מאירי על נדרים קיא

לענין נגעי בתים אמרו שלא סוף דבר שהבית מטמא בנגעים אלא אף העליה והוא שאמרו בבית לרבות את העליה אבל היציע והוא עליונות המרפסת שלפני העליה אינו מטמא בנגעים וכמו שאמרו בתורת כהנים בקירות הבית ולא בקיר היציע ואם כן מה שנמצא בקצת ספרים בסוגיא זו בבית לרבות את היציע לא כהלכה הוא ומכל מקום בתוספות גורסין כאן לרבות את הצבוע ואף בתורת כהנים אמרוה כן בין שהכותל צבוע בידי אדם בין שצבוע בידי שמים ומה שהוצרך לרבות את הצבוע מפני שנתמעט בנגעי בגדים שאין בגד מטמא בנגעים אלא לבן אבל לא צבוע בין על ידי אדם בין על ידי שמים וכמו שדרשו בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתן כבריתו אף צמר כבריתו להוציא את הצבוע ובא ללמד שבנגעי בתים אף הצבוע במשמע:

כבר ביארנו בראשון של גטין ח' ב' לדעת גאוני ספרד שהמוכר או הנותן לחבירו דבר שאינו מסויים כגון שאמר קרקע מקרקעי מכור לך או נתון לך או כל נכסי חוץ ממקצתן אינו כלום ואינו יכול לומר בקרקע מקרקעי תן לי מיהא פחות שבהם ומכל מקום אם אמר חצי שדה פלני אני מוכר לך הרי זה סיום מקום ונוטל מיהא את הכחוש וכן בית בבתי או שדה בשדותי או כרם בכרמי הרי זה סיום מקום ונוטל הפחות שבהם ולא עוד אלא שבבתים אם היו שם עליות אינו נוטל אלא עלייה שהיא גרועה מבית ואם נפל לו בית נותן לו אותו שנפל הן אם אמר בית בבתי הן אם אמר בית מבתי הלכה כן שלא נתכון כאן אלא להעמיד אחד ואע"פ שיש אומרים שאף בקרקע מקרקעי נותן לו מיהא הפחות מכל מקום שיטתנו ושיטת גאוני ספרד היא על הדרך שכתבנו כמו שביארנו בראשון של גיטין ובבית בבתי מיהא לדברי הכל מראהו פחות ואם כן מה שאמרו כאן מאי עליה מעולה שבנכסין אין הלכה כן שלא נתכון כאן אלא להעמיד דבריו של רב הונא אף לדעת רבנן ומכל מקום דחייה בעלמא היא למה שהיה הוא מדקדק טעמא דאמר ליה בית בבתי הא בית כלומר איזה בית שארצה כלומר בית שבתוך שאר הבתים שאף עלייה בכלל או שמא מצד יתור הלשון אבל בית סתם אינו מראה עליה והעמידה לדעת חכמים ולמעולה שבנכסיו ומכל מקום אין הלכה כן אלא בכל לשון שבה אינו מראהו אלא פחות שיד בעל השטר על התחתונה מפני שהוא מוציא מחבירו:

ודבר זה מה שחסר כאן נתגלה בסוף מסכת מנחות שאמרו שם האומר אחד משוורי הקדש והיו לו שנים גדול שבהן הקדש היו לו שלשה הבנוני שבהן הקדש כלומר אף הבנוני חוששין לו הואיל ולגבי קטן גדול הוא וממתין לו עד שיומם ומחלל קדושתו על הגדול כמו שהתבאר שם ואמרו עליה בגמרא אמר רב הונא אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא דאמר אחד משוורי הקדש אבל אם אמר שור בשוורי תורא בתורי קאמר כלומר המעולה שבהם ואין חוששין לבנוני כלל וכדקאמר הכא מעולה שבנכסיו והקשה לו והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא האומר לחבירו בית בבתי אני מוכר לך מראהו עליה לאו משום דגריעא והא בית בבתי כשור בשוורי הוא ותירץ לא מעולה שבבתים וחזר והקשה ממה שאמרו שור בשוורי הקדש וכן שור של הקדש שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש וכל השאר ימכרו לצרכי עולות וכגון שהזכיר בהקדש שור בשוורי עולה וכן שור של עולה שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש מפני שיש לחוש על כל אחד ואחד שעליו חל הקדש ועולה ואם איתא הגדול שבהן הקדש אחרים מאי עבידתיהו ותירץ תרגומא אשור של הקדש שנתערב עם האחרים אבל שור בשורי אין לנו עסק אלא אצל הגדול והקשה והא וכן קאמר ותירץ תרגומא אגדול כלומר ששוים לענין שנותן הגדול להקדש אבל לימכר האחרים להקדש דוקא בשור שנתערב אבל לענין שור בשורי לא וחזר והקשה ממה שאמרו בית בבתי אני מוכר לך מראהו נפל כלומר שאם נפל לו בית אף הוא אומר לו זהו שמכרתי לך עבד בעבדי אני מוכר לך ומת לו אחד מראהו זה שמת ואומר לו זהו שמכרתי לך ואם איתא דאגדול איתמר לחזי הי נפל והי מת ואם הוא הגדול יפטר בו ואם לאו לא יפטר בו ותירץ לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה ובההוא ודאי לא אמר שהחשוב מכר לו אלא הפחות הא לגבי הקדש הגדול משמע:

והשתא דאתית להכי אף מה שאמרו מראהו עליה אין פירושו מעולה שבנכסיו אלא עליה ממש ומשום דגריעא אבל בהקדש דחמיר כל שאמר שור בשוורי הגדול הקדש והוא הדין במקדיש בית בבתיו ולמדת שזו שאמר בכאן מאי עליה מעולה שבנכסיו נדחית מכח אותה שאמרו שם מראהו נפיל וחזר לפרשה בעליה ממש ואין בה הפרש בין בית אחד לבית בבתי או בית מבתי בין בלוקח בין במקבל מתנה הא בהקדש כל שאמר אחד משוורי אם היו לו שנים נותן הגדול ואם היו שלשה הגדול הקדש וחוששין לבינוני על הדרך שביארנו ואם אמר שור בשוורי הקדש הגדול הקדש ואין חוששין לבינוני כלל זהו הפסק הנכון בענין זה והרבה מפרשין נתבלבלו בפירושין אחרים שהוכרחו בהם לפסוק בדרך אחרת ולחלק בין בית מבתי לבית בבתי ואין לחוש לדבריהם כלל וכבר הארכנו בענין זה יותר בראשון של גיטין:

אע"פ שאמרו לענין אבל שהכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שבבית מכל מקום מטה העשויה דרך נחש שמעמידין אותה מוצעת תמיד בלא הפסק וקורין לה ערסא דגדא הואיל ואינה עשויה לשכיבה אינו צריך לכפותה והרי היא כמטה המיוחדת לכלים שאע"פ שלפעמים הוא שוכב עליה דרך אקראי אינו צריך לכפותה וכן הדרגש והיא מטה שאין לה כרעים גבוהים ומתפרקת בהיתר קשרים שבה והיא של עור וקורין לה ערשא דצלא והיו נוקבים העור נקבים נקבים מד' רוחותיו וקובעין טבעות בארוכות וקושרין את העור מתוך נקביו לתוך טבעות המטה בלולאות הנקראין קרביטין וממתחין את העור ושוכבין עליו וזהו שאמרו סירוגו מתוכו וכשנוטל את קרביטיו ר"ל שמתירן היה נופל מאליו אבל מטה סרוגה מגבה ר"ל שהחבלים נכרכים על הזרועות ומטה זו שביארנו שסירוגה מתוכה אין דרכה אלא לגדולים ונכבדים שהולכין ממקום למקום וביתם עמם וכשמגיעים במלון מעמידין אותה ואין דרכה בכרעים למעלה שלא להכביד את המשא ואף הכרעים התחתונות אינן גבוהות והיא הנקראת דרגש ועליו אמרו שאין צריך לכפותה אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה: