מאירי על כתובות צט

מדה בינונית לצדקה ליתן עשירית הריוח שלו בכל שנה ושנה ומכל מקום הרוצה לבזבז ולהקדיש ביותר אל יבזבז יותר מחומש ושאלו בה בתלמוד המערב אם כן לחמש שנים גומר כל ממונו אלא בתחלה מן הקרן מכאן ואילך מן הריוח ובפרק מציאת האשה ס"ז ב' יתבאר שלא נאמר כן אלא מחיים ומחשש שמא יצטרך לבריות אבל בשעת מיתתו אפילו אם רצה להקדיש כל נכסיו יקדיש ואין בכך כלום אלא שאם יש לו בנים או קרובים הצריכים לכך ראוי לו למצע את דרכיו שלא להעביר נחלה מהם ביותר מדאי אלא במדה בינונית:

לעולם יהא אדם מגלגל עם בנו ומתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי עד שתים עשרה שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו ר"ל שכופהו לעסוק בתורה בכל כחו במה דברים אמורים למשנה אבל למקרא מבן שש ולמעלה כופהו ללמוד בה בכל כחו ומבן שש ולמטה אם התינוק חלוש אין ראוי להכניסו בעול תורה ואם הוא בריא וחזק מכניסו קודם זמן זה ושיעור הקדמתו כפי כחו של בן ושפע לשונו וטוב שכלו:

כבר ביארנו במקומו שזמן השלמת תענית מן התורה בן י"ב לנקבה ובן י"ג לזכר ר"ל י"ב שלמים וי"ג שלמים וזהו האמור כאן מעת לעת ויש מפרשין כאן בר תרתי סרי על השלמה שמדברי סופרים ופירושה על שנת שתים עשרה עצמה ויש למדין מכאן שהתינוק אין לו השלמה מדברי סופרים כלל ולדעתנו אף התינוק יש לו השלמה מדברי סופרים וזמן השלמתן מדברי סופרים וכן זמן חנוכם לשעות כבר ביארנוהו בארכה באחרון של יומא:

האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ר"ל מוציא מידם אותו הזכות שהיה להם באותם הנכסים שאם ימות הוא בחייה יהא מקחם קיים וכשמתה היא יצאו להם מכל כח וזכות שבאותם הנכסים שאפילו ימות הוא אחר כן לא יהא להם שום זכות בהם ומכל מקום אם מת הוא בחייה מקחם קיים והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק הכותב מכר הוא ומתה היא מכרו בטל כבן שמכר בנכסי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא מכרה קיים כאב שמכר בחיי בנו ומת בנו ויש מפרשים מוציא ממש וכגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם שהלקוחות מחזיקות בנכסים לאלתר וכשתמות בעל מוציאם מידיהם אחר שלא כתב לה בחייך ובמותיך שאין הבעל כיורש שאינו זוכה אלא במה שהיה ברשות המוריש בשעת מיתתו אלא לוקח הוא ועשאוהו כלוקח ראשון ר"ל כלוקח משעת הנשואין לטרוף מן הלוקחים אשר שזכה הוא בהם ומוציא ידם בלא דמים שאינו כיורש אלא כלוקח וחשש פסידא דלקוחות אין כאן דאינהו דאפסידו אנפשיהו שלא היה להם לקנות מן האשה היושבת תחת בעלה וכן הדבר מוכיח בסוף פרק יש נוחלין דף ל"ט ע"ב דאמרינן בהדיא שאני התם דאינהו דאפסידו אנפשיהו דלא הוה להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים שאם היו דמים שנטלה בעין מחזירם ללוקח שאינם אלא כעין פקדון ואין יכול לומר מציאה מצאה ויש חולקים לומר שאף כשאינם בעין דמים הוא חייב ואל תחוש לדבריהם אלא שיש מי שאומר שאם נפלו לה נכסים אחר שמכרה וקבלה אחריות במכירתה שהלוקח גובה דמי מקחו מהם שאין הבעל קונה אלא מאותה שעה שנפלו לה והוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה שיחלוקו אלא שאף בזו יש אומרין דכל לגבי בעל לא קניא איהי מידי דהא מכל מקום שעבודא דלוקח ודבעל כי הדדי נינהו ואין טירפא אלא לקודם ומכל מקום אם יש לאשה מצד עצמה שאין לבעל רשות בהן לוקח משתלם משם וכתבו הגאונים שאם הבעל מודה או יש עדים שברשותו וברצונו מכרה אינו מוציא ואם רצה לוקח להחרים בכך רשאי:

לעולם יהא אדם רדוף בכל כחו ליתן לב לעזור למי שאפסו עוזריו דרך הערה אמרו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי איפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאם סמוך לפרקם הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הלומד תורה ומלמדה וכן הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים: