מאירי על כתובות צח

זה שביארנו שכופין על הצדקה יש שואלין בה ממה שאמרו במסכת חולין בפרק כל הבשר ק"י ב' כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה והרי זו מתן שכרה בצדה דכתוב למען יברכך וכו' עד שפירשו בה רבים שלא אמרו כופין אלא כפייה בדברים אבל לא שיהיו בית דין יורדין לנכסיו שאף נודר שאמרו עליו שלשה רגלים עובר הוא בבל תאחר אבל אין כופין אותו ומה שאמרו ב"ב ח' ב' ממשכנין על הצדקה פירושו כשפסקוה על עצמם ויש מפרשין כופין לגמרי בהכאה או בירידה לנכסיו ולא אמרו כל מצוה שמתן שכרה וכו' אלא במצות עשה אבל זו מצות לא תעשה היא דכתיב לא תקפוץ את ידך ולא תאמץ וכו' וכן יש מפרשין אין בית דין מוזהרין עליה שאין נענשין אבל מוזהרין הם לכופו וכן נראה בתלמוד המערב ומכל מקום אף לדעת זה דוקא בישנו כאן אבל אם אינו כאן אין יורדין לנכסיו כדתני לעיל מי שהלך למדינת הים בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר ופירשו בה מאי דבר אחר צדקה:

כבר ביארנו שהאשה ניזונת מנכסי בעלה אחר מיתת בעלה כל ימי אלמנותה אפילו מת והניח אלמנה ובת ונשאת הבת היורשת שנתרוקנו הנכסים ביד הבעל לזכיית הפירות והרי הוא כלוקח וכמו שאמרו ב"ב קל"ט ב' בעל בנכסי אשתו לוקח הוי והרי אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אעפ"כ האלמנה נזונת מנכסיו ולא עשאוהו כלוקח לענין זה אלא כיורש ואפילו מתה הבת ואורעו כל הנכסים ליד הבעל לגמרי ומכל מקום מי שכתב כל נכסיו לבניו בחייו במתנת בריא אין אשתו נזונת מנכסיו אף בחייו וכל שכן לאחר מיתה לא אלמנתו ולא בנותיו שהרי אין מזון האשה והבנות נגבה מן המשועבדים ולא עוד אלא אף הוא בעצמו בחייו אינו נזון מהן מן הדין אלא אם כן כופין אותו מתורת צדקה על הדרך שביארנו ולפי דרכך למדת במה שאמרו באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם שאין הלכה כן ואין צריך לומר שאם נתן נכסיו לאחר שאין הוא ואשתו נזונין מהם מכח דין אומדנא דמוכח ר"ל שלא נתכוון ליתן לשאול הוא על הפתחים אלא מתנתו מתנה לגמרי והופקעו מזונותיו: