מאירי על קידושין פג

קרבן הפסח אין בני חבורה נמנין עליו אלא בכדי שיגיע לכל הפחות שיעור כזית לכל אחד מפני שכל המנויים עליו צריך שיאכלו ממנו ואין אכילה פחותה מכזית ומתוך כך אין שוחטין אותו אלא על מי שהוא ראוי לאכל ולהוציא קטן כל כך או זקן כל כך או חולה כל כך שאין יכול לאכל כזית ולמדת שאין הלכה כדברי האומר שכל ישראל יוצאין בפסח אחד מפני שהוא סובר שאין אכילה מעכבת אלא זריקה ודיים בזריקה לשם כלם אלא לאכילה אנו צריכים ואין אכילה בפחות מכזית כמו שביארנו ולפיכך קטן שאינו ראוי לאכילת כזית אינו נמנה בפסח וזהו לדעת קצת מה שאמרו כאן איש זוכה ואין קטן זוכה ומכל מקום עיקר הפירוש בו שאף הקטן הראוי לאכילת כזית שאיפשר לו לימנות על הפסח מכל מקום אינו זוכה לאחרים לימנות על ידו כגדול שזוכה למנות עליו כל אותן שירצה לחבורתו ומה שאמרו במסכת גיטין צרור וזרקו אגוז ומניחו ולאחר שעה נוטלו זוכה בין לעצמו בין לאחרים דוקא מדרבנן ולא עוד אלא שאף מדרבנן דוקא שבאחר מהנה אותם לו לזכות לאחרים על ידו ומכל מקום זוכה הוא לעצמו לימנות על ידי אחרים ואע"פ שאמרו מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אלמא שמן הדין אין להם שום זכייה במקום שאין להם מקנה הוא שנאמר כן אבל כל שאחרים כוללין אותו במנינם ומזכין אותו לימנות בפסחים זוכה ומכל מקום יש לתמוה היכן מצינו שיהא קטן זוכה לאחרים מן התורה עד שיצטרך בו מיעוט ואם מפני שבעירוב אמרו ומזכה על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי קטנים מפני שידם כידו שמשמען של דברים ששאר קטנים מיהא זוכין בערוב בשביל אחרים שמא מתוך שאין ערוב אלא מדברי סופרים חלקו בו שהקטן זוכה לאחרים ובשל סופרים ואף בזו דוקא בשיש לו דעת כל כך שכשנותנין לו חפץ ומניחו לאחר שעה זוכרו וחוזר ונטלו כמו שכתבנו:

כשם שהקטן אינו נעשה שליח כך אין אחר נעשה לו שליח וכל שעושה בשבילו אי זה דבר מתורת שליחותו לא עשה כלום אלא שמכל מקום אדם רשאי לזכות בעבורו שאין זה אלא כמי שהוא שלא בפניו וזכין לאדם שלא בפניו ומעתה היו כאן יתומים ובאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להם אפטרופס להשוות חלוקותיהם וליתן חלקו של זה במזרח ושל זה למערב כפי מה שיראה בעיניו להשוות ביניהם ואע"פ שכשיגדילו איפשר שתהא חלוקה זו חובה לאחד מהם הואיל ומכל מקום לזכות להם נתכוון ועל פי בית דין אע"פ שנתגלגל לחובה מה שעשה עשוי הואיל ולא טעה בשומא וזהו שאמרו בית דין מעמידין להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כלומר הואיל והכונה לזכות אע"פ שאפשר שנתגלגל לחוב ר"ל שהיה נוח לו יותר בחלק חברו לאי זו סבה ולאו דוקא באו לחלוק שהרי קטנים אין להם לתבוע זה את זה ואף כשתובעים מאליהם אין דבריהם כלום אלא אף כשנראה לבית דין או לאחד מקרוביהם להיות זכות להם להיות כל חלק כל אחד מבורר ובאו לחלוק פירושו שבאו לחלוק בעצת בית דין או בעצת אי זה שיתן להם עצה לבא לבית דין על כך ולדעת זה אם יש להם אפטרופוס יש כח לאפטרופוס לברר חלק היתומים מאליו ואין יכולין למחות אלא אם כן טעה בשומא או שמא שמועה זו ביתומים שיש להם חלק עם אחר והאחר מביאם לחלוק ועל זו אמרו שמעמידין להם אפטרופוס לתביעת האחר לחוב ולזכות על הדרך שביארנו ובאו לחלוק לאו דוקא מעצמם אלא על ידי תביעת אחרים אבל יתומים קטנים אין אפטרופוס יכול לחלוק וכן הדברים נראין ויש שואלים בה והלא בחמישי של גיטין אמרו אין אפטרופוס יכול לחוב על מנת לזכות וכל שעשה האפטרופוס בשבילן לכונת זכות הואיל ונתגלגל לחובה היתומים יכולין למחות ומשיבים בה שזו של גיטין במנהו אבי יתומים כבר שלא מנהו אלא לתועלתם וזהו שבכאן במנוהו בית דין והלשונות מוכיחים כן שבכאן אמרו מעמידין אפטרופוס אלמא עכשו הוא שמעמידין אותו לכך ושם אמרו אין אפטרופין רשאין אלמא באפטרופוס שכבר נתמנה הוא ועוד ראיה שאותה השמועה נאמרה על מה שאמרו במשנה יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמנה להם אביהם אפטרופוס ומכל מקום אף לדעת זה אף שמנהו אבי יתומים אם עשה דבר זה על פי בית דין אין היתומים יכולין למחות והוא שאמרו בתוספתא של תרומות אפטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומים ואין דנין לחוב ולזכות אלא אם כן נטלו רשות מבית דין ויש מפרשין שאין חלוק באלו בין מנה אבי יתומים אפוטרופוס למנוהו בית דין אלא זו שבכאן בחלוקה שאין החובה מצויה כל כך הואיל והחלקים שוים ואין בחירה אלא מצד הרוחות וזו שבגיטין בתביעת ממון הן שהיתום תובע הן שהוא נתבע שמעמידין לו אפטרופוס ואם זכה להם זכה ואם לאו יכולין למחות ויש מפרשין שזו וזו אף בתביעת ממון אלא שכל שהיתום תובע מעמידין לו על מנת לזכות ואע"פ שנתחייב נתחייב אבל כל שאדם תובעו והעמדנו אפטרופוס לדון בשבילו אם נתחייב יכול למחות והדברים נראין ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום יתומים גדולים שבאו לחלוק עם אחיהם הקטנים בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובורר להם חלק יפה ר"ל שהגדולים ישוו החלקים והאפטרופוס בורר ואין חולקים בגורל ויש מפרשים בדרכים אחרים ואינם כלום:

ואחר שבירר להם האפטרופוס אם הגדילו אינן יכולין למחות אע"פ שנתגלגל להם לחובה מצד הרוחות כגון שנפל לו שדה סמוך לחלק אחיו הואיל ומכל מקום לא נתאונה בשומא הא אם נתאונה בשומא יכולין למחות ולפי דרכך למדת שהקטנים אין יכולין לכוף את הגדולים לחלוק אבל הגדולים יכולין לכוף את הקטנים על דרך זה ומגדולי צרפת כתבו שאין היתומים יכולין לכוף זה את זה לחלוק עד שיתרצו כלם ולא הבנתי דבריהם:

הדינין ששמו נכסי יתומים אם למזון אשה ובנות אם לכתבת אשה אם לבעל חוב ומכרו ופחתו שתות כגון שמכרו שוה מאה ועשרים במנה מכרן בטל ואע"פ שבשאר מוכרין מכרן קיים שאין אונאה לקרקעות הרי שליח יצא מכלל זה ויש במקחו אונאה ובית דין שלוחים הן אלא שיפה כחם שבשאר שלוחים אף בפחות משתות ובית דין דוקא בשתות ואף במטלטלין שמכרו ופחתו שתות הדין כן ואע"פ שבשאר שלוחים אף בפחות משתות בטל מקח בבית דין דוקא בשתות וכן הדין אם הוסיפו בשתות שאע"פ שעכשו הרויחו היתומים והיה לנו להחזירה לדין שאר לוקחים שבשתות קנה ומחזיר אונאה במטלטלין ובקרקע שאין בו שום אונאה מכל מקום אתה צריך להשוות את המדה ביניהם ומכל מקום יש מפרשים בהוסיפו שתות שלקחו לצורך היתומים שנמצאו היתומים מתאונים ואין הדברים נראין וגדולי המחברים פירשו בדין זה שאם נתאנו היתומים במטלטלין בשתות רצו מבטלין מקח רצו מחזירין לוקחים להם אונאה ואם נתאונה שכנגדם בשתות רצו היתומים מבטלים את המקח רצו מחזירין להם היתומים אונאתם ובקרקע רצו היתומים מבטלין את המקח רצו מקיימין אותו ואין מחזירין אונאה אבל בפחות משתות בדיינין אין כאן לא חזרה ולא בטול מקח אבל בשליח אף בכל שהו וכן הדין באפטרופוס שהאפטרופוס שליח גמור הוא ויש דנין אותו כדיינין ואין נראה כן שאם כן כשהקשה לו אי דלא טעי אמאי יכולין למחות והשיבו ברוחות היה לו להשיבו כגון שטעה בפחות משתות אלא ודאי אפטרופוס כשליח ושליח כאלמנה ובכל שהו בטל: