מאירי על מגילה טו

המשנה השביעית אין בין המודר הנאה מחבירו סתם ר"ל שהוא מודר הנאה ממנו לכל דבר למודר הנאה ממנו הנאת מאכל בפרט אלא דריסת הרגל ר"ל שהמודר בהנאה סתם אסור ליכנס בביתו ואע"פ שדריסת הרגל הוא מהדברים שאין בני אדם קפדים בהם והיה לנו לומר שאין הנדר חל אלא במה שאדם קפיד בו כבר אמרו אפי' ויתור אסור במודר הנאה כלומר אפי' ויתור במה שאין דרך בני אדם להקפיד בו כגון גירומין שבמשקלות או דבר שאין בו שום חסרון כגון דריסת הרגל של זה לפי שעה אסור שכל תשמיש בעולם נאסר לו בשלו ומודר מאכל מ"מ לא נאסר בדריסת הרגל וכן יש ביניהם כלים שאין עושין בהם אוכל נפש כגון להשתמש בספריו והדומים לזה שהמודר סתם אסור ליהנות בהן אבל המודר מאכל מותר שהרי אינו אוכל ואין עושין בו אוכל נפש ומפרש בגמ' הא לענייני כלים שעושין בהם אוכל נפש זה וזה שוין שלא תאמר לא הודר אלא בגופו של אוכל אלא אף בכל דבר המביא לידי אוכל דעתו על כל דבר המכשיר את האוכל והמביאו לידי תקון:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר אלא שבתלמוד נדרים ל"ג א' חדשו עליה שלא הותרו כלים שאין עושין בהם אוכל נפש למודר מאכל אלא במקום שאין דרך להשכירם אבל אם דרך בני העיר להשכירם ולשכרם אסור להשתמש בהם שהרי הוא מרויח עמו פרוטה זו שהיה צריך ליתן בשכר אותו הכלי ופרוטה זו מביאתו לידי מאכל שהוא יכול ליקח ממנו מאכל:

ולענין ביאור זה ששאלו כאן דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי עד שהוצרכו להעמידה כר' אליעזר דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה יש שואלים שהרי בשותפין שנדרו הנאה זה מזה נחלקו חכמים ורבי אליעזר בן יעקב במסכת נדרים שלדעת חכמים אסורין ליכנס בחצר ולר' אליעזר מותרין מדין יש ברירה הא אלמלא טעם ברירה כלם מודים שאסורין ומה הוצרכו להעמידה לדעת האומר אפי' ויתור אסור וכו' ונראה לתרץ שאף עליהם אנו דנין להקשות הא לא קפדי וכו' והם צריכין לבא מטעמו של רבי אליעזר שאפי' ויתור אסור ולפיכך הביא זו של רבי אליעזר וכן יש מתרצין שמחלוקת ר' אליעזר בן יעקב ורבנן כלם מודים שאסור אף בלא טעם ויתור ומפני שהם מפרשים אותה כשנדרו על דריסת הרגל בפירוש ואעפ"כ חלק ר' אליעזר בחצר המשותפת מדין ברירה אבל מודר סתם הוצרכנו בה לדין ויתור אסור ואין הדברים נראין לענין פירוש שהרי נדרו הנאה זה מזה אמרו וכן יש מתרצים שאלמלא זו של ויתור הייתי אומר שמחלוקתם של חכמים ור' אליעזר בן יעקב בחצר דאיכא קפידא אבל בשדה דליכא קפידא לא קמ"ל דאפי' ויתור אסור:

המשנה השמינית אין בין נדרים לנדבות וכו' פי' בגמ' שהנדר הוא בלשון עלי [כגון שיאמר הרי עלי] עולה והנדבה היא בלשון זו כגון שיאמר הרי זו עולה ואמר שאין בין זה לזה אלא שהנדרים אם הפרישו ומת חייב באחריותו שענין נדרו הוא הרי עלי להקריב והרי לא הקריב אבל הנדבה שלא חל הנדר עליו אלא על בהמה זו בפרט שהרי אמר הרי זו עולה אם מתה אינו חייב באחריותה הא לענין בל תאחר זה וזה שוין שבשניהם אם עברו שלשה רגלים ולא הביאן עובר בבל תאחר:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש בה בגמרא דבר:

המשנה התשיעית אין בין זב שראה שתי ראיות לזב שראה שלש אלא קרבן ענין זיבה הוא קרי הזב מאיליו בלא שום הנאה ובלא שום קושי אלא דרך חולי וסימניו המוכיחין להכיר בינו ובין שאר קריין מפורשים במסכת נזיר ס"ה ב' והדבר ידוע שבשלש ראיות נעשה זב גמור לכל דיני זיבה הן שראה אותם ביום אחד הן בשני ימים הן בשלשה ימים רצופין כל שלא יפסיק יום אחד בין שתי הראיות שהזב תלאו הכתוב בראיות ולא בימים אע"פ שבזבה תלאה הכתוב בימים ולא בראיות שאם ראתה שלש ראיות ביום אחד אין נחשבות לה אלא לראייה אחת וכשתראה שלשה ימים רצופים נקראת זבה גמורה לכל דיני זבה כמו שיתבאר במקומו מכח מקראות למדת מ"מ שבשלש ראיות נעשה זב גמור ובשתי ראיות אף הוא זב גמור אלא שחסר ממנו דין קרבן כיצד ראה ראיה אחת של זיבה אינו זב כלל והרי הוא נדון כקרי בעלמא וטמא טומאת ערב נתוספה עליו ראיה שנית הן ביומו הן במחרתו טמא טומאת זיבה לטמא משכב ומושב ולספירת שבעה נקיים וענין טומאת משכב ומושב הוא שאם הוא שוכב או יושב על דברים הראויים לשכיבה או לישיבה אפילו עשר מצעות זו על גב זו מטמא משכב התחתון כעליון ואפי' לא נגע וכלן אבות טמאות לטמא אדם וכלים ואלו נגע שלא כדרך משכב ומושב או בדברים שאין ראויין למשכב ומושב אינו אלא ראשון לטומאה ואין מטמאין אדם וכלים ומ"מ עדיין אינו טעון הבאת קרבן אלא סופר שבעה וטובל ומעריב שמשו ויכול ליכנס למקדש ולאכול קדשים נתוספה עליו ראיה שלישית הן ביום ראשון הן ביום שני הן ביום שלישי הואיל ולא הפסיק יום שלם בין ראיה לראיה נעשה זב לקרבן ואסור באכילת קדשים ובכניסת מקדש עד שיביא קרבן ביום שמיני והוא שאמר שאין בין זב בעל שלש ראיות לבעל שתים אלא קרבן הא לענין משכב ומושב וספירת שבעה שניהם שוין והוא הדין לזקיקת טבילתם במים חיים כמו שידוע חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים מה שאין כן בזבה:

זהו ביאור המשנה ובגמרא יצא לנו עליה במה שאמרו מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע וכלתה זיבתו מונה שבעה נקיים לזיבתו וטובל לה אע"פ שלא נתרפא מצרעתו ותהא טבילתו מועלת למה שהזב חמור עליו מן המצורע כגון טומאת כלי חרס בהסט והדומים לה כמו שהתבארו במקומן ומ"מ טומאת משכב ומושב זב ומצורע שוין בטומאתו ויש חולקין בדבר אלא שגדולי המחברים כתבוה כן ואף בספרי שנויה כן ויש חולקין ג"כ שלא לטבול בעוד שהוא מצורע אלא שמונה שבעה ומשהה טבילתו עד שיתרפא מצרעתו ובטבילה ראשונה של מצורע פקעה ממנו טומאת זיבה וספירת שבעה אינה מתחלת אלא לכשיפסוק ר"ל מחרת היום שפסק בו וי"מ לכשיפסוק שלא תאמר שיהא טעון טבילה קודם ספירה כדי שתהא ספירתו בטהרה אלא תכף שפסק סופר ואינו טובל עד שיכלו ימי ספירו ואע"פ שלענין פסק כך הוא לענין פירוש מיהא ראשון עיקר: