מאירי על כתובות צה

הכסות שהוא חייב לה ענינו בכסות הראוי לה שלא ליתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה וכן לא שחקים בימות הגשמים וחדשים בימות החמה:

ואף לענין עונה לא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהם בלבושיהם וכל האומר אי אפשר אלא בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתבה ובמסכתא זו יתרחבו הדברים בפרטי דינין אלו בכדי הצורך:

מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו אפילו הגדולים הואיל ואף הוא בבריאותו הוא זן אותם שאף אנו אומרין אלו היה ברי היה זן אותם הא למדת שאלו לא היה זן אותם בבריאותו אין בית דין זנין אותן משנשתטה ואפילו הקטנים הואיל ואין לנו עליהם צד חיוב אלא צד תוכחת ומוסר כמו שיתבאר ומכל מקום בקטני קטנים ר"ל עד בן שש איפשר שאפילו לא היה הוא זנם בית דין זנים אותם שאף בבריאותו היו כופין אותו בכך כמו שיתבאר למטה כך נראה לי בשיטה זו ויש חולקין בה בקצת דברים:

וכן מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ליתן לאשתו תכשיט הראוי לה חזקתו שבבריאותו אין נוח לו שתתנוול אבל לענין צדקה אין בית דין נזקקים לנכסיו אלא אם כן היה דבר קצוב עליו מתורת חוב או נדרו מכל מקום מי שהלך בעלה למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אע"פ שמשלשה חדשים מיום הליכתו ואילך בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו כמו שיתבאר בפרק אחרון ק"ז ב' בניו ובנותיו מיהא אינם זנים אפילו הקטנים שמאחר שיצא לדעת ולא צוה בכך גלה בדעתו שאין נוח לו בכך ואף אנו אין לנו בו צד חיוב אלא על צד תוכחת ומוסר כמו שנבאר למטה ומכל מקום בקטני קטנים הואיל ויש לנו בהם עליו צד חיוב וכפייה אף בית דין זנין אותם על הדרך שביארנו ואם השרה אותם על ידי שליש וכלו מזונות שבידיו יראה לי שזנין אותם כמו שביארתי בפרק אחרון ומכל מקום לענין צדקה אין בית דין נזקקין לנכסיו עליה אלא אם כן היה דבר קצוב עליו מתורת נדר על הדרך שביארנו אבל לענין תכשיט ודאי נותנין לה כראוי לה:

זה שביארנו בהלך למדינת הים שזנין את אשתו מקצת גאונים כתבו דוקא בששטר כתבה יוצא מתחת ידה שאם לא כן חוששין שמא נטלה כתבתה או מחלה שאין לה עוד מזונות וכן במת בעלה וגדולי המחברים מודים בה במת בעלה הואיל ובתקנת חכמים היא אוכלת אבל בהלך פוסקין לה בחזקת שלא נטלה ולא מחלה:

מאחר שהבעל חייב בקבורת אשתו אם הלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו וקוברין את אשתו לפי כבודו ולפי כבודה ר"ל על הצד החשוב שבשניהם שהרי אמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו אף לאחר מיתה:

ולענין ביאור אנו גורסין לפי כבודו ושאלו בה לפי כבודו ולא לפי כבודה כלומר דהא כלהו מודו דאף לאחר מיתה אינה יורדת עמו ותירץ אף לפי כבודו ומכל מקום גדולי הפוסקים גורסין לפי כבודה ושאלו בה לפי כבודה ולא לפי כבודו ואין נראה לגרוס כן שהרי יכול לתרץ כרבנן דאינה עולה עמו לאחר מיתה דבעולה הוא דפליג הא לענין שאינה יורדת עמו לא פליגי אלא עיקר הגירסא כגירסא ראשונה ומכל מקום הלכה שעולה אף לאחר מיתה:

ומכל מקום כל שמת הוא תחלה אין יורשיו חייבין בקבורתה לכשתמות שהרי אמרו צ"ו ב' אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואם מתה אין חייבין בקבורתה והילכך בין שאמר בשעת מיתתו אם תמות אשתו אל תקברוה מנכסיו בין שלא אמר כן אין היתומים שלו הבאים מאשה אחרת קוברין אותה אלא יורשי כתבתה קוברין אותה ואם צוה ואמר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור:

כל שביארנו שב"ד יורדין לנכסיו וקוברין את אשתו דוקא בית דין הא אחר הפסיד כדין האמור בפרק האחרון ק"ז ב' בעמד אחד ופרנס את אשתו ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו שאביה קוברה ומוציא מידו ונוסח דבריהם לא רצה הבעל לקברה אביה קוברה ומוציא ממנו בדין לא עלה על דעת שתהא אשתו מושלכת לכלבים הא אחר אינו גובה ר' יוסי אומר אף אחר גובה שלא עלה על דעת וכו' ונראה לפסוק כתנא קמא אלא שגדולי המחברים פסקו כר' יוסי:

המשנה החמשית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל אמר הר"ם פי' היה העקר אצלם שבת ישראל כאשר נתארסה לכהן תאכל בתרומה והיא בבית אביה מפני שהיא כבר היתה לכהן קנין כספו אבל אסרו זה אולי יאכל זה זולתה עמה והיא אצל אביה ואמר שהיא לא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה שהיא לא תאכל בתרומה אפי' הגיע זמן ולא נשאת אשר הוצאתה על בעלה כמו שיתבאר בפרק שאחר זה:

אמר המאירי פירשו בגמרא שלא לענין ירשה נאמרה שלענין ירושה יש צדדין שאף בלא כניסה לחפה בעלה יורשה כמו שיבאר בגופה של משנה זו אלא לענין תרומה נאמרה ולהוציא ממה שאמרו במשנה ראשונה האמורה בפרק אע"פ נ"ז א' שאע"פ שארוסה אסורה בתרומה מדברי סופרים כמו שהתבאר מכל מקום אם הגיע זמן הנשואין ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ולומר במשנה זו שאפילו הגיע זמן אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה וזו היא קרויה לענין זה משנה אחרונה וכן הלכה ואחר כך בא ולמד שלענין ירושה מיהא כל שנתארסה ויצתה מרשות אביה ליכנס ברשות בעלה אע"פ שלא נכנסה עדין לחפה בעלה יורשה והוא שאמר מסר האב ר"ל את בתו לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ואם מתה בעלה יורשה אפילו היתה עדין כתבתה בבית אביה אע"פ שלא נכנסה לחפה וכל שכן אם מסרה לבעל עצמו ומכל מקום אם הלכו שלוחי האב או האב עצמו עם שלוחי הבעל או עם הבעל הרי היא עדין ברשות האב ואפילו היתה כתבתה בבית בעלה אינו יורשה ואם הניחוה שלוחי האב ומסרוה לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הא לתרומה כלל כלל לא עד שתכנס לחפה וכן שלא ליטמא לה אם הוא כהן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: