מאירי על קידושין פד

האחין שחלקו ונתאונה אחד בחלוקה הן במטלטלין הן בקרקעות הרי הן כלקוחות ואין אומרים הואיל ויורשים הם באונאה כל שהו ראוי לומר שיבטל שאין ראוי להיות האחד יורש יותר מן האחר אלא לקוחות הם ואע"פ שלקצת דברים אנו דנים אותם כיורשים כמו שהתבאר בפרק בית כור לענין אונאה מיהא לקוחות הן ובמטלטלין כל פחות משתות נמחל ובשתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקחו ומכל מקום קרקעות אין להם אונאה ולא בטול מקח כמו שביארנו במקומו:

זה שביארנו שכל פחות משתות נקנה מקח ואין שם לא בטול מקח ולא חזרת אונאה דוקא בשחלקו על ידי עצמן כגון גדולים עם גדולים אבל כל שיש שם קטנים שנמצאת חלוקתם על ידי אפטרופוס אף בכל שהו חלוקתם בטלה שהאפטרופוס כשליח כמו שביארנו וכל שעל ידי שליח אף בכל שהו בטל מקח שהרי אף הוא אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

ולענין הסוגיא מיהא יש שואלים בה שהרי במסכת כתבות פרק אלמנה אמר רבא בעצמו ששליח כדיינין ואין זו קושיא שבכאן רבא בשם עצמו וזו של כתבות רבא בשם רב נחמן ומכל מקום כבר פסקנו שם שליח כאלמנה ומגדולי צרפת תירצו שאותה של כתבות בשליח בית דין ואף בשליח בית דין פסקנו שם שליח כאלמנה כל שטעה בשומא שאף האלמנה הואיל והדין נותן שתמכור שלא בבית דין כשליח בית דין הוא וכדין אפטרופוס על הדרך שביארנו ויש מי שחולק לומר ששליח בית דין הרי הוא כדיינין וכן יש מי שכתב שכל שעל יד שליח בפחות משתות אונאה חוזרת אבל המקח אינו בטל ואין זה כלום שהרי בפירוש אמרו שם באלמנה אפילו שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ופסקנו שם ששליח כאלמנה ואם כן כל שעל ידי שליח אף בכל שהו בטל בין במטלטלין בין בקרקעות ומה שיש לפקפק בזה ממה שאמרו בתשיעי של מציעא בשמועת זבין במאתי ושויה מאה ומאחרון של בתרא בשמועת ההיא אתתא דיהבא זוזי לגברא דמזבן לה וזבן לה שלא באחריות כבר ביארנוהו במקומו:

אף זה שאמרנו שבמטלטלין שתות קנה ומחזיר אונאה דוקא שמכרו על שומת עצמם אבל אם מכרו על פי שומת בית דין או שהתנו ביניהם שיהא מקחם על דין שומת בית דין כל שבשתות בטל מקח בין במטלטלין בין בקרקעות וכדתנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כמו שביארנו וגדולי הרבנים גורסים בזה בדרך אחרת אלא שאין דבריהם עולים לענין פסק:

אף זה שביארנו שבקרקעות אין בהם לא דין אונאה ולא דין בטול מקח דוקא בשאין שם אלא אונאה מצד הדמים אבל כל שטעו במדה אין זה אונאה אלא מקח טעות וכן במטלטלין כל שבמדה ושבמשקל ושבמנין אף בפחות משתות חוזר ר"ל שהמקח בטל ויש מפרשים בזו שאין המקח בטל אלא שישלים את המדה וכן במטלטלין שישלים את המדה או את המשקל או המנין אלא שאם אין לו במה להשלים המקח בטל ואין יכול לומר נכה לי מן הדמים כפי חשבון ומכל מקום בבתרא פרק ספינה בשמועת אין מוסיפין על המדות יותר מן השתות מוכיח להדיא שהמקח בטל וזה שהם תמהים היאך אפשר לבטל המקח בזו אלא שישלים את מדתו בזו אני מודה להם במקצת והוא שבודאי אם מכר לו עשר טלאים ומנה לו תשעה וטעה וקרא לתשיעי עשירי או חמשים סאין ומדד לו ארבעים ותשע וסבור שחמשים מדד והרגיש במנינו ודאי ישלים וכן במשקל אם מכר לו חמשים ליטראות פירות ושקל לו ארבעים ותשע וסבור שחמשים שקל והרגיש במנינו ודאי ישלים וכן בקרקע אם מכר לו חמשים אמה בשדהו ומדד לו ארבעים ותשע וסבור שחמשים מדד ודאי ישלים אין זה אלא כמי שמכר לו במנה וכשבא זה לפרעו מנה לו תשעים והוא סבור שמנה פרע שכל שירגיש במנינו נותן לו עשרה ואין המקח בטל אבל זו שאנו אומרים שכל שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו בכל שהו חוזר פירוש שמכר לו שדה פלוני בחזקת שהוא בן מאה אמה ונמצא שאין בו אלא תשעים ותשע וודאי אין כאן תשלומין שלא לקחו אלא בחזקת כך וכן במטלטלין שמכר לו יריעה בחזקת שהיא בת חמש אמות וכן במשקל שמכר לו כוס של כסף בחזקת שהוא בו עשר ליטראות וכן במנין שמכר לו סל מלא פירות בחזקת שיש בו אלף זוג וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום גאוני ספרד סוברים כדעת ראשון וגורסים בשמועת תוספת המדות דרך אחרת כמו שכתבנו בבתרא פרק בית כור ואף אנו כתבנו שם דרכים אחרים אלא שעל זו שבכאן אנו סומכים יותר:

אע"פ שביארנו שבכל התורה כלה שלוחו של אדם כמותו לדבר עבירה אינו כן וכל שהלך לדבר עבירה ועשה כשליחותו פטור המשלח שאף הוא אומר לו דברי הרב ודברי תלמיד דבר מי שומעין ונמצא שהמשלח פטור והשליח חייב:

השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם שאין לאלו שליחות כלל לשום דבר שביארנו בראשון של מציעא וכל שכן לדבר עבירה ומכל מקום חייב הוא בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב והמשלח פטור שאין שליח לדבר עבירה ויש בזו תנאים וכבר ביארנום בששי של קמא:

כבר ידעת שהנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה בשוגג מעל ואפילו הוציאם על ידי שלוחו בשוגג כל שהשליח עשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו שליח מעל כיצד נתן לו מעות של הקדש בחזקת של חלין ואמר לו הבא לי מהן חלוק וקנה לו טלית שליח מעל ובזו אפילו היו חרש שוטה וקטן שאינם בתורת שליחות בעל הבית פטור מכל מקום ואם עשו שליחותם בעל הבית מעל ואע"פ שאין שליח לדבר עבירה הא למדוה מגזרה שוה חטא חטא מתרומה מה תרומה נעשית על ידי שליח אף מעילה כן:

ולענין ביאור מיהא ראוי לשאול האיך הקשו מזו נימא אין שליח לדבר עבירה עד שנצטרך ללמדה מגזירה שוה והלא לא אמרו אין שליח לדבר עבירה אלא מטעם דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ומעילה אינה אלא בשגגה לא למשלח ולא למשתלח ומכל מקום תירצו ששגגת הקדש לבעלים כמעילה הוא מפני שהיה לו לזכור ואף שליח באותם הזמנים שהיו מעות של הקדש מצויין בידם הרבה היה לו לחקור ויש כאן נדנוד עבירה ולא עוד אלא שאף בכל מקום שהשליח אינו סבור לעבור בו עבירה כגון שצוהו לשחוט קדשים בחוץ ושליח סבור שהם חלין בעל הבית מכל מקום פטור שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין:

יש דברים שאף לעבירה יש בהם שליחות והוא ענין שליחות יד המחייב באונסין כמו שיתבאר במקומו שלא סוף דבר אם שלח בעל הבית בה יד הוא בעצמו אלא אף אם אמר לעבדו ולשפחתו לשלוח בה יד ועשו חייב הוא באונסין כאלו שלח בה יד הוא בעצמו ומכל מקום שליחות יד אינה מחייבת במחשבה ולא בדבור כגון שאם אמר או חשב הריני משתמש בה אעפ"כ אינו חייב באונסיה עד שישלח בה יד ממש וכבר ביארנוה במקומה בשלישי של מציעא: