מאירי על מגילה יד

חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בין ארור המן וכו' הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב שצריך לומר אחר מקרא מגלה ארור המן ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארורה זרש וכן שצריך לומר חרבונה זכור לטוב ואמר שחייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר אלא שכבר נדחית לדעתינו כמו שביארנו וגדולי המחברים כתבו עד שירדם וכן לענין ביאור זה שאמר שחטיה לרבי זירא פי' מלשון סחיטה ר"ל שימעכו ואחייה הוא מלשון החלימני והחייני סעודת פורים אין עיקר שמחתה אלא ביום שהרי נאמר ימי משתה ושמחה ואם אכלה בלילה לא יצא ידי חובתו הן לילה שמחרתו יום הפורים הן לילה שעבר הפורים:

המשנה החמישית אין בין יום טוב לשבת וכו' משנה זו עם כל המשניות שאחריה אינן מכלל כוונת המסכתא אלא שבאו הנה על ידי גלגול ממה שבין אדר ראשון לאדר שני והוא ענין החלק הרביעי ואמר במשנה זו שאין בין יום טוב לשבת ר"ל לענין איסור מלאכה או התרה אע"פ שלענין עונש הם חלוקים אלא אוכל נפש והוא גוף האוכל וכל שמתערב עמו הן לעיקר אוכל הן למתק את הטעם ופי' בגמ' הא לענין מכשירי אוכל נפש ר"ל תקון הכלים שבהן עושין אוכל נפש כגון סכין שנפגמה ביום טוב וצריך לתקנו ולא היה אפשר לו מבערב שהרי ביום טוב נפגמה זה וזה שוין ר"ל שאף ביום טוב אסור לעשות כן וכן הלכה ואין צריך לומר במכשירין שהיה אפשר לו לעשותן מבערב [ויש בפרק זה כמה תנאים ומתבארין במסכת יום טוב] וכן מלאכת אוכל נפש לגוים או לכלבים הנזכרים בסוגיא זו יתבאר עניינם שם בע"ה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה הששית אין בין שבת ליום הכפורים פירוש לענין עונשין אלא שהשבת זדונו בידי אדם ר"ל מיתת ב"ד אם התרו בו ויום הכפורים בכרת ומפרש בגמרא הא לענין תשלומין זה וזה שוין ר"ל שאם זרק חץ וקרע שיראין בהליכתו כשם שבשבת פטור מן התשלומין שהרי אין אדם מת ומשלם כדכתיב כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות אף ביום הכפורים אנו אומרים שאין אדם ענוש כרת ומשלם אע"פ שנחלקו בכך מקצת רבותינו במסכת כתובות ואין הלכה כן אלא הלכה אדם ענוש כרת ומשלם:

זהו ביאור המשנה ובגמרא באו עליה מקצת דינין ואלו הן כשם שנחלקו חכמים בכרת אם הוא כמיתה לענין תשלומין אם לאו כך נחלקו לענין מלקות והלכה שאין אדם לוקה ומשלם וכן נחלקו בענין זה בחייבי כריתות אם יש להם מבוא במלקות כלל אם לאו אלא שיהיו כחייבי מיתות שאין בהם מלקות כלל ודבר זה תלוי במה שידוע מכללם שלא ענשה התורה אא"כ הזהירה וא"כ יש לאוין בחייבי מיתות כשאר הדברים שאין בהם אלא לאו אחד המשל בזה שהוצרך לומר לא תרצח קודם שיודיע מכה איש ומת מות יומת וכן לא תגנוב שהוא נאמר בגונב נפשות קודם שיאמר וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ולאוין אלו וכיוצא בהן לא באו לחיוב מלקות כדין שאר לאוין אלא שהן באין לאזהרת המיתה כמו שביארנו שלא ענש אא"כ הזהיר מתוך כך אמרו שאין התראה להורג את הנפש למלקות ואם יתרוהו למלקות כלומר שיאמרו לו אל תהרגהו שאם תהרגהו אתה לוקה ממה שנאמר בתורה לא תרצח פטור מן המיתה ומן המלקות מן המיתה שהרי לא התרוהו למיתה ומן המלקות שהרי לא נאמר לאו זה לענין מלקות אלא לענין אזהרה ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ודבר זה הכל מודים בו אבל בחייבי כריתות הדבר במחלוקת יש מרבותינו שאמרו כענין הזה בעצמו בדין כרת שהתורה לא ענש אא"כ הזהיר והוצרך לומר ערות אחותך לא תגלה קודם שיודיע ואיש אשר ישכב את אחותו ונכרתה ולא בא לאו זה לחייב מלקות אלא לאזהרת הכרת מעתה בא על אחותו והתרוהו למלקות אינו לוקה שלא נאמר לאו שלו למלקות ומ"מ הוא בכרת שאין כרת צריך התראה והוא שאמרו חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות ויש מהם שאמרו הואיל ואין התראה חלה על דין כרת התראה חלה עליו מיהא למלקות ואם התרוהו למלקות לוקה ומאחר שלוקה מן הדין פטור הוא מן הכרת והוא שאמרו כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכן הלכה: