מאירי על קידושין קיב

המשנה התשיעית והוא שאמר המקדש בערלה ובכלאי הכרם ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ובצפרי מצורע ובשער הנזיר ובפטר חמור ובבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן הרי זו מקודשת אמר הר"ם פי' אלו הדברים אשר זכר איסורי הנאה ומעיקרי תורתנו שכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה וכל מה שנאסרה אכילתו ההנאה בו אי אפשר לנו מבלתי ראיה למה הותרה ההנאה בו אם פסוק אם היקש ואמרו ית' בערלה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ואמר בכלאי הכרם פן תוקדש פן תוקד אש וכבר ביארנו זה בסוף כלאים ואמר ית' בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו ואמר בעגלה ערופה ונכפר להם הדם ואמר כפרה כתוב בה כקדשים וצפורי מצורע הם ממכשירי מצורע והוא בפנים ר"ל במקדש וכן חטאת מצורע היא מכפרת והיא בפנים הנה כמו שדין המכפר והמכשיר אשר בחוץ אחד והם צפורי מצורע ועגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואמר בנזיר קדש יהיה גדל פרע שער ראשו ואמרו גדולו יהא קדש ופטר חמור נאמר בו וערפתו יאמר וערפו שם את העגלה בנחל ולא תאסר ההנאה אלא אחר העריפה ובא בבשר בחלב לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים אחד איסור אכילה ואחד לאסרו בהנאה ואחד לאיסור בישול ואמר השם ית' בבשר תאוה והיא החולין כי ירחק ממך המקום ואמר בתורת כהנים בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ואמרו בכאן יכול לא תאכלנו אבל יטלנו לכלב ת"ל לכלב תשליכון אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה וכאשר מכר האדם אחד מאיסורי הנאה כבר עבר אבל מותרין בהנאה לפי שאין אצלנו דבר שיעמדו הדמים במקומם בלתי ע"ז ופירות שביעית אמרו בע"ז והיית חרם כמוהו ואמר בשביעית קדש הוא מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיו וכבר ביארנו על השלמות בשני משביעית ולא ניליף מע"ז ושביעית לשאר באיסורין להיותן שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לפי עיקרי ההקש:

אמר המאירי אינה מקודשת שכל אלו איסור הנאה הם וכן הדין בחמץ בפסח ואפילו באיסור הנאה מדברי סופרים כגון חמץ משש שעות ולמעלה וכיוצא בזה שמאחר שמכל מקום הם אסרוהו בהנאה אין כאן ממון וכלן אם עבר ומכרן וקדש בדמיהן מקדשת ולא סוף דבר קדש בדיעבד אלא הואיל ומכרן מקדש בהן לכתחלה ולא תפש לשון קדש אלא אגב מכרן הא משמכרן מקדש בהן לכתחלה שאין איסורי הנאה תופשין את דמיהן בשום דבר אלא בע"ז ושביעית הא בע"ז אף במכר וקדש בדמיה אינה מקדשת ואף בפרש של עגלי ע"ז אינה מקדשת שכל שהוא מע"ז נתפס באיסורה שנאמר לא ידבק בידך וכו' אבל פרש של שור הנסקל מותר בהנאה ופירות שביעית מיהא אע"פ שתופסין דמיהן מקודשת היא בהם כמו שביארנו במשנה שלפניה וזו של מכרן וקדש בדמיהן מקודשת פירושו במכרה לגוים שאם לישראל הרי מקח טעות הוא והדמים חוזרין והויא לה גזילה ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שפירשוה אף במכרן לישראל והוא שאמרו שם ר' חגאי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן אמ"ר חנינא זאת אומרת מקדשין בגזילה ופירשו גדולי המפרשים בשאין דמיהן כלומר שלא קדש באותם הדמים עצמם שאותם הדמים ודאי גזל הם אלא שלקח בהם אי זה דבר וקדש בו וזה שאמרו מקדשין בגזילה פירושו בגזילה כי האי שאין הדמים בעין אלא מאי דאתי מחמתיהו:

המשנה העשירית והוא שאמר המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר חטאת הרי זו מקודשת אפילו ישראל אמר הר"ם פי' תרומות תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשרות מעשר ראשון ומעשר עני ומתנות הזרוע והלחיים והקיבה ואמרו אע"פ ישראל אמרו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר קנה אותם ואע"פ שמכר אותם ממי שיכשר אותם לאכילה ויקח דמיו ולזה יקדש בהם ואפר פרה אדומה והמים שיזו על זה האפר ולזאת האשה בו הנאה לפי שהיא תמכור אותם לאיש טמא להיות טהור בו ותקח ממנו דמי הבאת אפר הפרה ודמי מילוי המים וזה מותר שאין אסור לו לקיחת הדמים זולת בהזאה וקידוש לבד כמו שיתבאר ברביעי מבכורות הנוטל שכרו להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה והנה אבאר דיני הקידוש והמילוי במסכת פרה:

אמר המאירי הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל ונראים הדברים שתנא זה סובר טובת הנאה ממון ואם כן אע"פ שתרומה ומעשר זה אין לו בהם כלום שהרי צריך הוא ליתנם לכהן וללוי הואיל ויש לו בהם טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה ויקבל בו אי זה תועלת הרי זה ממון ומכל מקום בגמרא נחלקו לומר שטובת הנאה אינה ממון ואם כן אינה מקדשת ומשנתנו אפשר להעמידה בתרומות ומתנות שהם שלו לגמרי ויכול למכרם לכהן כגון שנפלו מבית אבי אמו כהן אלא שמתוך שזו לא הוצרכה ללמדנו העמידוה הם בשנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן שלא הפריש בה אבי אמו עדין תרומות ומעשרות שאף הכהן חייב להפרישם אלא שאינו חייב לנתנם כמו שהתבאר ובא ולימד שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרי הן כאלו הפרישן אבי האם ושנפלו לו התרומות פירושה שיכול למכרן הא בתרומות ומעשרות שהרים מגרנו אינה מקדשת שטובת הנאה אינה ממון וכן פסקוה רוב פוסקים אלא שיש מפקפקים בה כמו שיתבאר ולפי דרכך למדת שהכהן מקדש בתרומתו ובחלקו שמשבאה לידו הרי הוא ממונו ואין צריך לומר במתנות ר"ל זרוע לחיים וקיבה קדש במי חטאת והם מים שמלאן מן המעין ליתן לתוכן אפר הפרה כמו שידוע שצריך שיהיו מים חיים בשעת המלוי ואין צריך שיהיו חיים בשעת נתינת האפר וכן המקדש באפר פרה הרי זו מקדשת ופירשו בגמרא בשקדש בשכרו ר"ל בשכר הבאת האפר ממקום שהוא מוצנע לשם או בשכר מלוי המים והבאתו ויש אומרים שזו אינה הלכה שהרי בשכר עשיית שירין ונזמים אמרו שהוא מלוה כמו שביארנו למעלה אלא שמתוך שראיתי רוב פוסקים שהביאוה נראה לי להעמידה ולומר שזו הואיל והמים והאפר בידו ואינם שלה הרי הוא כנותן לה גוף הדבר ואין זה פחות משירין ונזמין שהתנה עמה להיותם משכון בידה שהיא מקודשת כמו שביארנו למעלה הא בשכר הזאה וקדוש אינה מקדשת שאין ליטול שכר מגוף המצוה ללמדה ולעשותה אלא שאם טורח בחלקי מצוה כגון הבאה ומלוי מותר ליטול שכר הטורח:

זה שביארנו בערלה שאסורה בהנאה לא סוף דבר הנאה שיש בה ממש כגון שיהנה בגוף הערלה או שימכרנה לכתחלה ויאכל בדמיה אלא אף הנאה שאין בה ממש ואפילו לא היתה בה הנאה אלא למראית העין כגון צבע ואפילו היה האיסור כלה בשעת הנאתו כגון שידליק בו את הנר והוא שאמרו אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר תלמוד לומר וערלתם וכו' לרבות את כלם ויש שואלים בערלה ובשאר איסורי הנאה יהיו קדושיו קדושין שהרי יכולה ליהנות מהם שלא כדרך הנאתם כל שיש שם מקצת חולי כמו שביארנו בשני של פסחים מכל מקום כל שאינה חולה אינה יכולה לעשות כן ובחולה מיהא ושאותו ענין צריך לה יש אומרים שמקדשת וכל שכן בחולי שיש בו סכנה שאיפשר לה ליהנות אף כדרך הנאתה דמכל מקום לדידה שוי לה וכבר שאלתיה לגדולי הדור ולא הובררה להם וחככו בה להחמיר וכן כתבו בדבר שאינו שוה פרוטה לרוב העולם אלא ששוה פרוטה לזה כגון עלה של חזרת למצוה או ענף הדס כשר לתתו למי שצריך לה למצוה או תפוח לחולה וכיוצא באלו שמקדשת ויש מפקפקין בכל אלו לומר שאינה מקודשת ומכל מקום אם לא היתה צריכה לאותו דבר לצרך חולי או למצוה אלא שהיא תאבה לו ומצטערת עליו הכל לפי מה שהוא ענין וכמו שאמרו למעלה ח' א' לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא אבל איניש אחרינא לא ואף זו אם אינה מן הראויות לכך אינה מקודשת דמסתמא לא אקניא נפשה ואע"פ שיש מפרשים דלא איתמרא אלא בסודר וכן בעגל וטלית שאף הם אינם ראויים כל כך לכל אדם אבל שאר דברים הדקים אף כל אדם יכול לקבלו בכך מכל מקום נראה כדעת ראשון ואף גדולי הדור מכריעין בה ממה שאמרו חיישינין שמא שוה פרוטה במדי ואם לא כן מה לנו לחשש מדי נחוש שמא הוא לה כן עד שנשאלה ותאמר שאינו שוה לה ומכל מקום הדברים רופפים וראוי להחמיר:

כלאי הכרם אסורין בהנאה שנאמר פן תקדש פן תוקד אש כלומר שלא יסיק בו תנור וכירים:

ושור הנסקל שאסור בהנאה גם כן כמו שביארנו במשנה לא סוף דבר משנסקל אלא אף אם שחטו משנגמר דינו ליסקל אסור בהנאה בין בשרו בין עורו אע"פ ששאר הנבילות מותרות בהנאה שנאמר או מכור לנכרי הא אם קדם ושחטו קודם שנגמר דינו מותר:

ומה שנתגלגל כאן ששוחטין בצור ובקנה ובזכוכית יתבאר במסכת חלין:

שור שהמית את האדם שהוא נסקל לא סוף דבר במועד אלא אף בתם אלא שהמועד משלם כופר והתם אינו משלם כופר ולא שתאמר כופר שלם הוא שאינו משלם כשם שאינו משלם נזק שלם הא חצי כופר מיהא ישלם הואיל ומשלם חצי נזק אלא אף חצי כופר אינו משלם ודבר זה אי אתה צריך ללמדו כשהשור נסקל שהרי אם היינו אומרים כן אף הוא לא היה משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל אלא אף כשהשור אינו נסקל כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים ושור שנגח את האשה ויצאו ילדיה אפילו היה מועד פטור מדמי ולדות ואין צריך לומר תם וכבר ביארנו ענינים אלו כלם ברביעי של קמא: