מאירי על קידושין כב

הודאת מקצת שבית דין משביעין עליה צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ופירשוה במקומה על כפירת הטענה ר"ל שתהא כפירת הטענה שתי כסף כלומר שתהא התביעה שתי כסף ופרוטה או יותר עד שתהא הכפירה בשתי כסף וההודאה בפרוטה ושתי כסף אלו פירושו שתי מעין שהם שליש דינר ואע"פ שכסף כתוב והיה לנו לומר כן בכפירת מעה הוקש כסף לכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ובכלים אינו כן אלא כל שהתביעה בשני כלים וכפר באחד והודה באחד נשבע אפילו במחטין אע"פ שאין בהם שוה פרוטה מפני שהכלי דבר חשוב ואינו צריך ערך שיווי וזה שאמרו מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב אינו נאמר דרך הצרכה ר"ל שיהא צריך שהכלים יהו חשובין אלא דרך הודעה הוא נאמר כלומר כשם שכסף דבר חשוב כך הכלי ואפילו פחות שבפחותים חשוב הוא ואין צריך בו לכפירת שוה פרוטה הואיל ומכל מקום בכלי הוא כופר ויש מחליפין בגירסא כלומר ומה כלים דבר חשוב שהרי סתמם חשובים הם ואפילו קלים שבהם אף כסף כל שהוא חשוב קצת אע"פ שהוא מטבע קל שבכסף דהיינו מעה ואין צורך בכך כמו שביארנו במקומו:

ולענין ביאור סוגיא זו מיהא זה שהיו מביאים לבית שמאי טעם הצרכת דינר לקדושי כסף מטעם שכל כסף האמור בתורה כסף צורי לא שהדינר הוא מטבע פחות שבצורי שהרי יש מעה ושאר מטבעות אלא שהפרוטה מכל מקום אינה כסף צורי ומדאפקיתיה מפרוטה אוקמה אדינר ומה שהקשו וכללא הוא והרי טענה וכו' ותנן הטענה שתי כסף כך פירושו כלומר אם תאמר שכל כסף האמור בתורה כסף צורי דוקא ולא כסף אחר בשום מקום ומצד שאתה סובר שכסף של תורה בא בלשון מדוקדק וכלם בענין אחד יש לך לדון גם כן בכל כסף סתם אחד ולא שנים שהרי כסף לשון יחיד הוא והאיך אמרו שהטענה שתי כסף נהי שהמעה כסף צורי ואין צורך בדינר שנים מיהא למה אלא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים ולא כיונה תורה אלא לממון בעלמא וניתן השעור לחכמים לפי מה שיראו פעמים באחד פעמים בשנים והוא הדין שפעמים בצורי פעמים בשל מדינה לפי הענין ולפי הזמן וכעין מה שהיו סבורים לומר למטה פרוטה כל דהו כלומר היוצאת באותו מקום שהענין לשם ותירץ בה משום דאיתקש לכלים והקשה ממעשר שכתוב בפדיונו כסף ואדם רשאי לחללו על פרוטות וכדתנן הפורט סלע ממעות מעשר שני כלומר שחללו על סלע ורוצה להחליף הסלע בפרוטות כדי להוציאן או שחללו על פרוטות ורוצה להחליפן בסלע להקל משאן שהרשות בידו וכן בהקדש כתוב בפדיונו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו ואמרו על הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה שהוא מחולל שאין דין אונאה ובטול מקח בהקדש בעמיתו הוא דכתיב ולא הקדש וכן קדושי אשה שלמדנו מכסף השדה וכבר פסקנו שהם בפרוטה והשיב שלא [נאמרו] הדברים בכסף סתם אלא בכסף קצוב כלומר כל כסף קצוב האמור בתורה כגון חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע שלשים של עבד חמש סלעים של פדיון הבן כלם בכסף צורי שארבעה דינרין מהם הוא סלע של תורה ושל דבריהם אף בקצוב כגון המבייש את חברו שלא נזכר בו כסף בתורה אלא שחכמים הזכירו בו לשון מטבע פירושו כסף מדינה ואם כן התוקע לחברו באזנו שחייבוהו על הבשת בסלע פירושו סלע מדינה שהוא שמינית שבסלע צורי והוא פלגא דזוזא והוא הקרוי בלשון מדינה איסתירא ר"ל סלע מדינה הא כסף סתם של תורה פעמים בצורי פעמים בשל מדינה לפי הענין ולפי מה שנמסר לחכמים:

אמה העבריה נקנית בכסף והאדון רשאי ליעדה מדעתה וכשמיעדה אינו צריך בה קדושין אחרים אלא שאומר לה הרי את מקדשת לי בכסף שקבל אביך בדמיך וכל מכירת אמה שאי אפשר ללוקח ליעדה לא לו ולא לבנו אינה מכירה ומתוך כך אין יכול למכרה לבנו אבל מוכרה הוא לאביו שאע"פ שאין אביו יכול ליעדה הרי בנו מכל מקום יכול ליעדה:

וכן אמה העבריה ועבד עברי קונין עצמם בגירעון כסף ר"ל שאם נזדמן להם לפדות את עצמן פודין ומחשבין זמן שעבדו ופוחתים מדמי המקח כפי השעור כמו שיתבאר מעתה אינם נקנים בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים הראוים לגירעון כסף וכל פחות מפרוטה אינו כלום הא כל שקנהו בשתי פרוטות הואיל ויש בהם תורת גירעון מכירתם מכירה גמורה ואין אומרים בהם הואיל ואפיקתה מפרוטה אוקמה אדינר ויש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא באמה וממה שהוקש גירעון כסף שלה לייעוד מה ייעוד כל היכא דלא מצי מיעד לא הוו זביניה זביני כמו שכתבנו אף בגירעון כל היכא דלא מציא מיגרעא לא הוו זביניה זביני אבל עבד עברי נקנה בפרוטה וכל דיהיב ליה יותר מפרוטה גורע עד פרוטה וכל היכא דיהיב ליה פרוטה אינו גורע כלל: