מאירי על נדרים יד

כבר ביארנו במסכת מועד קטן שהנדוי נעשה להרבה סבות מהם על תביעת ממון לפני בית דין והם מזמינים אותו ומזלזל בשלוחם או שאינו חושש להזמנתם או לגמר דינם ומהם מצד עבירות כגון שראוהו או ידעו בו שמחלל שם שמים בעשיית עבירות שאין ענשן מסור לבית דין שהוא בר נדוי ואף יחיד יכול לנדותו בכך ומהם לענין אפקירותא כגון שמתפקר בתלמיד חכם אף לאחר מיתה שהשומע אפי' יחיד יכול לנדותו ויש בזה נדוי קל כשמקניטו שלא בכונה וזדון או שעושה דבר שיש בו נדנוד עבירה ולא עבירה מפורסמת והיא נקראת נזיפה ומהם שהתלמיד מנדה לכבוד עצמו לאי זה שעושה לו שלא כהוגן או שמתפקר בו ואף כשאין אחרים מסכימין עמו נדויו נדוי לכל התלמידים ובכללם כל שהמנדה גדול מהם וביארנו שם אי זה מן הנדויים תלוי בזמן ר"ל שהוא צריך לנהוג בו שלשים על כל פנים או זמן הקבוע לו ואי זה היתרו תלוי בפיוס או בתשובה מן העבירה ואי זה היתרו תלוי ברצון המנדה מעתה כל שאין היתרו תלוי בזמן אלא בפיוס ר"ל שיפייס המנודה לאותו שנדהו או לאותם שנדוהו וכבר פייס או שתלוי ברצון המנדים או המנדה וכבר רצו או רצה אם היה נדוי זה בפניו אין מתירין אותו אלא בפניו אבל אם היה הנדוי שלא בפניו מתירין אותו אפילו שלא בפניו ולענין טעם הדבר נתבלבלו בו המפרשים וגדולי הרבנים פירשו בה שמאחר שביישוהו בפניו צריך להתיר לו בפניו כדי שיתיישב דעתו של זה בהיתרו או בהיתרם ממה שנתבייש ולדעתם אם רצה המנודה שיתירוהו שלא בפניו רשאים שהרי משום כבודו הוא וכבר נמחל ובתוספות מוחים בפירוש זה מפני שלדעתם אין ראוי לחוש לכבוד מי שנתנדה מן הדין והם מפרשים שהנידוי יותר חזק כשנעשה בפניו וראוי להיות ההיתר חזק כנדוי על הדרך מה שאמרו בפרק השולח כל מילתא דמיתעבדא באפי עשרה צריכי עשרה למישלפה ולפירוש זה אפילו נתרצה זה בכך אינו כלום אלא שאף הם לא נתישבה דעתם בפירוש זה וחזרו ופירשו הטעם מפני החשד שאם יתירוהו שלא בפניו שמא אף הוא אינו יודע בהיתרו וכשיראה שאין בני אדם נזהרים ממנו הוא בא להקל בענין נדוי או שחושד את המקילים שבודאי סבור הוא שאלו התירוהו מודיעים היו לו בכך ולדעת זה לא בפניו ממש אלא בידיעתו אבל בשנדוהו שלא בפניו סבור כשם שנדוני שלא בפני כך התירוני ועל דרך מה שאמרו המודר מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ופירשוה בתלמוד המערב מפני הבושה כמו שביארנו בגיטין ובמכות:

השומע אזכרה מפי חבירו ר"ל ששמע מפיו שהזכיר את השם לבטלה ושלא לצורך ועבר על מה שאמרו את ה' אלהיך תירא ר"ל שלא תוציא שמו לבטלה צריך שיהא אותו שומע מנדהו מיד כדי שלא יהא רגיל בכך ולא יגרום תקלה במקומו שכל מקום שהזכרת השם ללא צורך מצויה עניות מצויה ועניות כמיתה ומכל מקום נדוי זה תלוי ברצון המנדה אחר שיודיעהו שנדהו לסיבה זו רשאי להתירו לאלתר שאין בין נידוי להפרה כלום לכל נדוי התלוי ברצון המנדה ומעתה אינו מתירו אלא בפניו ומכל מקום אם רצה לעכב את נדויו עושה כפי ראות עיניו וזה שנאמר בסוגיא זו שריא לאלתר מפני שצריך היה להתירו בפניה ולא רצה להטריחה שתשוב לפניו זו היא שיטתנו ומכל מקום גדולי המחברים פירשו שצריך להתיר לו מיד שלא להכשיל את האחרים שאינן יודעים בנדויו ואם תאמר שיודיע אין לדבר סוף שהרי רוב בני אדם רגילים בכך והם חדשו בדבר זה שאף במברך ברכה שאינה צריכה כל השומע חייב לנדותו שאף זו היא הזכרת השם לבטלה ופירשוה במזיד אבל בשוגג אסור לנדותו עד שיתרהו:

שמע השומע וטעה ולא נדהו הוא עצמו בנדוי ויש מפרשים בה שדרך קללה נאמר יהא בנדוי שמים לא שיהא הוא בר נדוי ומכל מקום רוב מפרשים פירשוה שצריך לנדותו ואע"פ שנשתנה הלשון ר"ל שלא אמר צריך לנדותו אלא יהא בנדוי הרי מצינו כיוצא בו הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי שהוא בודאי בר נדוי:

תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ר"ל מתיר לעצמו שאין לשון הפרה אלא באב ובעל אלא שהרי הרבה פעמים נזכר בתלמוד לשון הפרה בענין היתר ודבר זה יש מפרשים בשלא נדה עצמו לשום דבר שיהא ראוי עליו לנדוי אלא לכבוד אחרים או להכנעת עצמו וכיוצא באלו וזהו ששאלו עליה היכי דמי והשיבו עליה כי הא דמר זוטרא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמת נפשיה והדר משמית לבר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שארי לבר בי רב ואלמלא שכן מהו ששאל היכי דמי והלא בכל ענין שנדה עצמו אפילו לעבירה שנזדמנה לו הוא מתיר לעצמו אלא לא נאמר אלא בענין זה וכיוצא בו אבל כל שנדה עצמו לעבירה שנזדמנה לו כגון שהזכיר שם שמים לבטלה וכיוצא בה אע"פ שיכול לנדות את עצמו אינו מתיר לעצמו ומכל מקום יש מפרשים שאף לעבירה כן ואין גורסין בשמועה זו היכי דמי אלא כי הא דמר זוטרא הוה עביד הכי אבל כל שנדה לעצמו אף לעבירה מתיר לעצמו שמאחר שהוא בר הכי וראינוהו שאינו נושא פנים לעצמו ונוהג נדוי אף הוא אינו מתיר אלא בראוי הא אם נדהו אחר לעבירה אינו מתיר לעצמו אפילו נדהו מי שאינו גדול הימנו וכן כתבוה קצת גאונים וכן כתבו שהנדר מיהא אינו מתירו הוא בעצמו וכדקיימא לן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ומה שאמרו במסכתא זו שרא לנפשיה מכל מקום על ידי החכם היה בא כמו שיתבאר:

יש ללמוד מכאן שהמנודה יכול לנדות אחרים שהרי אמרו במר זוטרא שהיה מנדה עצמו ובתוך נדויו היה מנדה את האחר ומכל מקום יש מפרשים מתוך כך כשיטה ראשונה שאילו נדה עצמו לעבירה איני ראוי לנדות בתוך נדויו וכל שכן אם נדוהו אחרים ואין נראה כן שהמנודה לא נפקע כחו אם הוא ראוי לנדות בראוי לו:

לענין ביאור זה שאמרו משמית נפשיה והדר משמית בר בי רב גדולי הרבנים מפרשים כדי שישתתף בצערו ויש מפרשים כדי שלא יתיאש מהיתרו ויזכרהו מתוך שלו ויש מפרשים לכבוד תורה שהיה קשה בעיניו על שהיה צריך לנדותו ומנדה עצמו להתכפר לו מעונש נדויו:

זו שאמרו שרי לנפשיה והדר שרי לבר בי רב יש למדים ממנה שהמנודה אף לדעת האומר שיכול לנדות אינו יכול להתיר בתוך נדויו ויש אומרין שרשאי אלא שמכל מקום מוטב שיבא זכאי ויכפר על הזכאי וכו' על הדרך שדרשוה בכהן גדול ביום הכפורים בענין וכפר בעדו ובעד ביתו וכו' ומה שאמרו כי עייל לביתיה פרשוה גדולי הרבנים מפני שלא יצטרכו בני ביתו להתרחק ממנו ונראה מדבריהם שאף בני ביתו של מנודה חייבין לנהוג בנדויו וגדולי המפרשים כתבו במסכת מועד קטן שאין אשתו של מנדה חייבת בנדויו וממה ששאלו שם מנודה מהו בתשמיש המטה אלמא פשיטא ליה שאין אשתו חייבת לנהוג בנדויו ואם כן אנו צריכין לפרש כאן בפירוש גדולי הרבנים בני ביתו לבד מאשתו ומשום דאשתו כגופו ומכל מקום יש מפרשים שאף אשתו נוהגת בנדויו וזה ששאלו מנודה מהו בתשמיש המטה פרשוה במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו ומכל מקום הוא עצמו צריך לנהוג נדוי בעצמו כגון בנעילת הסנדל ועליה שאל אם הוא מוזהר בתשמיש המטה: