מאירי על נזיר כט

נזיר שכלו ימיו ובא לו ליום שאחר מלאת שהוא יום הבאת קרבנותיו ותגלחתו אם לא הביא קרבנותיו הרי הוא עדיין בכל דקדוקי נזירות ואסור לשתות יין וליטמא למתים וכן אסור בגלוח שהרי גלוח שקודם קרבן אינו כלום שהרי צריך הוא לגלח על אחד מן הדמים כמו שיתבאר ואם גלח או שתה יין או ניטמא למת לוקה:

זהו הישר שבשמועות אלו לענין פירוש ולענין פסק ובפירושי גדולי הרבנים ראיתי בהן דרכים אחרים ואף בתוספות טרחו בה הרבה בפנים אחרים שלא נראו לנו:

זהו שביארנו במשנתנו במי שאמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מעכשו מאה יום שאם נולד לו בן בסוף שבעים לא הפסיד כלום יש פוסקים שיום שבעים עולה לכאן ולכאן ר"ל שאם נולד ביום השבעים נחשוב אותו לנזירות שלו העובר ולנזירות הבן ואינו צריך למנות לנזירות הבן אלא כ"ט יום חוץ ממנו ואע"פ שרב שאמרה הוקשה עליה ממה שאמרו נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום ולדעת זה היה לו לומר שהרויח שהרי משתכר הוא בכך יום אחד והוא שאמרו איתגורי מיתגר כלומר ומאי האי דקאמר לא הפסיד אדרבה מרויח הוא כבר תירצה דמשום דקתני סיפא אחר שבעים סותר תנא רישא בשבעים לא הפסיד ואע"פ שחזרו והקשו עליו ממה שאמרו אחר שבעים סותר ור"ל אם נולד אף בע"א שהרי צריך הוא למנות שלשים לנזירות הבן ומתחילין מע"ב ולסוף מאה ואחד מתחיל להשלים שלשים לנזירות שלו ונמצא מפסיד יום אחד לשיטת גדולי המחברים ולשיטת התוספות מפסיד שאין נזירות הבן מובלע בתוך המאה ולדעתו אף יום ע"א עולה לכאן ולכאן ומתחילין ימי נזירות הבן ממנו ונמצא סוף ק' השלמת ימי נזירות הבן ואינו מפסיד כלום אלא שמונה ל' להשלמת נזירותו לשיטתנו או שנזירות הבן מובלע בתוך המאה לשיטת בעלי התוספות מ"מ אף הוא תירצה מאי אחר אחר אחר כלומר שנולד בע"ב שאף כשיעלה לשתים מ"מ מונה שלשים של בן ממנו ואינם כלים עד סוף ק"א וצריך למנות בהשלמת שלו עד סוף קל"א והפסיד לשיטתנו יום אחד ולשיטת התוספות כל שלשים הואיל ולא נבלע נזירותו בתוך המאה ואע"פ שאף בזו הקשו אם כן ליתני נולד אחר שבעים לא הפסיד שהרי אף לאחר שבעים הוא כן כל שנולד ביום ע"א עד שנשאר בקושיא מ"מ יש לומר בה שאלו היה שונה כן היה צריך לפרש דוקא ביום שבעים ואחד ולא פסיקא ליה למיתני אחר שבעים ומ"מ יש פוסקים שאין מקצת היום בזה ככלו ומצד הקושיא שהזכרנו שהרי מ"מ היה לו לפרש ולא לסתום שכל שאמר עד שבעים יום במשמע שבשבעים ואחד הפסיד ולדעתו אינו כן ואע"פ שהיה ראוי לסייע לרב ממה שאמר בפרק ראשון שאם גלח ביום שלשים של נזירות ראשונה מגלח לכתחלה בנזירות שניה ליום ס' שיום ל' עולה לסוף נזירות ראשונה ולתחלת נזירות שניה מ"מ אין יום הל' נמנה לשני ימים שהרי אין בין שתי הנזירות אלא ס' יום אבל זו שבכאן הוא אומר שיהא יום ע' נחשב לשני ימים עד שאם גלח ביום צ"ט יצא והרויח יום אחד ופחתו מן המאה ונמצא שאין זה דומה לזה כלל:

ויש מתרצין בה דהתם דין הוא שיהא יום שלשים עולה לכאן ולכאן שמאחר שגלח ביום שלשים נגמר נזירות ראשון ולפיכך סוף היום עולה לתחלת נזירות שניה וכן בזב וזבה ואבל שיום שביעי שהוא אחרון מקצתו ככלו אבל ימים שבאמצע אין אומרים בהם מקצת היום ככלו שאם כן אף בכל יום יתאבל מקצתו ודיו ואף כאן כל שלא נגמר נזירות שקבל עליו מאה יום לא נאמר שיום אחד עולה לשנים:

הקובר את מתו קודם הרגל כל שפגע בו רגל בתוך שבעה בטלה ממנו אבלות שבעה ומונה כ"ג לאבלות שלשים ולא סוף דבר שלשה ימים שהם עיקר המרירות אלא אפי' יום אחד אפילו שעה אחת אפילו רגע אחד ואם עברו שבעה קודם הרגל ונכנס לתחום אבלות של ל' לגיהוץ ותספורת ופגעו רגל באותו אבלות בטלה ממנו גזירת ל' ובדבר זה יום שביעי עולה לכאן ולכאן וכל ששביעי שלו ערב הרגל עולה לסוף אבלות ז' ולתחלת אבלות ל' והרי הוא כאלו פגעו רגל בשמיני ורשאי לגלח בו ואע"פ שלא גלה בו מותר לגלח אחר המועד ואין אומרין הואיל ולא נשתמש בהפסק זה לכבוד הרגל לא ישתמש בו אחר הרגל אלא אף בלא גלח מותר שהרי מכל מקום פקע אבלותו וכבר ביארנוה במקומה באחרון של מועד קטן: