מאירי על קידושין קלא

אמר לו אחד שורך נרבע והדבר ידוע שכל שהעיד אחד על שורו שנרבע או שהמית או שאף בעליו העידו בכך פסול לגבוה ואמר לו הלה איני מאמינך הרי שורו כשר לקרבן ואם שתק לו או הודה פסול שתיקה כהודאה דמיא ובזו אף כשאמר איני יודע הדין כן:

אע"פ שהוא שותק לו אינו אסורה עליו ואפילו היה אותו עד מוחזק בעיניו כאדם כשר ואפילו הוא מאמין בדבר שמכל מקום אין דבר שבערוה פחות משנים ומכל מקום אם היה אותו העד מוחזק בעיניו לנאמן בכל דבר כשני עדים אסורה לו לצאת ידי שמים לא שיהיו מוציאין אותה בית דין מתחת ידו בכך אלא שאם בא לצאת ידי שמים מוציאה הא כל שאינו נאמן אצלו לכל דבר כשנים אפילו היה מוחזק לו בכשר והגון אינו כלום ואפילו שתק לו ואפילו היה הוא מאמין בענין בתוך לבו שכך הוא שהרי המאמין בעד אחד שאינו גזלן ושהוא כשר והגון מאמין הוא הענין ואעפ"כ כל שאינו מאמינו כשנים אינו כלום וכן כל שמקנא לאשתו ועד אחד מעידה שנסתרה מאמין הוא הדבר ואעפ"כ אינה אוסרה כך הוריתי בענין זה על ידי מעשה ואף גדולי הדור נסכמו בה לדברי וחזקו את הסברא מצד שלא אמר אי מהימנת דעבדא איסורא אפקה אלא אי מהימן לך כבתרי הא כל שנאמן אצלו כשנים אסורה לו מתורת ידי שמים ואע"פ שהיא מכחישתו שאף בעד אחד דעלמא לא אמרו שבהכחשה אינו נאמן אלא שאינו נאמן לאותו שמכחישתו אבל לזה שאינו מכחישו נאמן וגדולי הרבנים כתבו בזו שכל שמכחישתו אינו נאמן ואינו נראה שהכחשה שלה אינה כלום לגבי דידיה ומכל מקום כל שהוא מכחישו אינה אסורה לו והדבר מסור ללבו ולמי שכל הסתומות גלויות לפניו ולמדת שאף במה שאינו יכול לידע יכול הוא לומר איני יודע ואיני מאמין אלא שאם הוא מאמין ואומר שאינו מאמין הקלר תלוי בצוארו ואנו אין לנו וכל שמוציאה מתורת האמנה בעד אחד נותן לה כתבה שמכל מקום אינו נאמן ומכל מקום יש מקום שאף עד אחד הראוי לסמוך עליו נאמן אע"פ שאינו נאמן כשנים והוא כשכבר קנא לה בעדים ואחר כך נסתרה על פי עד אחד והעיד לו כן ואף בזו יוציא ויתן כתבה וגדולי המחברים כתבו שכל שדעתו סומכת להיות הדבר אמת אסורה לו על פי אחד אפילו עבד או אשה וזו תמה שאם כן מה היה צריך למהימן כבתרי ואף אביי מה היה צריך למהימן דלאו גזלנא הוא ושמא הם מפרשים אותה בשלא היתה חשודה בעיניו הא כל שהיתה חשודה לו בעדות כל דהו דעתו סומכת ואסורה לו והדברים שהרי אין לך חשד אשה גדול יותר מרוכל יוצא והיא חוגרת בסינר ואעפ"כ אינו אסורה לו אלא שיש מפרשים אי מהימן לך כגון דקים לך ביה דלא משקר לדידך אפילו פסול שבפסולים:

באו עליה עדים בדבר מכוער ואין שם עדות ברורה בזנות אינו חייב להוציא ואינה אסורה עליו ומכל מקום אם רצה להוציאה תצא בלא כתבה מדין יוצאה משום שם רע כמו שיתבאר ראה הוא בה דבר מכוער אינו חייב להוציא ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתבה ואם טען שראה בזנות חייב להוציא ויתן כתבה ובזו בית דין כופין אותו להוציא שהרי אסרה על עצמו:

אמרה היא לו שזינתה אין משגיחין בדבריה אין זה אלא שעיניה נתנה באחר ואפילו נתנה אמתלא לדבריה שכך הוא כמו שהתבאר בסוף נדרים ההיא אתתא דכל יומא דתשמיש הות קיימא ומייתי מיא ומשיא ידה דגברא יומא חד אייתית ליה מיא למימשי אמר לה מאי האי הא האידנא לא הות הדא מלתא הכא אמרה ליה אי לאו את חד מן נהלוי ר"ל מוכרי אהלים דהוו הכא האידנא הוה ואמר רב נחמן עיניה נתנה באחר ולית מששא במילתא ושמא תאמר אף בלא נתינת עין באחר למה נאסרה והרי שגגה היא זו שהרי אף היא אומרת שסבורה היתה שבעלה היה כבר העמידוה באשת כהן שנאסרה אף בשגגה ואונס ודכותה באשת ישראל ולשיטתנו אף בדעתו סומכת אינה אסורה לו שאין סמך של מחשבה מפקעת אישות וגדולי המחברים נמשכו לשטתם שאם דעתו סומכת אסורה לו ואין הדברים נראין ומכל מקום כל שכתבנו בענינים אלו הוא לצאת ידי שמים אבל בית דין אין מוציאין אלא בעדים שיעידו שזינתה בפניהם ברצון ומכל מקום אם הוא טען שהוא בעצמו ראה שזינתה אף זה כופין אותו להוציא אלא שנותן כתבה ומכל מקום אומר אני שלא נאמר כן אלא בדין התלמוד שהאיש היה בידו לגרש וכן עכשו במקום שהרשות ביד כל אדם לגרש אבל במקומות שאינו יכול לגרש כשירצה אם מחמת חשש המלכות אם מחמת חרם גדוליהם חזר דין האיש כדין האשה וכשם שבאשה בראשונה כל שאומרת טמאה אני לך יוצאה עד שראו שהיו נותנות עיניהן באחר ואוסרות עצמן וחזרו לומר שלא תהא נאמנת ואע"ג דשויתה אנפשה חתכה דאיסורא סומכין כל כך על חזקת עיניה נתנה באחר שאין חוששין למה שעשאתו חתיכה דאיסורא כלל ואף להתירה לתרומה כמו שיתבאר שם ובאותו זמן לא היה מקום לתקנה זו אלא באשה שלא היה לה צד להפקיע עצמה מיד בעלה אלא בכך אבל באיש לא שהרי מוציא לרצונו ואלו נתן עיניו באחרת אין צריך לבא בטענת איסור שהרי מגרש הוא לרצונו ומכל מקום כל שאין האיש מוציא לרצונו על הדרך שכתבנו הרי הוא בכלל התקנה ושמא עיניו באחרת ובמקום שאי איפשר לו לישא שתים גם כן ומגדולי הדור נסכמו בה עמי והוסיפו לומר אף במקום שיכול לישא אשה דמכל מקום כל כמה דאגידא הא גביה לא משכח וכל שראינוהו שטוען כן אין לאסרה עליו ואף אני הוריתי כן במקום שהיו שם ידים מוכיחות שסבת שנאה מעוררתו ושיצא עליו קול בנתינת עין באחרת וגדולי הדור נסכמו בה לדברי במקום שמצות המלכות מונעת ומעכבת שלא לגרש אלא מדעת:

ענין זה שרמזתי עליו הוא שנזדמן לי אחד שנשא אשה ונתחדשו קטטות ושנאות ביניהם והיא מיטפלת בצערה וסובלת חירופיה וגדופיה כדי שלא תתגרש ומכל מקום היה הוא מרגיל עמה קטטה ומחזר עליה לגרשה ומוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא שקרן במקצתם ונזדמן לו פריץ שנטען עליה ושמח לו והתעלס עמו באהבים כדי לפרסמה בזנות ולהוציא עליה שם רע וכששמע אביה בדבר בא לידי כעס עם הפריץ ולהכעיס הלך לו אצל הבעל ואמר לו בהדיא שנזדקק לבת זוגו ושמח הבעל עליו וטען בב"ד שהיא אסורה לו ושיאסרוה בית דין עליו בחתם ידיהם כדי שיראהו למלכות ותהא מרשתהו לגרש היה מחבירינו מי שהיה סבור לאסרה מטעם אין אדם משים עצמו רשע שטעם זה ר"ל אין אדם משים עצמו רשע עושה עדותו עדות אצל האשה ולא אצל עצמו וסתרתי את דבריהם מטעם שכבר בררתי בראשון של סנהדרין ולא עוד אלא שדנתי עליו שאפילו היה אחר מצטרף עמו אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים וזה פסול הוא וחשוד על העריות וכן היו באים לאסרה מצד שדעתו סומכת להאמין במה שזו אומר וסתרתי את דבריהם שכתבתי למעלה וכן נסמכתי להתיר ממה שראיתיו מרגיל קטטה ומחזר לגרשה ונמצא שקרן בהרבה דברים שטען עליה וכבר אמרו ביבמות בקטטה בינו לבינה שאם אמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרו שם מאי טעמא דקטטה משום דמשקרא אלמא שהקטטה מחזיקתה בשקרנית וכן בזה כל שאינו רשאי לגרש אלא מדעת וראינוהו מרגיל קטטה הרי הוא מוחזק בענין זה בשקרן ואין סומכין על דבריו כל שכן להיות דעתו סומכת וחזר לומר שראה עליה דברים מכוערים ואף מזו היו חבירי נוטים לאיסור והוריתי שאפילו כן לא נאסרה לו ולא אמרו מכוער הדבר תצא אלא מבועל שכנסה אם גירשה זה הא מבעל לא ואפילו פיו על פיה כמו שיתבאר בתלמוד המערב שבפרק המדיר ואין אוסרין ואין מלקין על היחוד ואין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה ואפילו קנא לה ונסתרה בעד אחד כמו שביארנו ואף לאחר כן כשראה שכלתה אליו הרעה מתוך הוראתנו חזר וטען שראה להדיא שזינתה והיה הדבר פשוט בעיני חבירי לאיסור ואף בזו הוריתי שאין לנו לאוסרה מצד שכבר הודה בראשונות שאינו יודע עוד עליה דבר ועכשו חוזר ומגיד על מה שכבר טען שלא היה יודע בה דבר אחר והרי זה כעין מה שכתבנו למעלה בטהרות דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי וכו' ואין לנו עדות יתירה על של עדים ואלו עדים שהעידו בחתכה זו שהיא מותרת או באשה זו שהיא פנויה וחזרו ואמרו שאסורה היא או שאשת איש היא אינם נאמנים וכן מצד מה שכתבנו שיש לחוש שמא עיניו נתן באחרת והרי תקנתו בכלל תקנת האשה ולא עוד אלא שגדולי הדור נתחזקו בטעם זה עד שכתבו לי שתקנת טמאה אני לך שאינה נאמנת אף דין גמור הוא שאין אדם נאמן בדבורו להפקיע מה שנשתעבד לחברו ולא תלו את הענין בתקנה אלא שבראשונה היו נוהגים לאסור מחשש חומר אשת איש ולפנים משורת הדין ותקנו להעמידה על הדין ואף בזו הרי הוא משועבד לה ואינו נפקע בדבורו אלא שמכל מקום אין כופין אותו בעונה אלא שהוא מותר בה מכל מקום יקיים על כרחו ויפרנס בשאר וכסות אחר שאף היא אינה כופתהו בענין עונה וכן הרביתי בזו דברים ונענו לי חבירי ואף גדולי הדור נסכמו לדברי ומפני שהדברים מחדשים וצריכים להתלמד ראיתי לכתבם וכן הסכמתי עמהם לומר שאין דין אין אדם משים עצמו רשע נאמר במי שהוא מפקיעו מעליו ומכניס עצמו בכלל רשעים כגון זה שהוא נטען וחשוד והרי החשוד דרך כלל אינו נאמן בעדות אשה לאפוקה כמו שהתבאר בסנהדרין כל שכן באותה שנחשד בה שיש לומר שלזה הוא מכוין ואף לדעת האומר שאם כנס יוציא כל כי האי גונא לאו דינא גמירי וכן הסכמנו שלא נאמר אלא במתכוין להעיד הן בבית דין הן שלא בבית דין אבל כל שלא אמרה דרך עדות אלא דרך כעס או לאי זו סבה אינו כלום וגדולי הרבנים רמזוה בשני של יבמות:

השבויה אסורה לכהנה מספק זונה ואם באו שני כתי עדים שנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית בדרך שלא נאמר בו לא ראינוה אינה ראיה מעמידין אותה על חזקתה אם לפסול אם להכשיר ואע"פ שאמרו כאן מאי חזית דסמכית אהני וכו' כלומר ואמאי אמר ויבוקש הדבר ולא נמצא ואין אומרים אוקי תרי וכו' בזו אינה אלא מפני שלא היתה היא בכאן וינאי שהיה בן כהן לא היה לעולם בחזקת כשרות שהרי על תחלת לידתו העידו בפסול ומתוך כך כשראו שנים כנגד שנים היו אומרים להעמידו בחזקת פסול ובשני של כתבות במשנה חמשית שבו פירשנו בה בשם חכמי התוספות דרך אחרת שעליה ראוי לסמוך יותר ומכל מקום אם אלו שאמרו נשבית הוזמו על ידי שנים אחרים אין עדות הראשונים כלום וכן אם העידו שנים שנשבית ושנים אחרים העידו שתכף שנשבית נגנבה מהם והוכנסה שפחה תחתיה קודם שנתיחדה עם השבאי נאמנין ועד אחד שהעיד שהיא שבויה אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים:

זה שביארנו באשת ישראל שכל שזינתה ברצון אסורה לבעלה ובאונס מותרת הקטנה מיהא כל פתוי שלה אונס הוא כמו שיתבאר ביבמות פרק הבא ובתלמוד המערב שבסוגיא זו אמרו קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה: