מאירי על נזיר לז

האשה שנדרה בנזיר ונטמאת בתוך נזירותה ואחר כך הפר לה בעלה אפילו הפרישה קרבנותיה מביאה חטאת העוף אבל לא עולה ולא אשם ואף על פי שעולה דורון הוא מ"מ הואיל ונתלית בקרבנות חובה של טומאה אינה מביאתה ולא סוף דבר בזו שלא נשלם נזירותה עד שהפר ואף על פי שהבעל מיגז גייז ר"ל לעקור את הנדר מכאן ולהבא אבל לא שיעקרהו מעיקרו למפרע מ"מ אין קרבן לחצי נזירות אלא אפילו השלימה נזירותה בטהרה כל שלא נזרק עליה אחד מן הדמים מיפר ומפקיעתה הפרתו מן הקרבן ושמא תאמר חטאת העוף למה מביאתהו יותר מן האחרים כבר ביארנו הטעם באחרון של נדרים מפני שחטאת העוף באה על הספק ואין בה משום ספק חולין בעזרה ומאחר שהנזיר חוטא הוא הזקיקוהו להביא חטאת העוף אחר שהיא באה אף על הספק וגדולי המחברים כתבו שהאשה שנדרה בנזיר ונטמאת בתוך נזירותה ואחר כך היפר לה בעלה מביאה קרבן טומאה ונראה הטעם משום דמיגז גייז ובת איתויי קרבנות היא:

כבר ביארנו שהטמא שנזר ומנה והזה וטבל אם נכנס ביום טבילתו שהוא יום ראשון לנזירותו לבית הקברות אין טומאה זו מזקיקתו לקרבן והוא הדין שאותו היום עולה לו למנין עד שיכנס שני ימים לנזירות שנאמר והימים הראשונים יפלו ואין ימים פחות משנים ושאלו כאן אם נטמא בשני הואיל ומ"מ יש כאן שני ימים בנזירות אף על פי שלא יצאו שנים אם סותר ושיזקק לטומאה או שמא עד שיצאו שנים ויכנס השלישי ויראה מן הסוגיא שכל שנטמא בשני סותר וזקוק לקרבן ומדאמר להו רבא יפלו כתיב נפילה כל דהו ומ"מ גדולי המחברים פסקו דוקא עד שיצאו שנים ויכנס השלישי ודבר זה לא סוף דבר בטמא שנזר אלא אף בנזיר טהור שנטמא ביומו אינו סותר אותו היום עד שיטמא בשני או בשלישי לדעת גדולי המחברים ונטמא בסוף הן לנזירות מרובה הן למועטת אף בסוף יום מלאת סותר הכל ואין דורשין והימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים ר"ל שיהא סופו כתחלתו אלא כל בסופו סותר את הכל ואין צריך לומר בערב יום מלאת הא לאחר מלאת והוא יום הבאת הקרבנות בנזירות מועטת סתר הכל ובנזירות מרובה סתר שלשים כמו שהתבאר.

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר מי שנזר נזירות מרבה והשלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום בית הלל אומרים נזיר בתחלה מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים ולסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ולסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה אמר הר"ם פי' אי איפשר הנזירות בחוצה לארץ מפני הטומאה ואמר בתוספתא נזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ירצה בו מי שחייב עצמו בנזירות בחוצה לארץ יחייבוהו זה על צד הקנס ולזה יעלה לארץ ישראל ויתחייב הקנס שנחייבהו שם הנזירות וזה אשר נזר בחוצה לארץ קנסינן ליה בית שמאי אומרים יהיה הקנס שנחייבהו סתם נזירות בארץ ישראל וזה ל' יום וב"ה אומרים נחייבהו מהנזירות כמו מה שחייב עצמו לארץ ודעת ר' יהודה שאשר נטמא ביום מלאת אינו סותר הכל ואמר יפלו לו לבד כמו שאמר ר' אליעזר וכן יתבאר שזה הוא דעתו ויסמוך זה למאמר ית' וזאת תורת הנזיר ביום מלאת וגו' התורה אמרה כי מי שנטמא ביום מלאת אין לו תורת נזיר ר"ל סתם נזירות וזה ל' יום לא היתה נזירה אלא י"ד שנה ולא ימנה ל' יום כאשר לא השלימו שנה ואין הלכה כר' יהודה.

אמר המאירי מי שנזר נזירות מרובה ר"ל בחוצה לארץ והשלים נזירותו שם והדבר ידוע שכל שנזר בחוצה לארץ כל דקדוקי נזירות עליו ואם עבר עליהן לוקה אלא שאין עולין לו מן המנין והוא צריך לעלות לארץ ישראל לחזור ולמנות בטהרה שהרי ארץ העמים טמאה ולהביא קרבנות טהרה לשם אבל קרבנות טומאה לא שאין טומאת ארץ העמים טמאה מן התורה ואף בזמן הזה שאין קרבן אף על פי שאסור לנדור בנזיר אם נדר כל דקדוקי נזירות עליו וגדולי המחברים כתבו שכופין אותו לעלות לארץ ישראל ולנהוג נזירות לשם עד שימות או שיבנה בית המקדש ויביא קרבנותיו ולא יראה כן שבזמן הזה בכל מקום אנו טמאים טומאת מת ואין הפרש ביניהן ומ"מ נזיר הוא לעולם הואיל ואינו בהבאת קרבנות הא בזמן שבית המקדש קיים הוא טעון לעלות לצורך קרבנותיו ואמר שכשהוא בא לארץ שמזקיקין אותו להפיל ימים ראשונים מדין טומאת ארץ העמים ולמנות נזירות חדשה בטהרה דיו שימנה שם שלשים אע"פ שנזירות מרובה נדר ופרשו בגמרא שהוא סובר משום אוירה גזרו ואף הנכנס בה בשידה תיבה ומגדל ומ"מ אף בלא שידה תיבה ומגדל אין בה אלא גזירת טומאת אויר וטומאת אויר אינה כקבר ומקילין בה וב"ה אומרים נזיר כבתחלה כלומר כנזירות שנדר תחלה כשאר הנזיריות שמפני גושה גזרו והנכנס בה בשידה תיבה ומגדל טהור הא כל שנכנס בלא מחיצה טמא טומאה חמורה כשאר אהל המת ואף כשתאמר משום אוירה מ"מ כשקנסו בנזירות גמורה קנסו ר"ל בנזירות מועטת מועטת ובמרובה מרובה והלכה כב"ה ולענין דין הטומאה כבר ביארנו בחגיגה שהמטמא בגושה ועפרה במגע ובמשא טמא טומאת שבעה ומזה שלישי ושביעי ושורפין עליה תרומה וקדשים והמיטמא באוירא כגון שהכניס ראשו ורובו לארץ העמים ומאהיל עצמו עליה אין בה טומאת שבעה אלא טבילה ביומו והערב השמש ואין שורפין על ידה אלא תולין והנכנס שם בשידה תיבה ומגדל מ"מ טמא טומאת אוירה כמתאהל גמור אע"פ שהתיבה מפסקת בינו לבין האויר שאהל זרוק אינו אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה.

מעשה בהילנאי המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבא בני מן המלחמה אהא נזירה שבע שנים והיא היתה בחוצה לארץ לסוף שבע שנים עלתה לארץ להביא קרבנותיה והורוה בית הלל שצריכה למנות שבע שנים אחרות לנזירות טהרה ולסוף אותן שבע נטמאת ונמצאת נזירה כ"א שנים ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה כלומר שלא נטמאת בסוף השבע שאלו בנטמאת ולדעת בית שמאי שאין מזקיקין למנות בארץ ישראל אלא שלשים ושניטמאת בסוף השלשים היה לו לומר ארבע עשרה ושלשים יום שהרי מ"מ מצד טומאה זו צריכה למנות נזירות כבתחלה והוא שאמרו בגמרא ארבע עשרה שנה ושלשים יום מיבעי ליה ויש גורסין שבע שנים וששים יום מיבעי ליה ולומר שמאחר שאינה זקוקה במנין ארץ ישראל אלא שלשים אף כשנטמאה בסופן אינה מונה אלא שלשים שכל שנטמאת ביום מלאת הוא סובר שאינו סותר אלא שלשים וכר' אליעזר ונמצאו בין הכל שבע שנים וששים יום וכן היא הגירסא הנכונה וגורסין בה גם כן תניא נמי הכי ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר ניטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר סתם ומדתני עליה משמיה איהו נמי הכי סבירא ליה אלא שמ"מ בשלא ניטמאת ומ"מ בתלמוד המערב אמרו שלדעת האומר שנטמאת ור' יהודה כבית שמאי לא קשיא הא דלא אתינן מתנן חדשים לגבי שנים ולענין פסק מיהא אין לנו שהלכה כבית הלל וכן הלכה שאף ביום מלאת סתרה הכל כמו שהתבאר.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו.