מאירי על קידושין קיא

לקח בהמה טמאה עבדים וקרקעות אף בירושלם הואיל ולא לאכילה ושתיה או סיכה ניקחו בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן ואם ברח המוכר יאכל כנגדן על הדרך שביארנו ושמא תאמר בזו הדין כך הואיל ובירושלם לקח וכל שניקח בכסף מעשר בירושלם דרך מקח הוא ולא דרך חלול ליתפש הקדשה על הניקח ואם כן כל שלקח דבר שאינו ראוי אינו מקח ונשארו המעות בקדשתם והרי האיסור ביד המוכר וראוי לקנסו להחזיר ולבטל המקח אבל למעלה כשלקח בהמה טהורה בתורת חלין בחוץ לירושלם למה יחזרו הדמים והלא כל הניקח חוץ לירושלם דרך חלול הוא ונמצאת הבהמה נתפשה לקדשה והיא ביד הלוקח והיה לנו לקנסו לעלות ולאכול כנגדן ולא לקנוס את המוכר לבטל את המקח פירשוה גדולי הרבנים מפני שהמוכר מכיר שלאכלה חוץ לירושלם היא לוקחה אחר שהוא נמהר כל כך ליקח ועובר על לפני עור:

וכן יש שואלים בסוגיא זו שיש ללמוד ממה שביארנו ביאכל כנגדן שיכול אדם לחלל קדשת מעות שאינם בידו על שאינם בידו וכן נראה בשלישי של סכה במה שאמרו אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ליקח ממנו פירות ואם מסר צריך שיאמר מעות אלו שמסרתי לעם הארץ מחללים על פירות שבביתי ויכנסו הפירות לקדשה תחתיהם וכן במסכת יבמות פרק האשה נראה שאפילו הקדש של חברו אדם יכול לפדותו על מעות שלו ואף בלא דעת בעלים ואם כן מה הוצרכו בשביעי של קמא בענין גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש וכו' שהקשה לו מחלול כרם רבעי שהצנועים היו אומרים כל הנלקט היום יהא מחולל על מעות אלו ותירצוה בכל המתלקט ומכל מקום איפשר שזו שבכאן קנס הוא ולא חלול גמור והוא שאמרו יאכל כנגדן ולא אמרו יחלל ויאכל כנגדן ואף זו של סכה אינה אלא תקנת חכמים במקום שאין יכול לעשות תקנה אחרת חשובה ממנה וזה שביבמות שאני הקדש שהוא לגבוה ובעלים ואחרים שוים בו אבל מעשר שני ורבעי ושביעית שהבעלים נהנין מהם אין מן הדין לחללם אלא ברשות בעלים ועל מה שבידו אלא שתקנת חכמים היא: