כך יתישבו לך שמועות אלו על אפניהן ולא תטעה במה שנתבלבלו בהם כמה מפרשים ודין ענינים אלו הוא שאם נשבע לבטל מצות עשה בפרט כגון שלא אוכל מצה בפסח אין שבועת בטוי חלה עליו ולוקה משום שבועת שוא ואם בכלל כגון שלא אוכל מצה הופקע מחיוב המצוה וחלה עליו שבועת בטוי והרי אותה מצוה אצלו כמי שלא נתחייב בה נשבע לבטל מצות לא תעשה בפרט כגון שאוכל חזיר אין שבועת בטוי חלה עליו ולוקה משום שבועת שוא ואם בכולל כגון שאמר שבועה שאוכל שחוטות ונבלות אין שבועת בטוי חלה על הנבלות ואף שבועת שוא אין בה שהרי חלה שבועתו על השחוטות וכל ששבועתו חלה על קצת דבריו אין בו שבועת שוא וזהו דין שבועה לבטל את המצוה ומכל מקום בקיום מצוה דרכים אחרים והוא שאם נשבע לקיים מצות עשה בפרט והיא מצוה שאין תוספת ראוי לבא במצוה מצד השבועה כגון שאטול לולב אין שבועת בטוי חלה עליו כלל ואף שבועת שוא והזכרת שם שמים לבטלה אין כאן אם הוא נשבע דרך זירוז והערה לעצמו אחר שקיימה אלא שאם לא קיימה לוקה עליה משום שבועת שוא ועל זו אמרו כאן מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והיה בעל התלמוד מבין מדבריו שתהא שבועת בטוי חלה עליו למלקות במזיד ולקרבן בשוגג והקשה והלא מושבע ועומד הוא ותירץ לו הא קמל"ן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה כלומר לא שתהא שבועת בטוי חלה עליו אלא שאין בזה שבועת חנם וכל שהוא מקיימה לא עבר כלל הא אם לא קיימה עבר על שבועת שוא שזדונה במלקות ושגגתה בלא כלום ושבועה זו יש צדדין שראוי לאדם להתעורר עליה ולעשותה והוא כשרואה עצמו מתיאש ממנה כדי לזרז עצמו עליה:

היתה המצוה ענין שאיפשר להתקיים המצוה במעט ונשבע שיעשה ממנה הרבה כגון תלמוד תורה שאם רצה פטר עצמו בק"ש שחרית וערבית וכמו שאמרו במסכת מנחות צ"ט ב' כל הקורא את שמע שחרית וערבית קיים מצות והגית בו יומם ולילה והוא נשבע שיוסיף בה כגון נשבע שאשנה פרק זה או מסכתא זו הרי זו שבועת בטוי גמורה למלקות במזיד ולקרבן בשוגג אם עבר עליה וזהו שחדשו כאן בסמוך לשמועה שכתבנו האומר אשנה פרק זה ור"ל שבועה שאשנה פרק זה הרי זה נדר נדר לאלהי ישראל כלומר שבועה למלקות ולקרבן ולשון נדר שהוא מזכיר ענין שבועה הוא שפעמים נזכר לשון נדר בענין שבועה וכמו שאמרו במשנתנו כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ופירשנו שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל הימנו נאסר בו מדין שבועה וכן בפרק ארבעה נדרים כ"ב ב' במאי נדרת באלהי ישראל ואמר אי נדרת במואי הוה מיזדקיקנא לך ומואי ובאלהי ישראל אינו לשון הנדר אלא לשון שבועה וכן אם נשבע ליתן כך וכך לצדקה הואיל ואם רצה פטר עצמו בפחות וזהו ששאלו והלא מושבע ועומד הוא וכו' ותירץ הואיל ואי בעי פטר נפשיה והרבה מפרשים סבורים לפרשה בנדר ולא בשבועה וקשה להם שהרי נדר חל על נדר וכמו שאמרו יש נדר בתוך נדר וכן שהרי שאשנה דבר שאין בו ממש הוא וטורחים בה ללא צורך שהשמועה בענין שבועה נאמרה כמו שכתבנו ובכלל דין זה שאם נמלך עם חבירו נשנה פרק זה למחר והסכים חבירו עמו ועל סמך אותה הסכמה נשבע הוא עליו שישנהו עליו לשנותו אע"פ שחבירו לא קיים לו תנאו אלא אם כן הזכיר כן בתנאו והוא שחדשו בשמועה שלישית האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשלים ולשנות:

ויראה לי דוקא בשלא נשבעו שניהם על זה כאחד אבל כל שנשבעו כאחד או אחריו באותו מעמד אלא שלא נשבע זה אלא על דעת שאף האחר ישבע עמו ונשבע ובא זה לשנות ולא בא חבירו אף הוא פטור וכן כל שהתנו שנים זה עם זה בשבועה ועבר האחד על תנאי האחר פטור ויש לי ראיה ממה שאמרו בדרש קרוב מצדיקי מי יריב אתי כשהקדוש ברוך הוא נותן טובה לישראל אף הוא מסדיר להם תשובה להשיב לאמות כשהלך יואב להלחם עם ארם אמרו לו לא אתה מבני יעקב שהתנה עם אבינו נכרתה ברית אני ואתה כיון ששמע יואב לא היה יודע מה לעשות בא לו אצל דוד והושיב עליה סנהדרין אמרו והלא הם עברו תחלה שנא' מן ארם ינחני בלק וכו' ולא זו בלבד אלא אף בימי כושן רשעתים וכן בראשון של סוטה י' א' אמרו בענין שמשון והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים הוא חל שבועתו של אבימלך שנאמר אם תשקור לי ולניני ולנכדי וכתוב ויכרתו שניהם ברית וכן כי שם נשבעו שניהם ופירשו שם גדולי הרבנים היא בטלה מלשון לא יחל דברו ופירשו הטעם מפני שהם עברו על השבועה תחלה ואע"פ שבזו מיהא לא הוצרכו לכך שהרי עבר זמן השבועה מכל מקום נראה דעתם שעל כל זרעם נשבעו וניני ונכדי על כל היוצאים מאותו שלשלת משמע ר"ל כל שלא נשתקע שם האומה והוצרכנו להיות הם עוברים תחלה והותר אחר בהעברתו ואע"פ שדברים אלו לענין דין כך הם יש מפרשים ששמועה זו מיהא לא באה ללמד דינין אלו אלא שדרך הערה אמרו שאע"פ שאמר הרב לתלמידו ר"ל נשכים ונשנה פרק זה אין ראוי לרב להתיאש להשכים עד שיהא התלמיד מזומן לכך אלא עליו להשכים תחלה וכדכתיב והנה שם כבוד ה' עומד:

נשבע לקיים מצות לא תעשה בפרט אין כאן שבועת בטוי כלל ואף שבועת שוא אין כאן אם הוא רואה שיצרו מתגבר עליו לעבור את העבירה והוא שאמרו במקום אחר הרואה את יצרו מתגבר עליו יהא קופץ ונשבע והוא תקנה להנצל מן העבירות והוא שכתבו הגאונים שבועה בשעתה חמירא להו לאינשי אלא שאם עבר עליה לוקה משום שבועת שוא נשבע לקיים מצות לא תעשה בכולל כגון שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות הרי שבועת ביטוי חלה אף על הנבלות ואם אכלן לוקה משום שבועת ביטוי במזיד ומביא קרבן בשוגג ויש חולקין בקצת דברים אלו כמו שכתבנו במסכת שבועות אלא שזו היא שיטתנו ומה שביררנו בה לפי דעתנו והדברים נכונים בלא שום פקפוק:

וצריך שתדע שהנדרים נשתנה דינם לענינים אלו בקצת דברים והוא שהנדרים חלים על דבר מצוה אפי' בפרט וביאור הענין בביטול מצות עשה שאם אמר קנם אכילת מצת מצוה עלי נאסר בה אבל אינם חלין על קיום מצות לא תעשה כגון אם אמר קנם עלי חרישה בשבת ועבר וחרש אין כאן בל יחל כלל ואין צריך לומר שאינם חלים בקיום מצות עשה ובביטול מצות לא תעשה שהרי אין ללשון נדר מקום באלו כלל שהרי שני אלו ענינם כשאעשה ולשון נדר הוא במניעת מעשה כלומר קנם עלי דבר פלני וכל שאמר הרי עלי שאעשה לשון שבועה הוא ואין הדבר תלוי בנדר ובשבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה שאם אמר קנם עלי שלא אוכל מצת מצוה אינה חלה שאע"פ שהוא נדר לשון שבועה הוא הואיל ואמר שלא אוכל ואם אמר אכילת מצת מצוה עלי בשבועה אסור לאכל שאע"פ שהוא שבועה לשון נדר הוא אלא שכל נדר שהוא בלשון שבועה או כל שבועה שהיא בלשון נדר אין בו אלא איסור סופרים כמו שביארנו בשבועות ולמדת מכל מקום שכל שאעשה או שלא אעשה לשון שבועה הוא אף בקנם ולא עוד אלא שאם היית דנו בנדר כל שאעשה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש והדברים מתישבים:

מי שנדוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתירו וצריך שיהו כלם תלמידי חכמים המשפיעים מחכמתם והלמדים לאחרים והם שהוא קוראם מתנו הילכתא ואם אינו מוצא מאלו צריך שיהו מיהא תלמידים השונים לעצמם והם הנקראין תנו הלכתא ואם אינו מוצא אף מאלו הולך לו תמיד בפרשת דרכים שבקיעת רבים של עיירות אחרות עוברים לשם ומצד שאי אפשר לקבצם אין צריך להודיעם אלא יהא נותן שלום והם משיבין ומה שהם משיבין לו שלום הוא ההיתר כשיעשה בעשרה תלמידים ויתמיד בדבר זה עד שירגיש שכבר עברו שם עשרה תלמידים ויש מי שכתב שבשמתא מיהא מתוך חומר שבה יחיד מומחה יכול להתירה ואינו צריך עשרה ויש טורחים לפרש דבר זה בהרבה דרכים שאינן כלום ועיקר הדברים כמו שכתבנו ולא סוף דבר בדין זה כשלא ידע מי נדהו או שידע ואינו בחיים עד שיוכל לילך לפניו ולהתירו אלא אפילו ידע בחלומו מי נדהו ושהוא בחיים והלך לפניו שיתירהו אין התרתו של זה כלום לשמותיה שויוה שליח לשרויה לא שויוה שליח וכן אפי' היה הנדוי וההיתר בחלום ר"ל שהמנדהו בחלומו התירו כאותו חלום בעצמו הן בחלום אחר אינו כלום שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר הוא מאותם הדברים: