מאירי על קידושין קח

כרם רבעי דינו כמעשר שני ליאכל לבעליו בירושלם או ליפדות ולהוציא דמיו בירושלם וכל שפודהו לעצמו מוסיף חומש כמעשר שני וצריך לבערו מביתו בשנה שלישית וששית לשמטה כשאר המעשרות ואין לו פרט ולא עוללות שממון גבוה הוא כמעשר שני ואין זה קרוי כרמך אלא כלו לגת ומביא את היין לירושלם או פודהו שכרם רבעי אם רצה פודהו בענבים ואם רצה פודהו ביין וכן בזיתים מה שאין כן בשאר פירות שאין יכול לשנותן אלא שפודה אותן במה שהן כמו שיתבאר במקומו ומאחר שאין לעניים בו כלום אינו צריך לעשות בה סימן להיות עניים מכירין בו שהוא רבעי עד שיהיו פודין לעצמן ואם כן מה שאמרו בסדר זרעים ובשביעי של קמא שמציינין היו כרם רבעי בקזוזיות של אדמה פירושה בשנת השמטה שיד הכל ממשמשת בו:

כבר ביארנו בענין הקדש בדק הבית שכל שמסר לשלוחו מעות של הקדש בשוגג להוציאם לקנות מהם אי זה דבר בתורת חלין שאם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל אפילו היה השליח חרש שוטה וקטן שאינם בדין שליחות ואם לא עשה שליח שליחותו אלא ששינה שליח מעל אם הוא בר מעילה כגון ששלח ביד הפקח ובזו אם שלח ביד חרש ושוטה וקטן ושינו בשליחותם בעל הבית מיהא פטור שלח ביד פקח ואף הפקח עשה שליחותו אלא שכבר נזכר בעל הבית שהמעות הקדש קודם שהוציאם השליח והשליח לא נזכר ונתנם בשגגה ליד החנוני שליח מעל שהוא השוגג ובעל הבית פטור שמזיד היא ואין קרבן למזיד וחנוני יכול להוציאם שכבר נתחללו כשהגיעו לידו ואם נזכר אף השליח קודם שיגיעו ליד חנוני הרי נמצאו בעל הבית ושליח מזידים ונמצא שלא נתחלל ההקדש ביד החנוני והרי הם הקדש בידו והוא מעל לכשיוציאם בשוגג:

כבר התבאר שהפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש בין שהיה שלו מעיקרו בין שנפל לו בירושה בין שניתן לו במתנה ושמא תאמר היאך איפשר לינתן לו במתנה והלא ממון גבוה הוא פירושו בשניתן לו הטבל והוא מפריש אחר כך מעשרותיו ולענין זה לא אמרו שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו שאין קדשה למתנות שיקרא ממון גבוה עד שיופרשו:

אף כרם רבעי הדין בו כמעשר שני שכל הפודהו לעצמו מוסיף חומש בין שהיה שלו מעיקרא בין שניתן לו במתנה ושמא תאמר והלא אמרת שהוא ממון גבוה כדין מעשר שני והאיך נותנו במתנה שהרי בזו אי אתה אומר שנתנו בטבלו שהרי שם רבעי על הכל הוא פירושו שנתנו לו כשהוא סמדר והוא כשנפל הפרח מעליהם והוכרו הענבים שעדין לא חל איסור רבעי עליו ויכול ליתנו שהסמדר אינו פרי ומותר בין לערלה בין לרבעי כמו שיתבאר במקומו וכל שכן אם נתנו קודם שהוא סמדר אלא שיש מפקפקין בזו מצד דבר שלא בא לעולם ואין הדברים נראין אבל בוסר מיהא חייב בערלה ואינו יכול ליתנו וגדולי המחברים כתבו שאף הבוסר יכול ליתנו והוא תמה:

מעשר שני הואיל וממון גבוה הוא אינו רשאי למכרו ומכל מקום אם עבר ומכרו יראה מכאן שמכור ולענין דין קניתו דינו כדין הקדש שעקר קנינו בכסף אלא שקונה במשיכה לתועלת הקדש שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש מעתה משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק ליתן לו הסלע עד שעמד בשתים נותן לו שתים שאין עקר ענינו אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו משך הימנו בשתים ולא הספיק ליתן לו הסלע עד שעמד בסלע נותן לו שתים שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ויש חולקים בענין זה ומפרשים משנה בשהסלע של מעשר והפירות חלין ואף גדולי המחברים נסכמים בה ואין הדברים נראין וכבר האריכו עליהם גדולי המגיהים: