מאירי על מגילה טז

המשנה העשירית אין בין מצורע מוסגר והוא כשהכהן ראהו תחלה ומסגירו לראות אם לסוף שבעה נולדו לו אחד משלשה סימני טומאה ר"ל שער לבן או פשיון או מחיה ויחליטנו או אם יכהה ויטהרנו או אם עמד בעיניו ויסגירנו פעם שנית למצורע מוחלט והוא שנולד בו סימן טומאה אחר שבעה והחליטו לטומאה אלא פריעה ופרימה שהמוחלט צריך לעמוד בגדיו פרומים וראשו פרוע מה שאין כן במוסגר והביאוה בגמ' מדכתיב במוסגר וכבס בגדיו וטהר ומדקאמר וטהר שהוא לשון עבר ולא קאמר ויטהר משמע דטהור מפריעה ופרימה מעיקרא ר"ל אף בעוד שהיה טמא ואין גורסין דמעיקרא אלא מעיקרא אלא שנדחית ראיה זו בגמרא והביאוה מדכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלויה בגופו ולא שתלויה בימים הא לענין שלוח חוץ למחנה ולענין טומאה לטמא באהל דין מוסגר כדין מוחלט ואע"פ שהוא עומד בספק שמא יטהרנו ושמא תאמר אם המוסגר טעון שלוח היאך אתה קורהו מוסגר והרי מחוץ למחנה הוא אפשר שבבית שחוץ למחנה הוא עומד ומ"מ לקצת גאונים ראיתי בפירוש הסגר שהוא הקפת הצרעת בסיקרא כדי לראות מתוכה אם יפשה ויצא לחוץ ואע"פ שיש לקצת מפרשים הבדל אחר בין מוסגר למוחלט והוא שהמוסגר אסור בתשמיש המטה והמוחלט מותר כמו שהתבאר לדבריהם בתלמוד מועד קטן אפשר שלא עסק במשנה זו אלא בחומרות שיש למוחלט על המוסגר אלא שמ"מ יש חולקין לומר שאף המוסגר מותר בתשמיש כמו שהתבאר שם וטומאת אהל שהזכרנו במצורע כבר בארנו בשלישי של ברכות שאין טומאת אהל שלו דומה מכל וכל לטומאת אהל שבמת:

זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:

התבאר במקומו שאין בכל אבות הטומאות טומאה שתסיט את הטהור הן אדם הן כלי ותטמאנו אלא הזב וחביריו ר"ל זב וזבה נדה ויולדת אבל שאר אבות הטומאות כל שהטהור מסיט את הטומאה נטמא משום נושא אם הוא טומאה שמטמאה במשא אבל אם הטומאה הסיטה אותם טהור זב שטבל בשביעי וראה אח"כ בשביעי סותר את מניינו ונמצאו הטהרות שנגע בהם טמאות למפרע מ"מ הועילה טבילתו שאם הסיט כ"ח בתחום שבין טבילה לראיה לא נטמאו למפרע הא כל משכב ומושב שלהם טמא למפרע וה"ה לאדם וכלי עץ הואיל ויש להם טהרה במקוה וכן מצורע שנטהר מתוך הסגר וטבל ואח"כ נולדו לו סימני טומאה שהוחלט כמו שהתבאר ומקומו לא נטמאו כלים שנתאהלו עמו בין טבילה לפשיון למפרע:

המשנה הי"א אין בין טהור מתוך הסגר כגון שכהה הנגע לסוף שבעה לטהור מתוך החלט והוא שכבר הוחלט בפשיון או בשער לבן ואחר זמן נתרפא מנגעו אלא תגלחת וצפרים הא כל שאר קרבנות שמצורע מוחלט מביא ביום טהרתו אף המוסגר שיצא טהור מביאם וכן שוים בכבוס בגדים וטבילה אבל אינו מגלח כל שערו ואינו מביא שתי צפרים חיות ופירשו המפרשים הבדל אחר ביניהם והוא שהמוחלט שנתרפא מונה שבעה והמוסגר שיצא טהור אינו צריך למנות ואע"פ שלא נתפרש הבדל זה במשנה זו אפשר שהוא בכלל תגלחת שאין ספירה אלא בשביל תגלחת:

זהו פי' המשנה ולא נתחדש עליה דבר:

המשנה הי"ב אין בין ספרים לתפלין ומזוזות וכו' פי' ספרים תורה ונביאים וכתובים ואמר שכלן שוים לתפלין ומזוזות הן לטומאת ידים הן לתופרן בגידים שכל ספריהן היו בגליון בתפירת גידין מיריעה עם חברתה ואין ביניהם הפרש אלא שהספרים הותרו ליכתב בכל לשון משבעים לשונות ואף ספרי תורה אבל תפלין ומזוזות לא הותרו אלא בכתב אשורי והוא כתב שלנו רשב"ג אומר לא הותרו אף בספרים ליכתב באחד משאר הלשונות אלא בלשון יוני שהועתקה תורה בו במצות תלמי המלך ופסקנו בגמרא כרבן שמעון בן גמליאל ונמצא שתפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא בכתב אשורי ר"ל כתב שלנו אבל שאר ספרים אפי' ספר תורה הותר ליכתב בכתב יוני ובלבד שלא ישתנה הלשון אע"פ שישתנה הכתב הא כל שנשתנה נוסח הלשון הן מקרא הראוי להיותו בלשון עברי שכתבו תרגום הן מקרא הראוי להיותו תרגום כגון יגר שהדותא או תרגום דניאל ועזרא שכתבו עברי נפסל ואין לו שום קדושה ומגדולי המחברים כתבו שבזמן הזה כבר נשתקע כתב יוני ונשתבש וא"כ אף שאר ספרים לא יכתבו אלא בכתב שלנו והוא כתב אשורי ואם עשה כן אף בלשון יוני נפסלו:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

ומ"מ אתה למד שלא דבר במשנתנו אלא בחומרות של תפלין ומזוזות על תורה נביאים וכתובים אבל חומרות של ספר תורה על תפלין או על מזוזות או על שניהם או לספר תורה ותפלין על מזוזות וכן חלוקין שביניהם לא דבר באלו במשנה זו כלל שאלו כן היה צריך למנות כמה דברים ידועין במקומן וכן במה ששוה לכלן שמנו בגמ' טומאת ידים ותפירה בגידים היה יכול לשנות בהם כתיבה על עור בהמה טהורה אלא דתנא ושייר ומ"מ צריך לבאר ענין עבוד לשמה בספר תורה ותפלין מה דינם שמצינו בזה מחלוקת בין המפרשים שלדעת קצת אף ספר תורה ותפלין אין צריכין עבוד לשמה כמזוזה והביאו' ממה שאמרו בששי של סנהדרין מ"ז ב' באורג בגד למת שלדעת רבא הזמנה לאו מילתא היא ומותר להשתמש בו ולאביי הזמנה מילתא היא ואסור להשתמש בו ואמרו עליה בסוף הסוגיא כתנאי וממה שאמר בתפלין צפן זהב או שטילא עליהם עור בהמה טמאה פסולים עור בהמה טהורה כשרים אע"פ שלא עבדן לשמה ורבן שמעון בן גמליאל פוסל אף בעור בהמה טהורה עד שיעבדנו לשמן וראו לגדולי הרבנים שפרשו בה דת"ק כרבא דהזמנה לאו מילתא היא וכן עבוד לשמה הזמנה היא ואין מדקדקין בה ורבן שמעון בן גמליאל כאביי דהזמנה מילתא היא ומקפידין עליה ומתוך כך פסקו הלכה כחכמים ומוסיפין הם לומר שאף ספר תורה כן וא"כ מה שאמרו בפרק הניזקין נ"ד ב' ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתין לשמה ואמרו לו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה לפסול ספר תורה דאלמא בספר תורה מיהא פסול הם העמידוה לדעת רבן שמעון בן גמליאל ואינה הלכה וכן מפרשין שאף לכתיבה לשמה אין אנו צריכין ממה שאמרו בפרק השולח מעשה בגוי אחד שהיה כותב ספרים בצידן והתיר רבן שמעון בן גמליאל ליקח מהם והקשו לו עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי והעמידוה בגר שחזר לסורו מחמת יראה מכלל דלתנא קמא דלא בעי עבוד לשמה אף כתיבה לשמה לא בעי ומותר ליקח אף מגוי גמור ומ"מ לשטתנו אין דבריהם כלום לא בספר תורה ולא בתפלין לא בעיבוד ולא בכתיבה אלא הכל צריך לשמה ואנו פוסקין כרבן שמעון בן גמליאל וזו של סנהדרין אנו מפרשין דתנא קמא כאביי דהזמנה מילתא היא והזמנה דאחר עבוד מן הסתם עומדת במקום עבוד לשמה וכן הזמנה דלאחר כתיבה הויא ככתיבה לשמה ולרבן שמעון בן גמליאל הזמנה לאו מילתא היא כרבא ואינה במקום עבוד וכתיבה לשמה ומתוך כך צריך עבוד וכתיבה לשמה אלא שאם עבדן לשמן מותר להשתמש בהן לכל דבר עד שיכתוב בהם דהזמנה לאו מילתא היא ולמדת שספר תורה ותפלין צריך עבוד לשמן וכתיבה לשמן ר"ל שיהא נכתב לשם תורה לא לשם אותה תיבה בהדיא שלא נאמר כן אלא באזכרות ואף באזכרות יש אומרין שכל שכותב מן הסתם לשם תורה דיו אא"כ נתכוון למלה אחרת כההוא דנתכוון לכתוב יהודה וכן בעבוד זה כתבו אחרוני הרבנים שאם גוי מעבד וישראל עומד על גביו ומסייעו דיו בכך דנכרי אדעתא דישראל קא עביד ועדיף טפי מכותי דאמר אנא גמירנא טפי מינך ומ"מ גדולי המחברים פוסלין בו מעשה הגוי ונשוב לדברינו לומר שמאחר שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל הכל צריך לשמה ואף לדעת הפוסקים כתנא קמא אני מוסיף ואומר שלא נחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים אלא בעור של קציצה דלרבנן לא בעי לשמה אבל הקלף שנכתב בו ודאי צריך עבוד לשמה כס"ת ונכון הוא וי"מ שכל עבוד סתם עבוד לשמה הוא שהרי קדשים סתמן כלשמן כמו שהתבאר בתחלת זבחים אבל עבוד שלא לשמה פירושו שעבדו בהדיא שלא לשמה ומה שהביאם לכך הוא שהקשו מזו של גיטין דמשמע דבעינן לשמה לזו של סנהדרין שלדעת חכמים אין צריך לשמה והם פוסקין כחכמים ומתרצים דלרבנן לא בעי עבוד לשמה להדיא וזו שבכאן בעבוד שלא לשמה בהדיא וכן יש מתרצין שספר תורה צריך לשמה אבל תפלין אין צריכין לשמה והביאוה ממה שגדולי הפוסקים הביאו זו של גיטין בהלכות ספר תורה וזו של סנהדרין בהלכות תפלין ומ"מ קשה לי בה שהרי על מעשה ספר תורה תמהו ואמרו ורבן שמעון בן גמליאל עבוד לשמה בעי ר"ל בההיא דתפלין כתיבה לשמה לא בעי אלמא ספר תורה ותפלין בחדא מחתא נינהו ומזוזה מיהא לדברי הכל אין צריך לשמה ואף בזו יש חולקין אלא שאין דבריהם נראין ועור הרצועות מיהא פרשנו שם שצריכות עבוד לשמן ודין מגלה לעבוד לשמה לא מצאנוה וודאי כך הדין דלא עדיפא ממזוזה ומה שאמרו בתלמוד המערב והביאוה בקצת גמרות בפרק כתבי הקדש בשם ברייתא אין בין ספרים למגלה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגלה דוקא אשורית משמע דלמילי אחריני זה וזה שוים התם חומרי דמגלה קתני קולי לא קתני: