מאירי על כתובות ריט

המשנה השמינית והיא גם כן מענין החלק השלישי והוא שאמר המוצא שטר חוב על חברו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר אלו חייב הייתי לך היה לך ליפרע את שלך שמכרתה לי את השדה וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו אמר הר"ם פי' הכל מודים שבמקומות אשר מנהגם לתת המעות קודם שיכתבו שטר המכר הנה לו שיאמר לו היה לך להפרע את שלך ואמנם המחלקת הוא במקום אשר אינם נותנים המעות עד שיכתוב השטר ואמר אדמון היה לך למסור מודעא קודם שתכתוב השטר וכאשר לא מסר מודעא אבד את זכותו וחכמים אומ' לא יוכל למסור מודעא שאם יעשה אותה אולי ישמע הלוקח וימנע מלקנות שחברך חברא אית ליה ואין הלכה כאדמון:

אמר המאירי המוציא שטר חוב על חברו והלה מוציא שטר אחר שהמלוה מכר לו שדהו אחר שעבר זמן הפירעון וטוען לו שפרעו או שאמנה היה ומראה פנים לדבריו שאלו הייתי חייב לך היאך מכרת לי שדך ולא נפרעת את שלך ואם מעות נצטרכו לך היה לך לנגשני בדין ולדעת אדמון הדין עם הלוקח ופסל שטרו וחכמים אומרים פקח היה שעכשו יכול למשכנו עליו כלומר מתירא הייתי שאם אתבעך חובי שתעלים מעותיך ולא אמצא בכדי למשכנך ומכרתי לך קרקע זה שלא תהא יכול לדחותי ואפילו היה ללוה קרקע אחר שכך אמרו בתלמוד המערב הגע עצמך דהוה ליה קרקע אמר ליה קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוה ליה קרקע טב יכיל מימר ליה קרקע דידי אנא בעי ולא עוד אלא דיכיל למימר ליה לית בחיילי טעין טרחותהון דתרי פירוש עבודת שדה שלי ושלך וכן שהוא רשאי לומר מתירא הייתי שהקרקעות שבידך משועבדין לאחרים בקדימה ומכל מקום פירשו בגמרא שבמקום שהלוקחים פורעים מעותיהם קודם כתיבת השטר היה לו להחזיק במעות מתורת פירעון אחר שהגיע זמן החוב ומאחר שלא עשה כן אף חכמים מודים שזה יכול להפקיע כח שטרו ומשנתנו באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי וסובר אדמון שהיה לו להודיע לעדים ולמסור להם מודעא שלכונת שיהא יכול למשכנו הוא מוכרה וחכמים סוברים שאף בזה אינו רוצה למסור מודעא שמא יודע לו וימנע מלקנות והלכה כחכמים ולא כאדמון ויראה לי שאם מכר שדהו מפני רעתה אף באתרא דיהבי זוזי דנין אותו בפקח או שחוככין בדבר וכן כל כיוצא בזה:

ולענין ביאור יש מקשים במשנה זו בין לאדמון בין לחכמים מדידהו אדידהו שהרי בעורר על השדה והוא חתום עליה בעד אמר אדמון יכול לומר שני נוח לי וכו' ואין אומרין איבעי לך למימסר מודעא וחכמים אומרין איבד את זכותו ופירשנו הטעם שאם כן היה לו לומר לעדים בחשאי אלא שיש לתרץ כל חד לטעמיה שזו של מוכר אדמון סובר ראשון קשה ומעשיו מעידין על קשיו שלוקח ואינו חושש לערער ואף אני יש לי לחוש שאם אמסור מודעא יודע לזה וימנע מלקנות אבל זו שבכאן הואיל ושטר חוב בידו ימסור מודעא ואם יודע מה בכך הואיל ואין פסידתו מבוררת ושהוא דבר שאינו מצוי להיות לוה משופע במעות וכובשם ונועל דלת בפני עצמו ולא עוד אלא שהיה לו למסור להוציא עצמו מתורת עני וצריך למכור ורבנן בזו שבעורר הם סוברים הואיל והוא עצמו עורר וחתם בלא מסירת מודעא ודאי איבד את זכותו אבל זו שבכאן למה ימסור מודעא בשביל כבוד בעלמא וישים עצמו בספק שישמע ולא יקנהו ושמא יעלים הלה מעותיו ויפסיד:

המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לווה ממני וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו לר"ם הלכה כחכמים:

אמר המאירי שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר שהלווה באחרונה אומר לאותו שלוה תחלה אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לווה ממני וחכמים אומרין זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו ואין חובו של ראשון נפקע בטעם זה והלכה כחכמים אלא שמכל מקום יש בענין זה תנאים ודינין אחרים שאתה צריך בהם לביאור סוגיא הבאה על משנה זו והוא שרב נחמן ורב ששת נחלקו בשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה ר"ל שחובות שניהם שוין בסך אחד וכגון שלווה ראובן משמעון בניסן מנה וחזר שמעון ולוה מראובן באייר מנה ועכשו באים שניהם לדין זה על זה ואמר רב נחמן ראובן גובה מקרקעותיו של שמעון מנה ושמעון גובה מקרקעותיו של ראובן מנה ורב ששת אמר הפוכי מטארתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו ודכלי עלמא אם קרקעות שניהם שוין כגון ששניהם עידית או שניהם בינונית או שניהם זיבורית ודאי הפוכי מטארתא הוא ואין נזקקין להם אלא יעמד כל אחד בשלו וגירסת הספרים כי פליגי דאית ליה לחד עידית ואית ליה לחד בינונית ואתי בעל בינונית וגבי עידית והדר אתי בעל עידית וגבי בינונית ורב ששת אמר מאי חזית דאתי בעל בינונית ברישא אדרבה בעל עידית אתי ברישא וגבי בינונית וכי אתי הלה מגבי ליה מבינונית דשקל מיניה ואפילו קדם בעל בינונית ותבעו מכל מקום כי אתו לקמן כי הדדי קא אתו הילכך זה עומד בשלו וזה עומד בשלו והעלו בה שאף רב נחמן מודה בזו הילכך כל שנכסיהם שוים או שיש לזה עידית ולזה בינונית כלם מודים שיעמוד זה בשלו וזה בשלו ונתפרש מחלקתם באית ליה לחד עידית ובינונית ולאידך זיבורית ולרב נחמן מגבין לבעל זיבורית מבינונית דאידך וכי הויא גביה הוה ליה עידית דידיה דבשלו הן שמין כלומר כשאמרו חכמים בעל חוב בבינונית בקרקעות של לוה שמין אותו ומגבין לחברו ממנו מן הזיבורית ורב ששת סבר שאף זה חוזר וגובה ממנו מבינונית שנתן לו ואע"פ שהיא עדית אצל זה דבשל עולם הן שמין והלכה כרב נחמן ויש גורסין למעלה כי פליגי דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית ואתי בעל זיבורית וגבי בינונית ומגבי זיבורית והילכך רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה קסבר בשלו הן שמין ואתי בעל זיבורית וגבי בינונית וכי הויא גביה הדרא ליה עידית ומגבי זיבורית לאידך ורב ששת סבר בשל עולם וכו' וכי אתי אידך שקיל בינונית דיהב ליה ואקשי לרב נחמן מאי חזית דאתי בעל זיבורית ברישא ליתי בעל בינונית וליגבי זיבורית וליהדר ולגבייה ניהליה דהא בינונית דידיה עידית היא ולמדת שאף בדרך זה אף רב נחמן מודה שהפוכי מטארתא הוא ואין לך דרך להעמיד דבריו של רב נחמן אלא בדאית ליה לחד עידית ובינונית ולחד זיבורית שאי זה שיהא קודם בתביעתו האי גבי בינונית ומגבי זיבורית הואיל ובשלו הן שמין והרי שלמדת עכשו פסקים היוצאים מן הסוגיא וחזרנו לביאור משנתנו והוא שהקשו ממנה לרב ששת וממה שאמרו חכמים שהלכה כמותם זה גובה וזה גובה והיה לו לומר שני השטרות קיימים אלא שכל אחד עומד בשלו ומאי זה גובה וזה גובה דקאמר ופירשוה לדעתו כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש וזה שהושלם זמנו גובה והמעות בידו עד שיושלם זמן האחר ויחזיר לו מעותיו ושאלו בה היכי דמי אילימא ראשון לעשר ושני לחמש ר"ל שראובן הלוה לשמעון לעשר שנים וחזר שמעון ולוה ממנו לחמש שנים בהא לימא אדמון אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לווה ממני והא לא מטא זמניה ולא היה יכול ליפרע אלא ראשון לחמש ושני לעשר אי דמטא זמניה דראשון בשעת הלואה שניה מאי טעמיהו דרבנן ובכי האי ודאי אף חכמים מודים שזה אומר לו אלו הייתי חייב לך והגיע זמן היאך אתה לווה ממני ואי דלא מטא זמניה כגון שהלואה שנית היתה בתוך זמנה של ראשונה מאי טעמיה דאדמון ולמדת שלא אמרו הלכה כחכמים בכל שהגיע זמן הלואה ראשונה בשעת השניה ונתפרש מחלקתם ביומא דמשלים זמניה כגון שראובן הלוה לשמעון מנה לחמש שנים וביום שנשלמו חמש נצטרך לקנין סחורה ולוה משמעון זה מנה וכשהוציא ראובן שטרו לגבות חובו שמעון אומר לו אמנה היה או פרוע הוא ומראה פנים לדבריו שאם לא כן היאך לוית ממני ביום תשלום הזמן ולא היית ממתין עד מחרתו ואדמון רואה כדבריו של שמעון וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה שאיפשר שסחורה גדולה נזדמנה לו וגובה חובו ושמעון לכשיגיע זמנו גובה חובו ולמדת שמחלקת משנתנו לענין גובינת החוב בעצמו ר"ל שהשני כופר לראשון ואנו מחייבין אותו כשהוא בדרך זה ר"ל כגון שלוה המלוה מן הלוה ביומא דמשלים זמניה וכל שכן בתוך הזמן וביאר לנו שלא הופקע חובו אע"פ שהוא יום תשלום הזמן ומחלקת בריתא כשאין מחלקת בגוף החוב אלא ששניהם מודים החובות זה לזה או כגון שהלוהו השני בתוך זמנו של ראשון שאין מחלקת בכך שהוא חייב לו אלא שהגיע זמן כל אחד מהם וזה רוצה שיעמוד כל אחד בשלו וזה רוצה שיגבה כל אחד מחברו כדי שירויח בשבח קרקע ובשניהם הלכה זה גובה וזה גובה ומכל מקום יש שואלים אף לרב נחמן יאמר לו טול שטר חוב שאתה חייב לי בחובך עד שלמדים מכאן שכל מי שיש עליו חוב ויש לו קרקע ושטר חוב על אחרים אינו יכול לומר טול שטר חוב שיש לי על פלני בחובך אלא גובה קרקע ואינו דוחהו אצל השטר חוב כבשאר מטלטלין:

וכן לענין ביאור יש שואלים במה שאמרו אי דשלמו חמש שנים הא מטא זמניה כלומר והיה לו לומר כיצד אתה לוה ממני ואני חייב לך ושואלים בה ולוקמה באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי שלא היה יכול לעכב המעות בפירעון החוב שכבר כתב שטרו ולא לוה ממנו אלא למשכנו באותה הלואה ולהוציא הלואה כנגד הלואה ולדעתי אין זה כלום ומה תועלת לאחר בהלואתו שאם ירצה להעלים מעותיו מפחד הפירעון אף הוא מעלימם מצד ההלואה אלא טעם פקח הוא זה לא נאמר אלא בקניית קרקע שאיפשר שהיה מעלים מעותיו ומגלה אותם לצורך קניית קרקע והילכך דין זה לשיטתנו אין בו חלוק בין אתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי לאתרא דיהבי זוזא והדר כתבי שטרא ובשניהם כל שהגיע זמן הראשון כשלוה מן השני הופקע הראשון ולקצת חכמי קטלוניא ראיתי שמחלקין בה ואין נראה לי:

זהו ביאור המשנה עם ביאור הדומה לו מדינין היוצאין בסוגיא שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

היו שנים שמוציאין שטר חוב זה על זה על הדרך שכתבנו ומת אחד מהם ולא נשארו ממנו אלא מטלטלין הרי היתומים גובין מן האחר והוא אינו גובה מהם ואם זה פקח נותן להם קרקע בחובו וחוזר וגובה אותה מהם שיתומים שגבו קרקע בחובות אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם ומכל מקום יתומים קטנים אין נפרעין מהם כלל אלא לדברים ידועים כמו שהתבאר:

היו היתומים אלו גדולים והיה להם זיבורית והאחר יש לו בינונית אין צריך לומר שלרב נחמן שהלכה כמותו נוטלין היתומים בינונית ממנו והוא נוטל מהם זיבורית שאף בשני בעלי חוב הוא אומר כן כמו שביארנו שהרי בינונית שנתן להם עידית הוא אצלם ומכל מקום לענין ביאור הייתי סבור שאף לרב ששת הדין כן שאף כשנאמר בשל עולם הן שמין מכל מקום אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית ואינו כן וכמו שאמר הני מילי היכא דלא תפיש אבל היכא דתפיש תפיש כלומר מאחר שהוא תופשה בחיי אביהם ואביהם כבר חייב לו בינונית מה שתפש תפש ואע"פ שאמרו למעלה דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית דאזיל בעל זיבורית וגבי בינונית ומגבי זיבורית ואין אומרין כיון דתפיש תפיש איפשר שרב נחמן אונו סובר כן או שמא בזו אין דינו לתפוש אותו בינונית אלא בינונית של לוה שהיא זיבורית של אחרים הואיל ובשלו הן שמין:

המשנה העשירית הכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן וגליל אין מוציאין מעיר לעיר ולא מכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר מוציאין מנוה הרע לנוה היפה אבל לא מנה היפה לנוה הרע רשב"ג אומר אף לא מנה הרע לנוה היפה שהנוה היפה בודק אמר הר"ם פי' עיר המגרשים אשר סביב המדינה וכרך המדינה המוקפת חומה וענין בודק בולש ר"ל שהטבע יבקש מה שדומה לו ואמ' בתלמוד שנוי וסת תחלת חולי מעים באורו שנוי המנהג סבת החולי ואפי' השתנה לטוב והלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכאשר נשא איש מארץ יהודה בגליל או מגליל ביהודה תכריחה לצאת עמו לפי שעל זה התנאי נשאה וכן ראוי בכל המקומות שמוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל ולא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים:

אמר המאירי שלש ארצות לנשואין ר"ל בתחום ארץ ישראל ולענין שאין האיש כופה את אשתו לצאת עמו מזו לזו והם יהודה ועבר הירדן והגליל ר"ל שאם נשא ביהודה אינו יכול להוליכה על כרחה בגליל או לעבר הירדן וכן מכל אחת לחברתה לא מעיר שבזו לעיר שבזו ולא מכרך שבזו לכרך שבזו ואין צריך לומר מעיר שבזו לכרך שבזו או מכרך שבזו לעיר שבזו שיש כאן שנוי כמו שיתבאר בסמוך אבל באותה הארץ כגון שנשא ביהודה ורוצה להוציאה באותה הארץ בעצמה ולא לגליל ולעבר הירדן מוציאין ובלבד מעיר לעיר או מכרך לכרך שהכל שוה הא מעיר לכרך ומכרך לעיר לא שהרגיל בכרך שהוא מדינה גדולה שכל הדברים מצויין שם קשה לו לצאת לישיבת עיר שהוא פחות מכרך אע"פ שהוא גדול מכפר שאין הרבה דברים מצויין שם והרגיל בעיר שיש שם רחבות ואין שם רוב עם עד שיעמדו שם בדוחק וכן שיש שם פירות הרבה בזול קשה לו לצאת משם לישיבת כרך שישיבתה ישיבת דחק וקנין כל הדברים ביוקר וזהו שאמרו בגמרא מנין שישיבת כרכים קשה שנאמר ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם אלמא שדרך נדבה נתישבו שם עד שמתוך נדבתם ברכום ואחר כך אמרו שאף מעיר לעיר דוקא מנוה הרעה והוא המקום שאין התבואות והפירות מצויות שם אלא ביוקר לנוה היפה ר"ל אותן שמצויות שם הרבה ובזול אבל לא מן היפה לרעה ורבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא מן הרעה ליפה שהנוה היפה בודק ר"ל חופש כל חדרי בטן שמתוך שנשתנה וסתו ברוב מעדנים שלא הורגל בהם חלאים באים עליו וכמו שאמרו שנוי וסת תחלת חולי מעים והלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואין מוציאין אלא מעיר לעיר או מכרך לכרך ושיהיו שניהם שוים ובתוספתא אמרו על משנה זו בד"א בזמן שהוא מיהודה ואירס ביהודה או מגליל ואירס בגליל אבל בן גליל שאירס ביהודה או בן יהודה שאירס בגליל כופה אותה לילך עמו במקומו שעל דעת כן נשאה וכן אמרו שם שמוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל בכל ענין ואין מוציאין מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים בשום ענין הואיל ושתיהן בארץ ישראל ואשה מכל מקום אינה כופה את בעלה לצאת אף מרבה גוים לרבה ישראל הואיל ושתיהן בארץ ישראל הכל מעלין לארץ ישראל ר"ל שהכל מעלין נשותיהן מחוצה לארץ אף מנוה היפה לנוה הרעה ואף מעיר שרבה ישראל לעיר שרבה גוים ואין הכל מוציאין ר"ל אין אחד מהם מוציאין אפילו מרעה ליפה ומרבה גוים לרבה ישראל ואמר אחר כן אחד אנשים ואחד נשים כלומר שאף האשה כופה בזה את בעלה:

הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין הכל מעלין לירושלם ואין הכל מוציאין אחד נשים ואחד עבדים:

ואחר כך אמרו ופירשו בגמרא שכל שהוא ראוי לכופה ואינה נשמעת תצא בלא כתובה ר"ל מנה מאתים ותוספת לבד אבל מחזיר לה מה שהביאה לו וכן כתבוה מפרשי הלכותיהם של גדולי הפוסקים וכל שאינו ראוי לכופה והוא כופה יוציא ויתן כתובה וכל שהיא ראויה לכופו ואינו נשמע לה יוציא ויתן כתובה וכשם שדינן לכוף זה את זה מחוצה לארץ לארץ ישראל כך דינן מארץ ישראל לירושלם ואמר אחר כן שאף העבדים בכלל זה שאם הוא עבד עברי בחוצה לארץ כופהו לעלות ואם קנאו בארץ אינו יכול לכופו לירד בין עבד עברי בין עבד כנעני ומכל מקום אין העבד כופה את רבו לעלות אלא שאם ברח מעצמו בחוצה לארץ אף הכנעני כופין את רבו לכתוב לו גט חרות והלה כותב לו שטר על דמיו וכן בעבד עברי כותב לו שטר על דמי מה שנשאר בשני עבדותו לחשבון דמי מקחו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: