מאירי על מועד קטן לט

מי שמת לו מת וקברו משנכנס הרגל אין אבלות חלה עליו כלל עד שיעבור הרגל ולכשיעבור הרגל מתחיל באבלות שבעה שלא עלו לו ימי הרגל כלל אחר שלא חלה בהם אבלות ואע"פ שנוהג אבלות בדברים שבצנעה מ"מ עקר אבלות אינו נוהג בו כלל ומונה שבעה אחר הרגל ומ"מ אבלות ל' ימי הרגל עולים לו שהרי איסור גיהוץ ותספורת נוהגין במועד מצד אבלות למי שפגעו אבל תוך שבעה שאבל הפסיק לו אבלות שבעה ולא הפסיק לו אבלות ל' ואסור לו לגהץ ולספר אפי' היה מאותן שמותרין לגלח ולספר במועד ואחר שכן אינו מונה לל' אחר הרגל אלא כ"ג יום עם השבעה שהוא מונה לאבלות שבעה שבעה אלו שהוא מונה לאחר הרגל הואיל ואינן אלא תשלומין יש מי שמיקל בהם להיות מלאכתו נעשית בהם על ידי אחרים אפי' במה שאינו אבד וכן שיהיו עבדיו ושפחותיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו ואין הדברים נראין אלא שהם בדין שבעה לגמרי ומ"מ אין רבים חייבין להקיפו בהם בשורות של תנחומין שכבר נתעסקו בו ברגל שאין הרגל מונע את המנחמין מלהקיף את האבל לנחמו שכל שהוא משום אבל רגל מפסיקו ואם מת בתוך הרגל בכדי שלא יעברו לו שבעה ברגל צריכין להקיפו בתנחומין אחר הרגל עד שיכלו שבעה לתנחומין מיום קבורתו ואילך ומ"מ לענין אבלות מונה שבעה גמורים לאחר הרגל:

חדשו גאונים בהוראה זו שבזמן הזה שאנו עושים שני ימים טובים מתחיל ומונה שבעה מיום טוב האחרון ואינו מונה לאחר הרגל אלא ששה אע"פ שאין נוהג בו אבלות ועוד חדשו בדבר זה לומר שאם קבר את מתו ביו"ט שני של ימים אחרונים של פסח או של סוכות או ביו"ט שני של עצרת הואיל ויום מיתה וקבורה מן התורה ויו"ט שני אינו אלא מדבריהם שנוהג בו אבלות חוץ מיום טוב שני של ר"ה ומ"מ אף בר"ה עולה לו מן המנין שבעה ומ"מ קריעה שהיא מלאכה כתבו גדולי המחברים שהיא אסורה בכל יו"ט שני וגדולי המפרשים התירוה על ידי מעשה בכגון זה שהתרנו לנהוג בו אבלות ר"ל ביום מיתה וקבורה ולא סוף דבר במת לו מת אלא אף בשמע בו שמועה קרובה ויש חוככין בדברים לומ' דוקא באותן שחייב להתאבל עליהן מן התורה אבל באחיו ואחותו מאמו או אחותו נשואה בין מאביו בין מאמו לא וכן כתבוה חכמי הדורות בחיבוריהם ובחולו של מועד מיהא מת לו מת אע"פ שאינו נוהג בו אבלות קורע כמו שיתבאר:

במסכת כתובות ד' א' נתחדש לנו ששבעת ימי חתונה לחתן חשובים אצלו כרגל גמור ואם מת לי מת בתוך שבעה אין אבלות חל עליו כלל עד שיעברו שבעה אפי' על אב ואם ולא עוד אלא אפי' לא נכנס עדין בתוך ימי המשתה ומת לו מה הואיל וצרכי סעודתו מוכנין על צד שאי אפשר למכרן ושאין להם מי שיחזור ויטרח בצרכי סעודה אם יפסידוה כגון מת אביו של חתן או אמה של כלה אנו מחזרים ומשתדלים לבטל אבלותו והוא שמכניסין את המת לחדר ואת הכלה לחופה קודם שיקבר המת כדי שיתחיל תורת חתונה קודם שיחול ענין אבלות ואחר שבעת ימי חתונה מתחיל ומונה שבעת ימי אבלות ומ"מ שבעת ימי חתונה עולין לו לענין שלשים לדעתנו וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי הרבנים ומגדולי המחברים פסקו שאף לל' אינן עולים כלל ונראין דבריהם מדברינו הואיל ואין אבלות ל' נוהג כלל לשבעת ימי חתונה ומותר בהן לספר ולכבס:

מי שמת לו מת וקברו ושכח או הזיד ולא נהג אבלות ופגע בו רגל או שעברו כל שבעה יש מי שאומר שנוהג אבלות לאחר שבעה או לאחר הרגל ואין הדברים נראין לי שימי מנין מתחילין משעה הראויה לחול בה אבלות הן שנהג הן שלא נהג ואין תשלומין לדבר זה ואם הוא בתוך שבעה נוהג אבלות בימים שנשארו מן השבעה ואם עבר שבעה ובא לגבול שלשים משלים שלשים למה שראוי לנהוג בהם וקיים בעצמו על מה שעבר מעוות לא יוכל לתקון ואין עוותו מכריח להיות חל אבילות בשעה שאינה ראויה לחול שהן שלשה לבכי ושבעה לאבילות ושלשים לגיהוץ ותספורת וכל שכן מי שעשה כן דרך אונס כגון שנאנס ולא יכול לנהוג אבלות כך דעתי נוטה אלא שרבים חולקים עלי ממה שראו לגדולי המפרשים שדקדקו בהפך מה שאמר כאן קיים כפיית המטה וכו' ולא אמ' קבר את מתו וכו' אלמא כל שלא קיים הן שוגג הן מזיד אין רגל מפסיקו שלא יהא חוטא נשכר ואע"פ שאנו יכולין לדקדק ממשנתנו שאמרה הקובר את מתו ולא אמרה לשון קיים אין זה כלום שלשון המשנה שנוי הוא כראוי בלא שנוי אבל בבריתא נשתנה הלשון וראוי לדקדק בו אלא שאיני רואה עקר בדברים אלו ומ"מ מי שהגידו לו שמועה קרובה בחזקת רחוקה אירע בה מעשה לידי והוריתי בה שמאחר שנהג בה אבלות יום אחד ועברו שבעה אינו צריך לחזור בה שהרי מ"מ חל עליו אותו אבלות של יום אחד כדין וכהוגן וחלקו בה עלי קצת חברים לומר שמאחר שלא נודע לו לא חל עליו האבלות אלא ליום אחד וצריך להשלים ששה אם בשעה ששמע פעם שניה היה עדין קרובה ואם נעשית רחוקה נוהג יום אחד והרבה חלקו לומר שאם היא עדין קרובה נוהג ששה ואם נעשית רחוקה אינו נוהג כלל הואיל וכבר נהג יום אחד:

מי ששמע על קרובו שמת אם שמועה קרובה היא ר"ל תוך שלשים הרי יום שמועה אצלו כיום קבורה למי שהיה שם ונוהגת שבעה ושלשים אבל אם היא שמועה רחוקה ר"ל מיום ל' ואילך אינה נוהגת לא לאבלות שבעה ולא לאבלות ל' אלא יום אחד והוא לנהוג כל דיני אבלות כיום שמועה עצמו ואפי' שמע סמוך לערב שמקצת היום ככלו ולא עוד אלא כיון שנהג אבלות שעה אחת נסתלק אבלותו וכמו שאמ' בכאן והולך כלי לבית המרחץ וכן י"א שאין צריך לכל עניני אבלות שהרי ר' חייא לא הלך לביתו ולא כפה מטותיו ולא נתעטף אלא דיו בחליצת מנעל ולי נראה שהכל לפי השעה שאם שמע שחרית הולך ועושה כל דיני אבלות ואם הוא מן המנחה ולמעלה חולץ מנעליו ודיו ואם לא היו לו מנעלים ברגלו מתעטף או עושה מעשה הניכר לאבלות ודיו ולא סוף דבר בשאר מתים אלא אפי' על אביו ועל אמו ואם שמע ביום ל' עצמו הרי היא שמועה קרובה ונוהג שבעה ושלשים וכבר נשתבשו קצת גאוני הראשוני' לומר שיום ל' עצמו נדון כשמועה רחוקה ממה שאמרו בבכורות מ"ט א' יום שלשים כיום שלפניו ופי' הטעם מפני שהלכה כדברי המיקל באבל והם מפרשים כיום שלפניו כיום שלשים ואחד וזה שבוש שיום שלפניו פירושו יום כ"ט ומה שאמר עליה טעם הלכה כדברי המיקל מפני שלענין נפל היא שנויה לומ' שאם מת ביום שלשים ללידתו הרי הוא כמת ביום כ"ט ואינו מתאבל עליו ויש מי שבא לומר כן מצד מקצת היום ככלו לומר שמאחר שעמד מקצת יום ל' שלא בידיעה נמצאת שעת שמועתו כלאחר ל' וזה טעות יתבאר הפסדו מי שמע שמועה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה וכיוצא בה בחול מונה שבעה ושלשים שאין דין מקצת היום נאמר אלא ביום שיש בו אבלות הן בתחלה הן בסוף כגון נהג אבלות יום שביעי ושלשים מקצת ככלו ויום שממנו מתחיל להתאבל אע"פ שלא התחיל עד הערב מקצתו ככלו אבל לענין שמקצת היום בלא ידיעה יחשב ככלו לא היה ולא נברא: