מאירי על נדרים טז

הוזכר בסוגיא זו מעשה בדביתהו דרבינא דהוה לה נדרא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו ואמר ליה אי מיכנפי אין אי לא מיכנפי לא ושמועה זו נתבלבלו הרבה מפרשים בענינה ועיקר הראוי אצלי לברור מכל מה שנאמר בה הוא שאשתו של רבינא היתה לה נדר שלא היה בעלה יכול להפר ביום שמעו כגון שלא היה מנדרי עינוי נפש ולא מדברים שבינו לבינה ומכל מקום יכול היה להתירו לה מתורת חכם כשאר חכמים וכמו שאמרו בשני של נגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואף לדעת רבי יהודה שחלק שם לומר אף נדרי אשתו שבינה לבין אחרים מכל מקום היה מוצא שלשה הדיוטות שילכו בביתו להתירה אלא שרב אשי היה במקומו והיה גדול ממנו ולא רצה להתיר נדר במקומו וכל שכן שלא רצה להתיר במקומו של זקן על ידי הדיוטות אלא אם כן ברשותו ובא לפניו לכונה שיתירהו לה ומצד שלא רצה שתהא אשתו באה לפניו ושתתבייש הימנו הלך הוא לפניו ושאלו אם הבעל יכול לעשות שליח בשביל אשתו לילך לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות ברשותו להודיע חרטתה ופתח המצוי לה להיתר נדרה ושיהא נאמן אצל החכם או ההדיוטות שלא להוסיף בפתח משלו מתוך שנדרי אשתו קשים לו ושיתירו את נדרה שלא בפניה על יד הפתח והחרטה שהודיע להם הבעל מצדה והיתה כונת רב אשי להשיבו שאיפשר לו ליעשות שליח ונאמן בכך כאלו המתיר או המתירים שומעים את הדברים מפיה וכל שהוא ניתר ביחיד מומחה אין צריך כלום אלא שלא רצה לפרוט לו בתשובתו היתר הבא על ידי יחיד מומחה שלא יראה כממציא עצמו להתיר ביחיד והשיבו בהיתר הבא על ידי שלשה הדיוטות ואמר לו שכל זמן שהוא מוצא את השלשה ביחד ואינו צריך לטרוח בקבוצם נעשה שליח ומתירין לה שלא בפניה על ידי דבריו ואין חושדין אותו שמא יוסיף אחר שהוא מוצאם מקבצים ואינו צריך לטרוח אבל כל שאינו מוצאם מקבצים חוששין שמא יחמול על מה שטרח שלא להיות טרחו בחנם ויאריך בפתחים וחרטות יותר מדאי:

ולמדנו מעניני שמועה זו הרבה דברים אחד שאין ראוי לאדם להתיר את הנדר במקום שיש גדול הימנו וכל שכן במקום רבו ומכל מקום שמתא ר"ל נדוי כל שנתפייס ובא להתירו רשאי המנדה להתירו אף במקום רבו והשני שהבעל בנדרי אשתו אע"פ שאינו יכול להפר כגון שאינו מנדרי עינוי נפש ולא מנדרים שבינו לבינה מכל מקום יכול הוא להתירו מתורת חכם וכל שכן להצטרף עם שלשה שהרי בבכורות אמרו שאין יכול להתיר בכורות של עצמו ואע"פ כן מצטרף לשלשה ובנדר מיהא אף ביחיד אם הוא מומחה ויראה שהדין כן בנדר שהיה להפרו ביום שמעו ולא היפר ועבר היום או שקיים שאע"פ שאינו יכול עוד להפר מכל מקום מותר הוא להזקק בהתירה מתורת חכם וכל שכן שיש לה היתר בשאר חכמים שאין קיומו עושה בנדרה אלא שעושהו כנדר אלמנה וגרושה אשר אין לה קצין שוטר ומושל להפר נדרה אלא שחכם יכול להתירה ויש חולקין לומר שכל שקיים הוא את נדרו אין לה היתר על ידי חכם מטעם כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואינו כלום כמו שביארנו בפרק השולח ומכל מקום יש חולקין לומר שאין הבעל מתיר בנדרי אשתו כלל מפני שהיא כגופו ונדרים של עצמו הן וראיה להם בתלמוד המערב ולא נראה כן כמו שיתבאר בפ' אחרון השלישי שיחיד מומחה מתיר בין נדר ושבועה בין נדוי בין שמתא הרביעי שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ואינה צריכה להיות היא לשם ואין חושדין אותו בתוספת דברים להמצאת פתח וחרטה ומכל מקום דוקא ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות שיהא מוצאם מתקבצים ביחד אבל אם הוא צריך לקבצם אין מתירין אותה על פי דבריו ומכל מקום דוקא בבעל אבל אדם אחר נעשה לה שליח אף כשצריך לקבצם וכן כל אדם לחבירו ואין חושדין אותו שמא יוסיף כלל וקצת אחרוני הרבנים הורו למעשה שאפילו על ידי כתב כן ר"ל שיכול אדם לשלוח בכתב פתחיו וחרטותיו לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות והם מתירים לו שלא בפניו על ידי החרטות והפתחים ששלח להם והביאו ראיה ממה שאמרו באחרון של קדושין בענין הפרת הבעל אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה אלמא בעל מיפר שלא בפניה ושלא בפני שליח וודאי הוא הדין לחכם ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שהיתר חכם אינו על ידי שליח אלא בפני הנודר ואף הבעל דוקא נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא להתיר נדרי אשתו ר"ל שמאחר שנתברר להם ענין הפתח צריך שתבא לפניהם ויתירוה ובתלמוד המערב שבמסכתא זו בפרק נערה אמרו מהו להתיר על ידי תורגמן נשמעינה מן הדא ר' אבא בר זוטרא איתעביד תורגמניה דר' יוחנן בחדא איתתא דלא הוה חכמא מישמע סורסיטון ר"ל שלא היתה מבינה לשון הרגיל אצלם ויראה מכאן שאם היתה במעמד ובושה לדבר עם הזקנים מגדת חרטתה לאחר בחשאי והוא מגיד ונעשה סרסור בינו ובינם:

יש מפרשים במה שאמרו אי מיכנפי אבל לכנופינהו לא מפני שכל שאנו רואין אותו מחזר אחר ההיתר חושדין אותו ולדעת זה אף כשהולך אצל היחיד אין מתירין לה אחר שהוא מחזר בכך אלא אם כן הוא מוצא את היחיד במקרה או ההדיוטות מקבצים מאליהם במקרה וגדולי הרבנים באים בה מתורת קנס וכן יש בה פירושין אחרים ומה שכתבנו הוא עיקר הדברים:

מקצת הרבנים קובעים עצמם לומר שאין הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ושואלים לעצמם אם שמועה זו נאמרת בנדר היאך נתגלגל מקומה בענין הנדוי ועוד אם בעל נעשה שליח לחרטת אשתו היאך אמרו במסכת גיטין בשמועת המוציא את אשתו משום שם רע אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין והלא הוא יכול ליעשות שליח לחרטתה ועוד שלשון כנופי לא הוזכר בתלמוד אלא בעשרה ולא בשלשה ומתוך כך הם מפרשים שנדוי היה שנדהו בחלום והם גורסין הוה ליה נדויא וכן בעל מהו שיעשה שליח לאשתו ואין גורסין לחרטת אשתו ואמר ליה דלכנופי לא כדי שתטרח היא ותכנע ואין הדברים כלום וכבר דחו קצת חביריהם כל ראיותיהם שאם הוזכרה השמועה בתוך עניני הנדוי איפשר דנקט לה משום סיפא ללמד שהיחיד מתיר שמתא שהיא בכלל עניני הנדוי ואם מקושית אין אדם רוצה וכו' מצינו כיוצא בה בפרק אלמנה ניזונת אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין וכו' עד אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ואע"פ שאיפשר לה למכור על ידי שליח ואם ממה שכתבו שאין לשון כנופיא בפחות מעשרה הרי אמרו בפרק זה בורר בענין אודיתא מיכנפי ויתבי כתבינן כנפינהו איהו לא כתבינן ואין הענין אלא בשלשה: