מאירי על קידושין פו

אף בדיני ממונות שליח נעשה עד מן הדין כיצד נתחייב מנה לפלוני ואמר לשליח הולך מנה זה לפלוני ונתן לו הרי השליח מצטרף עם אחר להעיד או קם לשבועה בלא צירוף ואם שלח על ידי שנים הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכל שהלה כופר בפירעון הרי הוא נזקק לעדות השלוחים שמא תאמר והלא השלוחים נוגעין בעדותן הרי אינם אומרים שנתנו הרי הלוה אומר להם החזירו לי מעותי אין זה כלום שהרי אם רצו יכולין היו לומר החזרנום לך שהמפקיד בעדים אין צריך לפרעו בעדים ושמא תאמר מכל מקום אין אדם מעיז וכו' הרי על כל פנים מכאן או מכאן מעיזים הם אם מצד פרעיניה אם מצד אהדריניה ושמא תאמר ומה אתה צריך לעדות השלוחים והלא מכל מקום יכול הוא לומר פרעתי שהרי המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים באמת אלו אמר הלוה למלוה פרעתיך אין כאן צורך לעדות אלא אין זה אומר לו פרעתיך אלא שלחתי לך ביד פלוני ופלוני והמלוה אומר לא נפרעתי ונמצא שהוא צריך לעדות השלוחים בין שהלוהו שלא בעדים והשלוחים אין נוגעין בעדותם שהרי היו יכולין לומר החזרנו והיו נאמנין אף בלא שבועה כך פירשוה בגמרא ומכל מקום יכולין היו להעמידה בשהתנה המלוה שלא יפרעהו אלא בעדים שנמצא הוא צריך לעדים או המלוה בשטר זהו מה שהיה ראוי לומר מן הדין ומכל מקום עכשו שנתקנה שבועת היסת שנמצא שאין השלוחין נאמנין לומר החזרנו אלא בשבועה הרי הם נוגעים בעדותם שהרי כל שאינם מעידין כן הלוה אומר להם להחזיר לו מעותיו ואין נאמנין בהחזרנו אלא בשבועה ונוח להם להעיד שנתנו ושלא יצטרכו לשבועה והילכך אין כאן עדות ואע"פ שאמרו חזקה שליח עושה שליחותו דוקא במקום שאין מי יכחישנו אבל בזו הואיל ומלוה מכחיש אין כאן עדות והלוה אינו אומר פרעתי אלא שלחתי ביד אלו והללו אומרים נתננו ואין נאמנין בעדותם והלה אומר לא נפרעתי וחזר הדבר לדין חנוני על פנקסו האמור במסכת שבועות ונשבע שליח שבועת המשנה שנתן ומלוה שלא נטל והלוה חוזר ופורע למלוה ויש מפרשים שהשלוחים אין נשבעין אלא שבועת היסת שלא אמרו בחנוני על פנקסו ששניהם נשבעים שבועת המשנה אלא מפני שהם נשבעין ונוטלים אבל שלוחים הללו נשבעים ולא משלמין הם אבל המלוה שהוא נוטל נשבע שבועת המשנה ונמצא מעתה שכל שבממון אין שליח נעשה עד ומכל מקום יש אומרים שכל שנסתלקה תורת נוגע בעדות מהם כגון שהלך המשלח עמהם וראה שנתנו שאין תביעה למשלח עליהם הרי הם נעשים עדים ועל סמך סברא זו כתבו גדולי הדורות במה שתפשו בה לגדולי הפוסקים שהביאו בהלכותיהם מה שאמרו בתלמוד המערב חד בר נש אפקיד גרבין גבי חבריה וכפר ליה אתא עובדי קומי ר' ירמיה ונעשה שליח עד וחייבו שבועה על ידי הכתף ויש לתמוה למה הביאוהו והלא עכשו אין שליח נעשה עד בממון ואין כאן עד אחד לחייבו שבועת התורה על ידי כתף אלא שגדולי הדורות פירשוה בשהלך המפקיד עם השליח שאין תביעה בינו לבינו כלל ונסתלק ממנו תורת נוגע בעדות ומתוך כך שליח נעשה עד ויש מפרשין אותו בשבועת היסת ואלמלא הכתף לא היה משביעו אף היסת שהרי תביעת שמא היא:

זה שכתבנו שקודם התקנה השלוחים נאמנים לומר אהדריניה ללוה עד שמזו סלקנום מתורת נוגעים בעדות יש שואלין בה והרי בראשון של גיטין אמרו הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אם לחזור אינו חוזר וכתבו גדולי הפוסקים בתשובותיהם שאם החזירם השליח ללוה המלוה חוזר על השליח ואם כן אכתי נוגעים בעדותם הם שאם אמרו אהדריניה אמר להו המלוה פרען ותירצו חכמי הדורות שזו של גיטין דוקא כשהלוה עני אבל כל שיש ללוה חוזר עליו ושליח פטור ולדבריהם כל שהלוה עני מיהא נוגעים בעדותם הם ויש מפרשין זו שבכאן שלא אמר לו הולך שהוא כזכה אלא שאמר לו היה לי שליח לפרוע ממון זה לפלוני ויש מתרצים בדרך אחרת ושם יתרחבו הדברים בע"ה:

יש שואלין מי שאמר לשנים קדשו לי את האשה בדינר ונתן להם את הדינר ואמרה האשה לא נטלתי ושלוחים אמרו שנתנו לה עכשו שנתקנה שבועת היסת ונסתלקו שלוחים מתורת עדות מקדשת או לא ורבותי סוברין שאינה מקדשת שלא חלקו חכמים בענין זה בין ממון לקדושין ואין כאן עדות ולא אמרו בקדושין ששליח נעשה עד אלא במקום שאין תביעת ממון בין המשלח לשליח כגון שראה הוא על הדרך שכתבנו למעלה או שטוענת לסיבלונות נתנו לי או שהיה חייב לי ושלחם לי בפירעון וכל כיוצא בזה ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שהיא מקודשת שכל לענין איסור ודאי נאמנין הגע עצמך שאמרו עדים הרי אנו נותנין לך הממון ואע"פ שכבר נתננוהו לה אין כאן שבועה ונאמנין אף עכשו מקדשת שאם אי אתה אומר כן נמצאו קדושין תלויין ברצון העדים ובתלמוד המערב אמרו אמר לשנים צאו וקדשו לי וכו' אמ"ר בון נראין הדברים במקדשת בשטר אבל בכסף נעשה כמי שנוגע בעדותו אמ"ר יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו נוגע בעדות אמ"ר אבא אתא עובדי קומי רב ועשה שליח עד וצריך לפרש לדברי ר' בון היאך הוא נוגע בעדות אחר שלא נתקנה היסת עדין ושמא לאחר התקנה נאמרה:

חכמי הדורות נחלקו בראובן שנתחייב לשמעון מנה הלך לוי אצלו ואמר לו שהוא שלוחו של שמעון ושיתן לו אותו מנה ונתנם לו והלך ראובן למדינת הים ובקש שמעון ללוי אותו מנה וטען לו אתה חייב לי מנה מצד אחר ואני מעכבו וזה אומר איני חייב לך כלום קצתם אמרו שלוי נאמן מתוך שיכול לומר נתתים לך שהרי המפקיד את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ונשבע שבועת היסת וקצתם אמרו שאינו נאמן שלא נאמרה כאן אלא כשמלוה או לוה עשאו שליח אבל כל שעשה עצמו שליח אינו נאמן אף בנתתיו לך וכן הדברים נראין:

זה שכתבנו שאף בקדושין אין צריך לומר אתם עדי שכל שראו את המעשה אין צורך להזמנת עדים יש למדים מכאן שהמקדש את האשה והטמין עדים אחורי הגדר והאשה לא ידעה בהם וקבלה קדושין שהיא מקודשת הואיל והם ראו את המעשה ואין זה קרוי מקדש בלא עדים ואין הדברים כלום שכל שבקדושין בודאי כל שאינה יודעת בעדים אף היא סוברת שאינם כלום ואינה מקנה עצמה וכן הדין בכל שאדם מקנה לחברו וכן יצאה הוראה על ידי מעשה מלפני גדולי המפרשים ושאר חכמי דורותיהם הא לענין הלואה כל שראו את המעשה יכולין להעיד אפילו ראו מאחורי הגדר הואיל ומכל מקום ראו את המעשה וכן שראו שקנה מידו ואפילו היו שניהם יודעים בעדים כל שלא הוזמנו לעדות אינן יכולין לכתוב שטר על אותה הלואה שאם כן כשהלוהו בפני כמה וקנה בפניהם יאמר לכל שנים מהם שיכתבו לו את השטר וזהו שנהגו להזמין עדים בכל מכר וכן נהגו לכתוב מפני זה היו עלי עדים וכו':

זה שביארנו שכל שאין השלוחים יכולין לומר אהדריניה נוגעין בעדות הן יש שואלין יפטור המשלח את השלוחים מכל ערער וכמו שאמרו בבבא בתרא ליסלקו תרי מיניהו ולידיינו ותירצו שבזו כל שכן שהם פוסלין עצמם בכך שנראה כשוכרם להעיד שנתנו ומה שאמרו שם ליסלקו תרי מיניהו מכל מקום הרי הם מפסידים באותו סלוק אבל אם הממון מן התובע ויכול לתבעו לעדים כל שהוא מוותרו ומוחלו להם נראה כשוכרם לעדות ומכל מקום אם התנה להם בשעת השליחות שיהיו נאמנין בהחזרנו בלא שום שבועה יראה לי שאין כאן דין נוגע בעדות:

נערה המאורסה בין היא בין אביה יכולין לקבל את גיטה שכשזכה הכתוב יד לאיש בבתו נערה לא להפקיע את ידה אלא יד יתירא זכי ליה ומכל מקום יד שלה במקומה עומדת וכל שקבלו אביה או קבלתו היא בעצמה שלא מדעת אביה הרי היא מגורשת גמורה ומכל מקום דוקא נערה ומאורסה שלא הופקעה עדין מרשות אביה מכל וכל אבל נערה ונשאת או בוגרת אף כשנתארסה אין לאביה בה שום יד והיא מקבלת גיטה ולא אביה ולמדת שאין הלכה כר' יהודה שאמר אין שתי ידים זוכות כאחת ומאחר שהתורה זיכתה לאב אין לה יד ומכל מקום אף לר' יהודה כל שאין לה אב יש לה יד לקבל גיטה ולא הופקעה אלא במקום אב אלא שהלכה רווחת שהדין כן אף במקום אב כמו שכתבנו:

קטנה שנתארסה לא הוזכר בסוגיא זו אם יש לה יד אם לאו וגדולי הפוסקים סוברים בה אביה ולא היא ויש להקשות עליהם ממה שאמרו בפרק התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הגיע גט לידה מגורשת ושמא תאמר שזו דוקא נאמרה בשאין לה אב הא במקום אב דוקא אביה ולא היא באמת בסוגיא זו העמידוה בכך ר"ל בשאין לה אב ומכל מקום תחלה היו סוברים בה בשיש לה אב וכשהעמידוה כאן בשאין לה אב לא משום היא גופה אלא ממה שהיו מדקדקים ממנה הא נערה הרי זה גט שהדבר מוכיח שהנערה יש לה רווחת למנות שליח ומתוך כך רצו להעמידה מתוך דקדוק זה בשאין לה אב ללמד שהנערה במקום אב אינה עושה שליח כמו שיתבאר הא משום היא גופה אף בשיש לה אב כן וכן אי אפשר לפרשה בנשואה שהרי בסופה אמרו ואם אמר אביה צא וקבל גיטה מגורשת ובנשואה ודאי אינו כן אלמא אף בקטנה ארוסה ויש לה אב כן ומכל מקום פירשוה חכמי הדורות דוקא מדעת אביה ר"ל שנתן לה אביה רשות שהרי אף בקדושין אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך אבל שלא מדעת אביה אין לקטנה יד כלל זהו דעת גדולי הפוסקים לפי מה שכתבו בשמועת שלש מדות בקטן האמורה בפרק התקבל הא אם אין לה אב או שנשאת ודאי מתגרשת על ידי עצמה כל שיש לה דעת להתגרש והוא שתבחין בין גיטה לדבר אחר הא כל שאינה כן אינה יכולה להתגרש על הדרך שיתבאר שם ומכל מקום גדולי הרבנים סוברים שאף בקטנה דינה כנערה ואף במקום אב בין היא בין אביה שמאחר שיש לה יד שהרי במקום שאין אב היא מקבלת גיטה אף במקום אב לא הופקעה ידה ולא נחלקו בנערה אלא להודיעך כחו דר' יהודה ואין קושיא ממה שלא נחלקו בקטנה להודיעך כחן דרבנן שכח אב בנערה רבותא יתירתא שהדברים היו מוכיחים שלא יהא לו רשות בה אבל רשות אשה בעצמה אפילו קטנה אין כאן ריבותא:

היבמה נקנית בביאה כמו שהתבאר ומכל מקום מדברי סופרים שיקדשנה בכסף קודם ביאה וזהו נקרא מאמר ואין קונה בה קנין גמור אלא לפסלה על שאר אחים ומאמר זה אינו אלא מדעתה אבל שלא מדעתה לא קנה שאין קדושין אלא מדעת ואם היא בוגרת דוקא מדעתה ואם היא נערה בין מדעתה בין מדעת אביה אבל קטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה אבל מת האב או שנשאת עושין בה מאמר מדעתה ושמא תאמר לשיטת גדולי הרבנים שכתבו שאף בקטנה אמרו חכמים בין היא בין אביה והלא זו של מאמר ודאי רבנן היא שאלו לר' יהודה ודאי אף בנערה דוקא מדעת אביה אלא ודאי רבנן ובקטנה מיהא דוקא מדעת אביה וודאי אף בגירושין כן אין זה כלום שהמאמר כעין קדושין הם וכשם שקדושי קטנה בעצמה אף במקום שאין אב אינם כלום אף במאמר כן אבל גט שכל שאין לה אב קטנה מקבלת גיטה כל שיודעת לשמור אף ביש לה אב מקבלתו אף היא ובין היא בין אביה:

קטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ודוקא בקבלת עצמה אבל מתגרשת היא בקבלת אביה הואיל ומן האירוסין היא ואין טעם משלחה וחוזרת מפקיעתה שהאב המקבל את גיטה משמרה שלא תחזור ואף זו דוקא לשיטת גדולי הפוסקים אבל גדולי הרבנים מפרשים שאינה מתגרשת אף בקבלת אביה ומתורת משלחת וחוזרת ודעתנו בשתיהם כדעת גדולי הפוסקים אלא שהדברים יתרחבו בענינים אלו בפרק התקבל בע"ה: