מאירי על נזיר כא

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר מזגו לו את הכוס ואמר הרי אני נזיר ממנו הרי זה נזיר מעשה באשה אחת שהיתת שכורה ומזגו לה את הכוס ואמרה הרי אני נזירה ממנו אמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא כלומר הרי הוא עלי קרבן אמר הר"ם פי' זה המעשה לא יעזור על המאמר הקודם אבל סותר אותו ואמנם הדין קודם הוא באיש בריא אולם באיש מר נפש שאמר הריני נזיר שהוא לא יכוין אלא שלא ישתה זה אשר נשתדל עליו לשתותו הנה הוא ההיקש בשכור כאשר אמר הריני נזיר ממנו לא תחייבהו נזירות לפי שכונתו לא יכבדוהו ברבוי השתיה והודה במעשה על זה ונהנה השעור וגם היה זה שכור אין זה נזיר ומעשה באשה פי' ומאמרנו בשכור אמנם שלא נשקע בשכרות ולא הגיע לשכרותו של לוט אשר פעולתו ומאמרו נענשים ויענוש על כל פועל שיעשה כמו שראוי העונש עליו אולם מי שהגיע לשכרותו של לוט הנה פעולותיו ומאמרו כלם חסרין ואין אמת לו ולא יתחייב כלום בכל מה שיעשה:

אמר המאירי מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר לגמרי וכן הלכה מעשה באשה אחת וכו' שאלו בגמ' מעשה לסתור ותירץ ענין משנתנו כך מזגו לו את הכוס וכו' הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר לגמרי במה דברים אמורים בבריא וודאי לשם נזירות נתכוון אבל אם היה שכור ומזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר הימנו אין כוונתו אלא שהוא מצטער על היין שבאותה שעה ונודר שיאסר אותו הכוס עליו כקרבן ולא נאסר אלא באותו הכוס ומעשה באשה אחת שכורה שמזגו לה את הכוס ואמרה הריני נזירה ממנו ואמרו חכמים שלא נתכונה אלא לומר הרי אותו הכוס עלי כקרבן כלומר לאסור על עצמה אותו הכוס בפרט וצריך אתה לפרשה בשלא הגיעה לשכרותו של לוט שאם כן לא היה הנדר כלום ושמא תאמר ואם זו היא כונתה היה לה לומר כן בפירוש ולמה הזכירה לשון נזירות פירשו בגמרא שהיא סוברת שאם תאמר כן יהו מביאין לה אחר ורוצה להזכיר לשון נזירות כדי שיחשבו עליה שכל יין בכלל אסרה עליה ולא יפצרו בה לשתות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני ג"כ והוא שאמר הרי אני נזיר על מנת שאהא שותה ביין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכלם יודע אני שיש נזירים אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור ור' שמעון מתיר יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר את המתים הרי זה מותר ור' שמעון אוסר אמר הר"ם הבבא הראשונה אין חולק עליה לפי שהעקר אצלנו כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והבבא השניה מחלוקת ר' שמעון וחכמים שחכמים אומרים שמי שאמר הריני נזיר מן היין לבד או מן התגלחת לבד או מן הטומאה לבד תחייבהו הנזירות יאמרו בכאן חייבתהו הנזירות אע"פ שיחשוב שאחד מאלו הג' דברים מותר ור' שמעון שאומר לא תחייבהו הנזירות עד שידור מכלם יאמ' לא תחייבהו הנזירות אם חשב באחד מאלו הדברים שהוא מותר וסבת מחלקתם בבבא השלישית שהוא נדרי אונסין בלי ספק והוא מכלל ד' נדרים שהתירו חכמים ולזה לא יצטרך הפרה כמו שבארנו בשלישי מנדרים ור' שמעון אומר שאלו הד' נדרים אי אפשר בהם מבלתי שאלה לחכם והפרה ולזה יאמר בכאן שהוא חייבתהו הנזירות ואם היה אנוס עד שישאל לחכם ואין הלכה כר' שמעון בשני המאמרים יחד:

אמר המאירי הריני נזיר על מנת שאהא שותה ביין ומיטמא למתים הרי זה נזיר ר"ל נזיר לגמרי ואסור בכלן וזו אף רבי שמעון מודה בה ואע"פ שהוא סובר שאינו חייב עד שיזיר מכלם כמו שביארנו לדעתו בפרק ראשון מכל מקום הרי זה נזיר סתם אלא שמפקיע קצת דרך תנאי והרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל ואין אומרין על מנת כחוץ ונמצא שאינו נודר אלא על קצת איסורי נזיר אלא תנאי גמור הוא ואינו כלום ומתוך כך אסור בכלם אף לרבי שמעון ואין צריך לומר לחכמים שאף אם לא נזר אלא לאחד מאיסורי נזיר נעשה נזיר בכלם כמו שביארנו וכן הלכה:

יודע אני שיש נזירים ר"ל לענין תגלחת ולענין קרבן אבל לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין שאלו כן לא נזרתי ונמצא שלא היתה כונתי באיסור היין הרי זה אסור בכלן שהרי מ"מ נזר לאחד מאיסורי נזיר ורבי שמעון מתיר כשטתו שסובר אינו חייב עד שיזיר מכלן והרי עכשו לא נזר ביין והלכה כחכמים:

יודע אני שהנזיר אסור ביין כלומר ולנזירות סתם נתכוונתי אלא שהייתי סבור שחכמים מתירין לי מיהא ביין מפני שאיני יכול לחיות בלא יין והרי זה לגבי יין כנדרי אונסין והוא שאמרו בגמ' בנדרי אונסין קמיפלגי ויש מפרשים שנאנס לנדור בנזירות סתם ונזר באותו אונס וגמר בלבו להיות נזיר לכל אלא שיהו חכמים מתירין לו ביין מפני שאינו יכול לחיות בזולתו או שיתירוהו בטומאה מפני שהוא קובר מתים ואין לו אומנות אחרת ונמצאו חייו תלויין בטומאה ולדעת חכמים הרי זה כשאר נדרי אונסין הנזכרים בנדרים עם זירוזין ושגגות והבאי שהותרו בלא שאלה ורבי שמעון אוסר שמאחר שמ"מ נזר לכל אין האונס מפקיעו שאף ארבעה נדרים צריכין שאלה ואף בזו הלכה כחכמים וכמו שפסקנו בשלישי של נדרים בארבעה מינין אלו שאינן צריכין שאלה כלל ומ"מ בגמ' פירשו מחלקתם בזו אף בדרך אחרת והוא שנזר סתם שנעשה נזיר לכל הדברים אף לרבי שמעון ונשאל על היין לרבנן כשם שתחלת נזירות כל שנזר באחד מאיסורי נזירות נאסר לכלם כך בסוף נזירות כל שנשאל על אחד מאיסורי נזירות הותר בכולן ואף לדעת האומר שנדר שהותר מקצתו לא הותר כלו הכא שאני הואיל ותחלתו איסור אחד אסרו לכל אף סופו שאלה לאחד מאיסוריו התירו לכל ולרבי שמעון כשם שבתחלת נזירות אין נזירות באחד עד שיזיר מכלן כך כשנעשה נזיר לכל אין היתר אחד מהם מועיל לכלם עד שיהא ניתר מכלם ואף בזו הלכה כחכמים וכל שכן שכבר פסקנו הותר מקצתו הותר כלו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו: