מאירי על כתובות ק

עיקר כתבה אינו נגבה אלא מן הקרקע ומעתה דין כתבת בנין דכרין אינו אלא מן הקרקע וכן הבנות אינן ניזונות אחר מיתת האב מדין התלמוד אלא מן הקרקע ומכל מקום תקנו הגאונים שתהא כתבה נגבית אף מן המטלטלין ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר סעד לתקנתם ומכח הלכה וכן תנאי כתבה כלם מכח תקנה זו נגבין אף מן המטלטלין ונמצאו הבנות ניזונות מן המטלטלין וכן יראה שכתבת בנין דכרין מכח תקנה זו נגבית מן המטלטלין ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שמאחר שאין מנהג ירשת כתבת בנין דכרין פשוט בהרבה מקומות עד שקצת גאונים בטלוה כמו שיתבאר יראה שאף במקומות שנוהגין בה יהו מעמידין אותה על דין התלמוד שלא יהו יורשיו אותה אלא מן הקרקע ומכל מקום עכשו שנהגו לכתוב בכתבה שיהא עיקר כתבה נגבה מן המטלטלין אף כל תנאי כתבה כן:

יתבאר במסכתא זו שמצות חכמים היא לחלק מנכסיו לבתו בנדוניתה לפי עשרו והוא הנקרא פרנסה ואם מת האב והניח בת אומדין בית דין לפי טבעו ולפי עשרו כמה היה בלבו ליתן לה וכופין את היורשין ליתן לה והוא שאמרו לפרנסה שמין באב ואם אין להם אומד בכך כופין ליתן לה עשור הנכסים כמו שיתבאר:

עשור נכסים זה אינו מתנאי כתבה ולפיכך אינו נגבה מן המטלטלין אפילו לתקנת האחרונים ואפילו נשתעבדו לכתבתה בפירוש שהרי אינו מתנאי כתבה אבל כל שיש לבית דין בפרנסתה אומד מצד האב ששמין באב כמו שביארנו כופין אותם ליתן פרנסתה אף מן המטלטלין למדת שזה שאמרו בפרק מציאת האשה ס"ט ב' פרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי פירושו בעישור נכסי אבל כל ששמין באב אף ממטלטלי הוא ויש חולקין לומר בשומת האב דוקא ממקרקעי וכן מצאוה בשאלתות ואף גדולי המחברים כתבוה כן ולדבריהם מה שאמרו כאן זיל זון ופירשנוה בפרנסה לא היה אלא שהמת הניח קרקעות והיורש יכול ליתן מעות לפרנסתה כנגד הקרקעות הא כל שלא הניח קרקעות אין פרנסתה נגבית מן המטלטלין ועקר הדברים כדעת ראשון:

הואיל ומדין התלמוד אין כתבה נגבית אלא מן הקרקע וכן כל תנאי כתבה שחיובו בא לאחר מיתתו אין נגבין אלא מן הקרקע כל דיין שהגבהו מן המטלטלין טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכמו שביארנו במסכת סנהדרין שכל שטעה אף בדברי האמוראים דינו כטועה בדבר משנה הוא וחוזר ויש צדדין בטועה שהוא חייב לשלם משלו וכבר ביארנום בארכה במסכת סנהדרין אלא שכבר תקנו הגאונים שכל תנאי כתבה נגבין מן המטלטלין ומכל מקום יש מקום לדבר זה אף בזמן הזה לענין עישור נכסים שאינו תנאי כתבה ואינו נגבה אלא מן הקרקע כמו שביארנו או לכל מי שהתנה להיות כתבתה נגבית כדין התלמוד:

בעל חוב אינו גובה חובו גם כן אלא מן הקרקע אלא אם כן מתקנת הגאונים או מכח תנאי וכל שאינו גובה מן המטלטלין אינו גובה מפירות המבושלים המחוברים באילן ואע"פ שהם מחוברים לקרקע שלא אמרו שבועות מ"ב ב' מחבר לקרקע כקרקע אלא בפירות הצריכים לקרקע ר"ל שאינם מבשלים הא כל שהם מבשלים הואיל וראויים עכשו לקטן הרי הן כאלו נלקטו ואע"פ שלענין עשר גפנים טעונות מסרתי לך אמרו שהוא כמחבר לקרקע לדעת חכמים שהלכה כדבריהם ואין אומרים כל העומד לבצור כבצור דמי בזו הואיל ולשמירה נמסרו הרי הן צריכות שמירה עדין וכבר ביארנוה במסכת שבועות ומה שאמרו בבתרא ס"ח ב' המוכר את השדה מכר את התבואה ופירשוה שם ס"ט א' אע"ג דמטיא למיחצד בזו הואיל ומוכר את הקרקע והוא רואה את התבואה לפניו ואינו משיירה ודאי דין הוא שנאמר שכונתו היתה במכירתה וכן מה שאמרו ב"מ ט"ו בעל חוב גובה את השבח אף בשבח המגיע לכתפים ופירשו בה קצת מפרשים פירות מבשלים שהגיע זמנם לינטל על הכתף ואין אומרים שהם כאלו נתלשו בזו משום דארעא בחזקת בעל חוב קיימא ולא בחזקת לוקח והילכך כל שלא נתלשו בעל חוב גובה אותם: