מאירי על נזיר נד

יתבאר בפרק זה שהאיש מגלח על נזירות אביו ר"ל שאם היה אביו נזיר והפריש מעות לצורך קרבנותיו ועדין הם סתומים ומת ואמר זה הריני נזיר על מנת שאפטר בהבאת קרבנותי ממעות שהניח אבא הרי זה נזיר ומביא מהן קרבנותיו וכן כל שהפריש אביו דברים שהן קרויין סתומין כגון בהמות בעלות מום ומטלטלין על הדרך שביארנו ואם לא אמר כן יפלו המעות לנדבה ולא סוף דבר בזה שנזר על דעת כך אלא אפי' היו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומין ומת ואמר הבן שהוא רוצה להביא קרבנותיו מהם רשאי ואם לא אמר כן יפלו המעות לנדבה הא כל שהיו מפורשים בחיי אביו יעשה בהם כמה שהזכרנו וכן הדין אם הפריש בהמות תמימות שהרי סתמן כפירושן כמו שביארנו וחטאת תמות ועולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים והוא טעון קרבנות אחרים:

כל שביארנו בחטאת שמתו בעליה שהולכת למיתה אפילו היה בנו אחריו מחויב חטאת וראוי להביא אותו קרבן בעצמו אינו כלום שהרי אף בקרבנות נזיר לא אמרוה אלא במעות סתומין אבל בהמה שהופרשה לא ולא סוף דבר שחטא אביו בקלה ר"ל בשגגת כרת כגון חלב ודם והבן בשגגת מיתה וכרת כגון חלול שבת ונערה המאורסה או בהפך שאין החיובים שוים אלא אף בשוין כגון שזה בחלב וזה בדם או שזה בחלול שבת וזה בנערה המאורסה הדין כן ואפי' על אותו חטא בעצמו ולא סוף דבר בבהמה שהופרשה אלא אפילו במעות שהפריש האב כן שהרי מ"מ אין כאן מעות סתומים שהרי אין כאן אלא חטאת ועל זה נאמר בחטאת נשיא ובחטאת יחיד בפרשת ויקרא קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו לא סוף דבר הבן אצל אביו אלא אף החוטא עצמו כל שהפרישו על החלב לא יביאנו על חלול שבת ולא אפי' על דם ואם הקריב פסול ולא מעל שלא נשתנית קדשתו הראשונה ועל אלו נאמר קרבנו וכו' על חטאתו שיהא קרבנו לשם חטאו ולא עוד אלא אפי' הפרישו על חלב שאכל בשחרית לא יביאנו על חלב שאכל ערבית ואם הקריב לא כפר ולא מעל אבל הפריש מעות על החלב של שחרית לוקח מהן על של ערבית ואם לקח מהן על הדם אף על פי שמעל לא כפר ויש אומרים שבזו שאם לקח מהן על הדם בשוגג כפר במזיד לא כפר וכן היא שנויה בתוספתא של כריתות: