מאירי על קידושין קל

שנים שבאו ממדינת הים ואשה אחת עמהם וחבלה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר זו אשתי וזו עבדי וזו חבילתי ואשה אומרת אלו שני עבדי והחבילה שלי וכן אשה רוכבת על גבי בהמה ושנים מנהיגים אותה היא אומרת אלו עבדי ובהמה שלי וכל אחד מהם אומר זה עבדי וזו אשתי והבהמה שלי אינה צריכה גט כלל שהרי אין כאן עדים לאחד מהם וכן שאינה מודה לאחד מהם ואפילו היה שם עד אחד שהעיד שנתקדשה לאחד מהם בעדים אינו כלום עד אחד בהכחשה הוא ועד אחד בהכחשה אינו נאמן וכן אין אחד נאמן על חברו להיותו עבד שלו אלא שזה דבר שבממון הוא ואם יש לו עד אחד נשבע והחבילה או הבהמה כלם חולקים בהם כדין שנים אוחזים בטלית ונשבע כל אחד שיש לו בה ושאין לו בה פחות משליש ומכל מקום אחר שחלקו את השליש היא יכולה לתבוע כתבה הואיל ושניהם מודים שיש לה עליהם כתבה ואע"פ שמכל מקום אף היא מודה שאין לה עליהם כתבה ואלו אמר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ודאי אם נתן גט אין כופין אותו ליתן כתבה הואיל והיא מודה שאין לה עליו כתבה ואע"פ שהוא מודה אינו כלום שהרי בגיטין אמרו כתבתי ונתתי לו וזה אומר לא כתב ולא נתן מוכר אוכל פירות דאוקי ממונא לחזקת מריה בזו שאני שמכל מקום היא אומרת אם כדברי כלה שלי ואם כדבריכם תנו לי כתבתי מחלק שלכם אלא שמכל מקום אינה נוטלת אלא כתבה אחת שהרי על כל פנים אחד מהם שקר ואי דמר לאו דמר וזהו שאמרוה בלשון כתבתה ולא אמרו כתבותיה ויש מפקפקים לומר כתבה מכל אחד שאיפשר שגירש זה ונשא זה וכל שבאה לגבות כתבה אינה גובה עד שתתגרש ולענין גירושיה צריכה שני גיטין ואם גירשה האחד אינה גובה כתבה אלא מאותו שגירשה ומן השליש שלו ואם אותו השליש אינו מספיק לכתבתה תפסיד השאר עד שיגרשנה האחר וזהו שצריכה שני גיטין לגבות כתבתה מן החבלה כלומר לגבות כל כתבתה ופירוש הדבר אם אין שליש של אחד מספיק לכך ופירשו בתלמוד המערב שבמציעא פרק ראשון היא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה ושניהם נותנים גט וחולקים בבהמה ובמשאוי בשוה ויש מפרשים שכל שחולקת בחבלה אינה גובה כתבה ממנה וכל שגובה כתבה ממנה אינה חולקת אלא שידה על העליונה אם השליש המגיעה שוה יתר על מאתים של כתבה חולקת בשבועה ואינה גובה כתבה ואם מאתים של כתבה מרובין על שליש החבלה נוטלת כתבתה אם אחת אם שתים כל אחד לשיטתו וכל שבאה לגבות כתבה ושתהא כל החבלה משועבדת לכתבתה צריכה שני גיטין על הדרך שביארנו היה כל אחד משניהם מביא עדים לדבריו הרי טענת האשה בטילה ואין כאן עדות מוכחשת עד שנאמר בעדותם שהוא כמי שאינו שאיפשר שגירש זה ונשא זה ומכל מקום אם היו מכחישין זה את זה הרי הוא כמי שאינו ויש אומרים שאף בזו הואיל ומכל מקום כלם מעידים שהיא אשת איש נאמנין לעשותה אשת איש מידי דהוה זה אומר מנה וזה אומר מאתים שיש בכלל מאתים מנה ומצרפין וגדולי הדורות כתבו בזו שכל שיש להם עדים אינה נאמנת אף במה שעשאתם עליה חתיכת איסור שלא אמרו כן אלא בשאין עדים מכחישין אבל כל שיש עדים מכחישין אותה אע"פ דשויתינהו אנפשה חתכה דאיסורא אינה נאמנת ואחד נותן גט ואחד כונס הא בלא עדים אינה רשאה ליכנס לאחד מהם אלא בשחרור היתה היא מביאה עדים גם כן לדבריה הרי יש כאן עדות מוכחשת וכמי שאינה היה כל אחד מהשנים מביא עד אחד לדבריו אין זה כלום לגבי קדושיה ואין אומרים הרי כל אחד עושה אותה אשת איש ויצטרפו מיהא לעשותה אשת איש מידי דהוה אעד אחד אומר מנה לוה בראשון ואחד אומר מנה לוה בשני שמצטרפים שבזו תובע אחד הוא אבל זה שמעיד שנתקדשה לזה וזה מעיד שנתקדשה לזה אע"פ שאיפשר שגירש זה וכנס זה ואין הכחשה בין שניהם אין מצטרפין הואיל ומכל מקום האשה מכחישתו שכל עד אחד בהכחשה ר"ל שאותו שמעיד כנגדו מכחישו אינו כלום וכן הדין אם עד אחד מכחישו:

כל מה שביארנו בגוביינת הכתבה מן החבלה אתה מפרשה לענין פסק לאחר תקנת הגאונים שהמטלטלין משועבדים לכך אבל לדעת התלמוד הרי אין מטלטלין משועבדין לכתבה ואי אתה מפרשה אלא לדעת ר' מאיר מטלטלי משתעבדי לכתבה שהרי לדעת חכמים אין מטלטלין משועבדין לכתבה כלל ולמדת לפי דרכך שאף מחיים נאמר כן ואע"פ שאמרו מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה דוקא בשאר חובות אבל בכתבה לא ומה שאמרו במסכת נדרים אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתבתה כבר העמדנוה שם לדעת ר' מאיר:

אע"פ שביארנו לענין הקדושין שאפילו שניהם מודים אין הקדושין בלא עדים כלום בממון אינו כן אלא כל שהודה לחברו שמכר לו או נתן לי או חלק עמו אף בינו לבינו זכה ואין עדים צריכים לגמר הדבר שאף מה שנעשה בינם לבין עצמם כל שהודו זה לזה קיים הוא ואין צורך לעדים אלא במקום כפירה וזהו שאמרו כאן מר זוטרא ורב אחא בריה דרב מרי אפלוג ניכסייהו אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה על פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא דאי בעו למהדר לא מצו הדרי ואנן לא אהדרינן כלומר שאין צורך לעדים לגמר הקנין אלא כדי שלא יכפרו זה לזה ואנו אין לנו בעצמנו חשש בכך שאין אנו עשויים לשקר ולומר דבר שאינו או דילמא דלא מיקיימא מילתא אלא בסהדי ואף כשיודו זה לזה יכולין לחזור ואם כן אף אנו צריכין לעדים שאף כשנודה זה לזה הענין היאך היה מכל מקום כל שיחזיק אחד ממנו את עצמו באונאה יערער על החלוקה או שמא מכיון שאין חלוקתנו חלוקה נמצאנו כל אחד מחזיק בשל חבירו ואמר ליה לא איברו סהדי אלא לשקרי מכאן כתבו גדולי הפוסקים שכל שיהו בעלי דינין מודים זה לזה שקנו זה מזה אין אחד מהם יכול עוד לערער ואע"פ שלא היה הענין בעדים וכל שקנה הקונה באחד מדרכי הקניות הן הגבהה הן משיכה הן מסירה הן קנין כסף הן שטר הן חזקה הן מטלטלין אגב קרקע כל אחד בראוי לו אע"פ שלא היו שם עדים כלל הואיל ושכנגדו מודה לו שכך היה קנה ואין שכנגדו יכול לומר הואיל ובלא עדים היה הרי הוא כמי שלא היתה שם הגבהה או משיכה או קנין הראוי וחוזר אני בי שלא נבראו עדים אלא לשקרנים ולזייפנים ואין צריך לעדים במקום הודאת שניהם אלא בגיטין וקדושין וכן כתבו גדולי המחברים ואף גדולי צרפת כתבוה כן בתשובת שאלה על ידי מעשה והביאו ראיה מזו שבכאן וכן ממה שאמרו בפרק הזהב ואי אמרת ניקנינהו בחליפין ליקנו מעות להאיך אגב סודר דלית ליה סודר ולקנינהו אגב קרקע דלית ליה קרקע והקשה לו לא איכפיל תנא לאשמועינן גברא דלית ליה מידי ואם קנין בלא עדים אינו קנין לישני ליה דלית ליה סהדי ומכל מקום גדולי המפרשים חולקים בקנין וממה שאמרו בבתרא הודאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מדקתני להו בהדדי אלמא כשם שהודאה שלא בעדים אינה כלום כך קנין אלא שאין כאן הכרח שלא נאמר בהודאה אלא מטענת משטה אני בך וכבר כתבנו מענין זה במציעא פרק זהב ובבתרא פרק חזקת הבתים:

ומה שאמרו בסוגיא זו התם לא חייבא לאחריני יש שואלים והלא אף בממון יש בהודאה חובה לאחרים לפעמים כגון שהוא חייב לאחרים ומפקיע חובו מהם ולמדין מכאן שאם היה כן אינו נאמן הואיל ובשעת הודאתו היה חייב לאחרים הא אם אחר הודאה לוה מאחרים אין חובתם מפקעת הודאתו שכבר נעשית וכן כתבוה חכמי ההר:

מי שאמר לו עד אחד אכלת חלב בשוגג ר"ל שחתכה זו שאכלת בחזקת שומן חלב היא ונמצאת חייב קרבן והלה אומר לא אכלתי ויודע אני ששומן היה או אף שאמר איני מאמינך שחלב היה אלא אני מאמין ששומן היה פטור מן הקרבן ובלבד שהדבר כן הא אם הוא מאמינו ולפטור עצמו הוא אומר שאינו מאמינו נפקע מחיוב קרבן אלא שהוא נקרא רשע ועל זה נאמר ויראת מאלהיך אמר לו שהוא מאמין בו חייב קרבן ולא עוד אלא אפילו שתק וכתבו גדולי המפרשים שמכיון ששתק לו אפילו אמר אחר כן איני מאמינך אינו כלום מכל מקום נראה לי לפרש בדבריהם בשחזר ואמר כן שלא לשום סבה אלא מדרך חרטת האמנתו אבל אם שתק לו ואחר כך חקר ופשפש בעצמו מהיכן אכל ומצא פקפוק בדברי העד וחזר שלא להאמינו פטור וחיוב זה הבא מחמת השתיקה יש מפרשין בו שמחמת שעד אחד נאמן באיסורין שאם אמרו כן לקולא כל שכן לחומרא ואינו כן שאלו כן אין כאן קרבן שנאמר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים וכן שאלו כן אם אמר אינו יודע נאמן אלא שטעם הדבר התבאר במסכת יבמות פרק האשה רבה מטעם שתיקה כהודאה כלומר שאף הוא מאמין כן או שמא מטעם ששתיקתו מוכחת שהוא כנזכר שכך הוא והרי זה כנודע מאליו הא אם אמר איני יודע פטור ובקצת חבורי רבני צרפת נמצא ששתיקה לגוי אינו כלום שמאחר שאינו בר עדות אינו חושש להכחישו:

אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה אומר לא נטמאו או שאמר איני מאמינך בזה הרי טהרותיו בחזקתם לטהרה ואם שתק לו הרי שתיקתו כהודאה והרי הוא מאמין בו והרי הן בחזקת טומאה ובחמשי של גיטין אמרו היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן ושאלו בה מאי שנא רישא ומאי שנא סופא ותירץ אביי רישא בידו וכל שבידו נאמן סופא לאו בידו כגון שהחזיר לו טהרותיו ויש מי שפירש שם רישא בידו ומתוך כך הוא נאמן ובשתיקת הבעלים סופא לאו בידו ואינו נאמן אף בשתיקת הבעלים ומקשין ממנה לזו שבכאן מדאביי לאביי שהרי כאן לאו בידו הוא והיאך אמרו בה שתיקה כהודאה ופירשו בכאן שלא אמרו שתיקה כהודאה אלא בדבר שהוא יכול לידע כגון אכילת חלב וניטמאו טהרותיך האמור כאן הם מפרשים בו ואתה בעצמך ראית שנטמאו אבל כל שלא אמר לו כן ואף הוא אינו בידו אפילו שתק אינו נאמן ולי נראה הפך הדברים שכל שבידו כגון שהיה עושה עמו בטהרות אף בשאינו מאמינו נאמן ובשאינו בידו אינו נאמן בהכחשה ר"ל שאמר שאינו מאמינו הא בשתיקה נאמן וזו שבכאן בשאינו בידו כסתמן של דברים ואחרוני הרבנים מתרצים דהכא בשתק ומשום שתיקה כהודאה והתם באומר איני יודע ואינו נראה שאף השתיקה איני יודע הוא שהרי אינו מכחישו לגמרי והרי מעשה הנזכר כאן בההוא סמיא אמר ליה אביי אי מהימן לך אפקה והרי זה שתיקתו כאיני יודע הוא וכן כל הסוגיא אלא עקר הדברים כמו שכתבנו ומכל מקום רבא תירצה לשם בדרך אחרת והוא שאמר סופא דאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה כלומר כלה מילתא בשאין בידו כגון שהחזירה ורישא בשאמר לו כן פעם ראשונה שראהו ושתק לו ומתוך כך נאמן סופא בשראהו אחר הזמן שהוא מעיד בטומאתו ולא אמר לו ואחר כך אמר לו ובכי הא אפילו שתק לו אינו נאמן ודבר זה בעושה עמו שהיה מוטל עליו לומר לו הא באחר כל שאמר לו הדבר תלוי בשתיקה וזו מסכמת לזו שבכאן בין לאביי בין לרבא ואף רבא לא נחלק בכל שבידו שנאמן ואף בשאינו מאמינו אלא שהפליג בשאין בידו בין שאמר לו תכף שראהו לאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה שלדעת אביי אף באשכחיה ולא אמר ליה והדר אמר ליה כל זמן שיאמר לו נאמן בשתיקה ולרבא אינו נאמן הואיל ומוטל היה עליו לאמרו ובזו שבכאן מיהא אין בה מחלוקת בין רבא לאביי כלל כך נראה לי ליישב דברים אלו וגדולי עולם ראיתי מבלבלים את הדרכים ומפרשים שדברי רבא חוזרים למה שבידו לומר שאף במה שבידו כל דאשכחיה ולא אמר ליה והדר אמר ליה אינו נאמן ואינו נראה שמאחר שהוא עדין בידו כל שעתא ושעתא זמניה הוא וכן כתבו בה הרבה דברים שאינם מתישבים בעיני ומה שכתבתי נראה לי ברור ויש מקשים בה ממה שאמרו בסנהדרין בא אחד ואמר אני ראיתי את חברי שהטמין מעות בשדה תיבה ומגדל ואמר של מעשר הם בבית אינו נאמן הואיל ואין בידו ליטלן בשדה נאמן אלמא אין עד אחד בשתיקה כלום ושמא אף זו באומר איני מאמינך או שמא אף בשתיקה ומפני שזה אינו מעיד אלא ששמע כן מפי האב ושמא שלא להשביע את עצמו אמר כן ובשדה מיהא נאמן שהרי האמינו הואיל והטמין בפניו במקום שהיה הוא יכול ליטול או שמא התם דבר שבממון הוא שמעמידו בחזקת אחרים או של מעשר שני וכל שבממון תלוי בשנים ובשדה מיהא הואיל ובידו ליטול נעשה כעין שליש:

אמר לו עד אחד נטמאת כלומר ונכנסת למקדש ונתחייבת קרבן והוא אומר לא נטמאתי פטור ואינו מביא קרבן על פיו ובזו מיהא אף בשנים כן אם היו מעידים אותו בטומאה ישנה שהרי יכול לומר להם טבלתי ומאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי כמו שהתבאר בשלישי של כריתות ומכל מקום אם שתק לו נאמן: