מאירי על נדרים קיג

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי ומה שנתגלגל בו לענין החלק הששי שבספר והוא החלק הרביעי שבפרק והוא שאמר קונם פירות האלו עלי קונם הן לפי וקונם הן על פי אסור בחלופיהן ובגדוליהם שאיני אוכל שאיני טועם מותר בחלופיהן ובגדוליהם בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולים אסורין האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי קונם הן לפי וקונם הן על פי אסור בחלופיהן ובגדוליהם שאיני אוכל שאיני טועם מותר בחלופיהן ובגדוליהן בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין אמר הר"ם פי' דבר שזרעו כלה הוא מה שיפסד זרעו בארץ ויפסד כמו החטה והשעורה ורוב השעורים ודבר שאין זרעו כלה נמי שיהיה זה הדבר אשר נשבע עליו בצל או שום או מה שדומה לו שהוא כאשר יזרע זה הבצל או זה השום בעצמו יצמח מה שיצמח ממנו וישאר הגרעין הזרוע קיים בארץ וכבר התבאר זה בתשיעי ממסכת תרומות ובקש אותו שם:

אמר המאירי קונם פירות אלו עלי או קונם הם לפי או קונם הם על פי אסור בחילופיהן אם נמכרו ובגידוליהן אם נזרעו וכל שכן במשקין היוצאין מהם שאדם אוסר על עצמו בקונם דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו בפרק שתוף וכבר ביארנו בפרק בשול שזה שהוזכר אלו והן לאו דוקא אלא כל שפורט הדברים שהוא אוסר עליו הדין כך כגון פירות של פלני או של מקום פלני שכל שאינו אוסר עליו את כל המין אלא מקצת פרטיו ומשאיר עצמו מותר באחרים שבאותו המין הרי הן כעין הקדש ואסור בחליפיו אלא שמכל מקום דוקא בהחליפן הוא אבל אם נתחלפו על ידי אחר שלא בשליחותו מותר כשאר חליפי איסורי הנאה אבל כל שאסר על עצמו את כל המין אינו כעין הקדש ואינו מתכוין אלא לפרוש מאכילת אותו המין ומותר בחליפיו הא כל שפורט באיזה צד נאסר בחליפיו וכן נאסר בגידוליו אם נזרעו או ניטעו ובתוספות חולקים במה שכתבנו וגורסין כאן קונם פירות אילן עלי ולא פירות אלו ואע"פ שדרך כלל נדר הואיל והזכיר קונם סתם ולא הזכיר לשון אכילה אסר על עצמו אף חילופיו וגידוליו ואין בזו חלוק בין דבר שזרעו כלה לאין זרעו כלה דלא גרעי גידולין אף בדבר שזרעו כלה מחליפין אלא שגידולי גידולין מיהא מותרין ונשאר לענין משנתנו והוא שאם אמר קונם שאני אוכל קונם שאני טועם לא אסר על עצמו אלא גוף הפירות ואפילו אמר אלו ומותר בחלופיהן וכן מותר בגידוליהן בדבר שזרעו כלה ר"ל שנפסד זרעו בקרקע קודם הצמחתו כגון זרע החטים והשעורים ורוב הזרעים שמכיון שזרעו כלה אין כאן גוף הפרי כלל אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון בצל או שום שהזרוע נשאר בקרקע קיים אלא שמוסיף אחרים עליו הרי הגדולין כגון הבצל אחר שהשורש שכבר נאסר קיים אפי' נעתקו הגידולין מן השרש [אסור] שהרי מכל מקום נאסרו בעודן מחוברין עמו ולא הופקע איסורו ואפילו גידולי גידולין יתבאר בגמרא שאסורין מטעם דבר שיש לו מתירין כמו שנבאר:

וכן האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי ר"ל כל מה שאת מכינה לי לאכול אסור בחלופיהן ר"ל אם הכינה לו מאכל והחליפו בפירות ובגידוליהן ר"ל בגידולי פירות שלקח מן החליפין או אם נטעה היא או זרעה ואפילו בדבר שזרעו כלה אלא שגידולי גידולין מותרין כמו שביארנו בראשונה שאני אוכל שאני טועם מותר בחליפין שלא אסר עצמו אלא מגוף מה שהכינה ובגידולין כגון אם נטעה היא או זרעה בדבר שזרעו כלה הא בדבר שאין זרעו כלה הרי הוא כגוף מעשה ידיה ואסור בו אף בגדולי גדולין כמו שביארנו בחברתה ויש מפרשין מעשה ידיה דמי מעשה ידיה והם מפרשים בו אפילו לא אמר קונם ידיך עלי למעשיהן אלא קונם מעשי ידיך עלי או קונם מה שתעשי עלי ועל ידי מה שאמר בקונם מעשה ידיך עלי נתגלגל בענין אחר ר"ל שאת עושה וכו' אע"פ שאינו מכונת הפרק והוא שאמר:

משנה קונם שאת עושה ואני אוכל עד הפסח שאת עושה ואני מתכסה עד הפסח עשתה לפני הפסח מותר לאכול ולהתכסות לאחר הפסח שאת עושה עד הפסח ואני אוכל שאת עושה עד הפסח ואני מתכסה עשתה לפני הפסח אסור לאכול ולהתכסות לאחר הפסח קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנייתו עד הפסח ולאחר הפסח בבל יחל דברו קונם שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנייתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח אמר הר"ם זה כלל מבואר לא יצטרך זולת תקון הקריאה וחתוך המאמר במקום החתוך ולא ידבר בו בתלמוד כלל לרוב ביאורו ולא יזכרהו התנא אלא מפני ההבדל האחד לבד אשר אמר בו ואחר הפסח בלא יחל דברו וזה שהוא אפשר שיעלה על הדעת כאשר היתה השבועה נופלת בשבט דרך משל שהיא לא תהנה ממנו עד הפסח אם תכנס לבית אביה מהיום עד הסוכות וכבר עבר פסח שאז נניחה לילך לבית אביה לפי שעבר הזמן אשר התנה בשבועתו שהיא לא הועיל בו כאשר הלכה לבית אביה ואמר שאין הענין כן אבל יחוייב אליו שימנעה עד שלמות הזמן אשר נשבע ואע"פ שהוא בטל העונש אשר התנה בו אם תעבור כאשר עבר הפסח וזה הענין לבד הוא אשר רצה לומר ולבאר אלינו אולם שאר הדברים מבוארים:

אמר המאירי קונם שאת עושה ואני אוכל עד הפסח שאת עושה ואני מתכסה עד הפסח הואיל והזכיר שם איסור האכילה קודם הזכרת הגבלת הזמן והדביק הגבלת הזמן לאכילה אין הגבלת זמן חוזרת אלא ליתן זמן לאכילתו ואין כונתו לאסור מה שהיא עושה באכילה או בלבישתו אלא עד הפסח כלומר קונם עלי מה שאני אוכל או מתכסה ממעשה ידיך עד הפסח הא לאחר הפסח אהנה אף ממה שתעשי מהיום עד הפסח והלכך לאחר הפסח מיהא מותר אף במה שעשתה משעת הנדר עד הפסח אבל אם הזכיר הגבלת הזמן קודם הזכרת האכילה והדביק הגבלת הזמן למעשה ידיה אין הגבלת הזמן חוזרת ליתן זמן לאכילתו אלא ליתן זמן למעשה ידיה איזה מהן יאסר עליו לעולם וכונתו לומר שכל שתעשה עד הפסח יהא אסור לו לעולם:

קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם את הולכת לבית אביך עד החג ר"ל שהיה במרחשון ואמר לאשתו קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג וכבר ביארנוה בפרק שני בשאמר הנאת תשמישך עלי שאם לא כן הרי הוא משועבד לה ואמר על זו שאם הלכה לפני הפסח הרי חל מיד איסור הנאתה ונמצא אסורה בהנאתו עד הפסח כמו שנדר ואע"פ שאף בלא הלכה אסורה מחשש שמא תלך ונמצאת אסורה למפרע בזו אין בה דין מלקות אבל כשהלכה קודם הפסח חל איסור הנאתה מיד בודאי עד הפסח וכל שנהנית יש בה דין מלקות על הדרך שביארנו בפרק שני ולאחר הפסח בבל יחל כלומר אם לא הלכה עד הפסח אבל לאחר הפסח הלכה והרי אם לא נהנית עד הפסח אין לנו בהליכתה שלאחר הפסח כלום ומותרת לילך שהרי לא אסרה אלא עד הפסח והרי לא נהנית עד הפסח אבל מכל מקום אם נהנית קודם הפסח אסור לה לילך אחר הפסח מפני שאם תלך נמצאת עוברת למפרע על בל יחל אבל מלקות אין כאן שהרי בשעת הנאתה לא חל האיסור עדין:

קונם שאת נהנית לי עד החג אם את הולכת לבית אביך עד הפסח אם הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ואם נהנית לוקה ולאחר הפסח מותרת לילך מיד:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא וכבר הארכנו בה יותר בפרק שני ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: