מאירי על כתובות פז

שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בדרך שנתברר ששתיהן על מעשה אחד נכתבו כעין האמור בכתבה כגון שטרות היוצאין על מכר שדה אחד בטל שני את הראשון ובעל חוב שהלוה בין זמן ראשון לזמן שני טורף קרקע זה ומכל מקום כל שאיפשר ששני השטרות מעשים חלוקים הם כגון הודאות והלואות גובה את שניהן כל אחד כדינו ואע"פ ששניהם של סך אחד ומכל מקום כל שהוזכר שעל אותו מנה בעצמו נכתב השטר השני בטל השני את הראשון ואינו טורף לקוחות שבין זמן ראשון לזמן שני במה דברים אמורים בשאין שם סבה בכדי לדון בה שבשבילה נתחדש שטר זה אבל כל שיש שם סבה שיש לדון בה שבשבילה נתחדש שטר זה לא בטל שני את הראשון דלא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה מעתה כתב לו שדה במכר באחד בניסן וחזר וכתב לו אותו שדה בעצמו באחד באייר והוסיף לו דקל דנין בו שלתוספת זה חזר וכתבו ומכל מקום אינו רשאי לדון בשתיהם אלא או שדה מזמן ראשון או שדה ודקל מזמן שני ומכל מקום אם כתב לו ואוסיפית ליה השתא דיקלא אמתנתא דיהבית ליה כבר גובה שדה מזמן ראשון ודקל מזמן שני ומכל מקום יש חולקים בזו לומר שאף שלא בלשון תוספת גובה קרקע מזמן ראשון ודקל מזמן שני ולא דמי לכתבה שהקרקע דרכו בכך ר"ל שכשאדם רוצה להוסיף כותב בשטר אחר הקרקע והתוספת אבל כתבה אין דרכה בכך:

היה השטר הראשון מכר והשני מתנה ודאי ליפות כחו נתכוין משום דינא דבר מצרא שהמתנה אין בה דינא דבר מצרא כמו שביארנו במציעא ואע"פ שלא הועיל שהרי מתנה שיש בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ומשום דאמרינן מכר הוא ואיערומי קא מערים ואף זה הואיל ויש שטר מכר מצד אחד ודאי יש בו משום דינא דבר מצרא מכל מקום הוא מתכוין שיכבוש שטר המכר ולא יוציא אלא שטר המתנה:

היה ראשון במתנה ושני במכר כל שכן שליפות כחו נתכון משום דינא דבעל חוב ר"ל שאם יבא בעל חוב לטרפה יהא הוא חייב באחריות והילכך לא בטל שני זמן ראשון ואין בעל חוב שבין מתנה למכר טורפה:

שניהם במכר שניהם במתנה ובלא שום סבה שנדון בה שבשבילה נתחדש ביטל שני את הראשון ולא שאם לוה המקבל מתנה בזמן שבין שני השטרות ולא כתב דאקנה שלא יהא גובה משדה זה שכל שהוא חב לאחרים לא כל הימנו אלא שכל שלוה הנותן או המוכר טורפה המלוה הואיל וכתב לו דאקנה ואין אומרין ספיקא הוא ואוקי ממונא בחזקת מריה דהא ודאי קא אמרינן אע"ג דאימר לשון ספק הוא מצינו שהוא נאמר במקום ודאי כמו שאמרו בפרק טריפות דף נ"ג ע"ב ספק שונרא ספק כלבא אימר כלבא ולא עוד אלא שהלשון בעצמו מוכיח כן בכלן שפירוש מלה זו אני אומר שכך הוא אין אימר אלא כמי אני אומר וגדולי המפרשים טרחו לפרש צדדין אחרים מתוך דקדוקים אלו ואין צורך בכך:

ונחלקו רפרם ורב אחא בטעם הדבר רפרם אמר אימר אודויי אודי ליה כלומר ודאי אודי ליה דשטרא קמא זייפנא הוא ולרב אחא לאו דאודי ליה הכי אלא דאחולי אחיל גביה שיעבודא דקמא ונפקא מביניהו לאורועי סהדי שלדעת רפרם חושדין את העדים בשקרנים ואם יצאה לידינו שטר אחד שהם חתומים בה מפקפקים בה ולדעת רב אחא אין חושדין אותם כלל וכן מיכנש פירי שלדעת רפרם משלם הפירות שאכל עד זמן שני ולרב אחא לא וכן טסקא שלדעת רפרם פורע המוכר ללוקח מס הקרקע שפרעו הלה ונמצא שאינו שלו עדיין ולרב אחא לא והלכה כרב אחא דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן ומאחר שפסקנו כרב אחא אין צורך לכתוב הרבה טרחים שנתבלבלו בהם בחדושין שכלם לדעת רפרם נאמרו אלא שיש שואלים היאך נאמר אחולי אחיל לשיעבודיה והרי אפילו מחל בפירוש אין הקרקע יוצא מידו בכך ואפילו בקריעת השטר עד שפירשו דרב אחא לא חלק על טעם רפרם אלא שהוסיף על דבריו וטעם אחולי אחיל לשיעבודיה שייך בשניהם במכר שמחל שיעבוד האחריות וכן ראשון במכר ושני במתנה אבל שניהם במתנה שאין שם מחילת שיעבוד ולענין גוף הקרקע לא מהניא מחילה מהניא טעמו של רפרם אף לרב אחא הא כל היכא דמצינן למימר אחולי אחיל לא אמרינן אודויי אודי ובכי האי גונא איכא ביניהו לאורועי סהדי וכו':

המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינת' הרי זו בחנק אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבר יש לה אב ואין לה פתח בית אב יש לה פתח בית אב ואין לה אב הרי זו בסקילה לא נאמר פתח בית אביה אלא מצוה אמר הר"ם פי' וזנתה ר"ל שזינתה והיא נערה המאורסה לא נמצאו לה בתולים מיתתה בחנק כדין אשת איש כאשר זינתה לפי שהיא אינה בחזקת בתולה להיותה גיורת ולא יתחייב הבעל לתת מאה סלע כאשר הוציא עליה שם רע ואע"פ שהתפרסם שקרותו למאמר הכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל:

אמר המאירי פי' הדבר ידוע שהמוציא שם רע על אשתו והוא שבא לבית דין וטען שבעל ולא מצא בתולים והביא עדים שזינתה תחתיו בעודה ארוסה והיא נערה והוזמו לוקה אע"פ שאין בו מעשה שכך למדוה בגמרא מ"ו א' מויסרו אותו ונותן מאה כסף לאביה והעדים נסקלין ואם נמצא כדבריו היא נסקלת על פתח בית אביה ואם הוציא שם רע על הקטנה פטור מן הקנס ומן המלקות ואם נמצא כדבריו אף היא אינה נסקלת שהרי אינה בת עונשין הוציא שם רע על הבוגרת פטור מקנס ומלקות ואם נמצא כדבריו היא בחנק אלא שאם הוציא שם רע על הבוגרת והביא עדים שזינתה תחתיו בעודה נערה פטור מן הקנס ומן המלקות ואם נמצא כדבריו נסקלת והדבר ידוע שבכל שבאונס ופתוי אין לה קנס במוציא שם רע אין בו לא קנס ולא מלקות ולא עוד אלא שיש שבאונס ופתוי יש לה קנס ובהוצאת שם רע אין בו קנס ומלקות והיא נכרית ושפחה שנתגיירה או נשתחררה פחותה מבת שלש שבאונס ופתוי יש לה קנס ובהוצאת שם רע אין בה קנס ומלקות אפילו היתה הורתה שלא בקדשה ולידתה בקדשה עד שתהא הורתה ולידתה בקדשה והוא שאמרו במשנה זו הגיורת שנתגיירה בתה עמה ר"ל שהרי אין לאותה הבת דעת להתגייר שהרי אף בפחותה מבת שלש אנו עסוקים אלא שנתגיירה עם האם ועל דעת האם ואמר שאע"פ שהיא בחזקת בתולה הואיל ופחותה מבת שלש נתגיירה אעפ"כ אינה בדין נערה המאורסה בסקילה אלא כל שזינתה כשהיא נערה המאורסה הרי היא בחנק בין שבאו עדים מאליהם בעודה ארוסה בין שבאו עדים משנשאת על ידי הוצאת שם רע שהוציא עליה בעלה על פי עדים שהביא משנשאת שזינתה תחתיו בעודה ארוסה ואף באותה מיתה אין לה פתח בית אביה ר"ל להסקל על פתח בית אביה כדין נערה המאורסה שזינתה בבית אביה אע"פ שלא העידו עליה עדים עד שבאה לבית חמיה שמכל מקום זו אין אביה ידוע לנו שנכרית ושפחה בחזקת זונות הן ומיתתה במקום המיוחד לבית דין ולא מאה סלע ר"ל שאם הוציא עליה בעלה שם רע והביא עדים שזינתה בעודה ארוסה והוזמו אינו משלם מאה סלע של קנס וכן אינו לוקה שנאמר בתולת ישראל האשה שהורתה שלא בקדשה ולידתה בקדשה הואיל ולידתה בקדשה לענין סקילה אם זינתה כשהיא נערה מאורסה הרי היא בסקילה ומכל מקום אין לה פתח בית אב שהרי אין אביה ידוע לנו אלא שזו אינה נסקלת בבית הסקילה אלא על פתח שער העיר וכל שמצותה לסקול על פתח שער העיר יתבאר בגמרא שאם היתה עיר שרבה גוים סוקלין אותה על פתח בית דין ולא מאה סלע אם נמצא שקרן שאף זו אינה בתולת ישראל והוא הדין למלקות היתה הורתה ולידתה בקדשה הרי היא כבת ישראל לכל דבר ואם זינתה בעודה נערה מאורסה הרי היא בסקילה ונסקלת על פתח בית אביה וכל שמצותה ליסקל על פתח בית אביה אם אין לה אב או שיש לה אב ואין לה פתח בית אב כגון שאין לו בית והמשכירו אינו רוצה לפגום את ביתו הרי זו בסקילה ונסקלת בבית הסקילה שלא נאמר פתח בית אביה לעכב אלא למצוה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: