מאירי על כתובות ריח

זה שביארנו שאם המערער עצמו מכר שדה זו בצדו של זה ומצר את זה בשם המחזיק שאיבד את זכותו אם טען הוא בעצמו תלם אחד הוא שמצרתי על שמו נאמן וכופין את המחזיק להחזיר לו את הקרקע חוץ מתלם אחד הואיל והמערער מברר טענותיו ומאחר שהוא בעצמו יכול לומר כן אף טוענין ליורשיו כן ומכל מקום באותו תלם עצמו אם אמר חזרתי ולקחתיו אינו נאמן וזה שאמרו בכאן נאמן פירשוה גדולי הפוסקים בדהויא ארעא בידיה וכתבו מפרשי דבריהם שהיה ביד אבי היתומים במשכונא או באריסות ויש שפירשוה שאבי היתומים כבר הוציא את הקרקע מיד הגזלן ואחר שמת תובעו הגזלן מיד היתומים מצד הודאת חתימת אביהם שהאב עשאה סימן לאחר ואחר שאביהם היה מוחזק בה והיה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו אף אנו טוענין ליתומים ומכל מקום דוקא בחזקת שלש ושדר בה אביהם יום אחד וגדולי המפרשים פירשוה שאבי היתומים היה מחזיק ומכר בסמוך ועשה שדה זו סימן בשם המערער שבודאי איבד את זכותו אפילו לאדמון וכשבאו להוציא מיד היתומים אמרו שמאחר שהאב היה מחזיק יכול היה לטעון חזרתי ולקחתיו אחר שעשיתיו סימן וטוענין כן ליורשיו ומ"מ גדולי הרבנים פירשו אף בשאינה בידו ומפני שאין חזקתו של זה אלא מתוך חתימתו של זה וה"ז כאומר שלך היתה ולקחתיה ממך ואין הדברים נראין שהאומר לחברו שדה זו של אביך הוא ולאחר זמן אמר חזרתי ולקחתיה... אבל לענין טענת תלם אחד עשיתי לו סימן אע"פ שאין השדה ברשותי יכול לטעון כך שאף אם מכרה לפנינו בלא סיום המצרים אינו גובה אלא בפחות שבלשונות ר"ל שאם אמר מצר פלני אני מוכר לך בקרקע זה אינו זוכה אלא בתלם אחד ואם אמר שדה אני מוכר לך במצר פלני זוכה בתשעת קבין בפחות שבשדות ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאף זו דוקא כשהשדה ברשותו וכסתמה של שמועת המעשה שהוזכר שהיה ביד הנתבע וכדאמר זיל הב ליה תלם אחד:

המשנה השביעית והוא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר מי שהלך לו למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר אמר הר"ם פי' כאשר הקיפו שדה ד' בני אדם הנה לא יחלוק אדמון לחכמים שכל אחד מהם ידחוהו מעליהם ויאמרו לו אין עליך דרך עלינו וכן כאשר הקיפו אחד מארבע רוחותיו לא יחלקו חכמים לאדמון שהוא יאמר לו מכל מקום ארחי גבך אמנם המחלקת הוא באחד הבא מכח ד' שיהיו שכניו מד' רוחותיו ומכרו כולם לאחד והיו לו הד' קרקעות אדמון אומר הנה לו שיאמר מכל מקום ארחי גבך ויחייבהו ליתן לו הדרך היותר קצרה וחכמים יאמרו שהוא יאמר אם תקנה לרצוני מוטב ואם לאו אני אקרע שטר המקח ויחזור כל אחד ואחד בקרקעו ולא יהיה לך מי שתבקש ממנו כמו שבארנו והלכה כחכמים:

אמר המאירי מי שהלך למדינת הים ומצא בני אדם מקיפין את שדהו ואין מניחין אותו ליכנס בתוך שדהו דרך שדותיהם ואף הוא אבדה לו הדרך ואינו מברר היכן היה אדמון אומר ילך לו בקצרה שבהן וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר פירשו בגמרא שאם לא היה מקיפו תחלה כשהלך אלא אחד מארבע רוחותיו ואף עכשו כן אין חולק שעובר לו מיהא בקצרה שהרי זה אומר לו מכל מקום ארחאי גבך הוא ואם היו מקיפין אותו שנים או שלשה או ארבעה אין חולק שאינו עובר כלל אלא ברשות שהרי כל אחד אומר לו לאו ארחך גבאי וכן כל זמן שיהו עכשו יותר מאחד אע"פ שבשעה שהלך לא היה מקיפו אלא אחד כגון ארבעה דאתו מכח חד ולמדת שאם זה המקיפו אחד והוא הוא עכשו אותו שהיה מקיפו כשהלך או אפילו אחר וכגון חד דאתי מכח חד עובר בקצרה ואם עכשו הם יותר מאחד הן שיבאו מכח אחד שמכר להם הן שיבאו מכח רבים כל אחד יכול לדחותו לא נחלקו אלא באחד הבא מכח ארבעה ר"ל שהיו מקיפין אותו בשעה שהלך ארבעה ולאו דוקא ארבעה אלא כל שהם יותר מאחד ועכשו בא אחד וקנה מכלם ונמצא אחד מקיפו וזה טוען מכל מקום ארחאי גבך הוא והילכך ילך לו בקצרה לדעת אדמון וחכמים סוברים שאף זה אומר אם אתה שותק שלא ליכנס הרי טוב ואם לאו מהדרנא שטרי למריהו ר"ל שאחזור ואמכור להם וא"ת ואף זה יאמר לו לכשאתה מחזיר שהרי אף עכשו איני נכנס מתוך כך ראוי לפרש אם אתה מתפשר עמי בדמים ליכנס בקצרה הרי טוב ואם לאו מהדרינא וכו' שלא תכנס כלל שלא ימכור אחד מהם לך בשום דמים שאין אדם רוצה לחלק שדה אחת לשתים ואני שואל ומאחר שהוא בא מכח מי שאינו מחויב לו בדרך מהו צריך לטעם מהדרינא וכו' והלא שני יוסף בן שמעון שלוה אחד מהם ומכר כל נכסיו לאחר והיה בעל חוב רוצה לחזור על זה שלקח ממה נפשך אינו רשאי כמו שביארנו באחרון של בתרא לא אמרוה אלא בחוב שהנכסים אינם אלא ערב וכל שהבעל חוב פטור הערב פטור אבל זה שדרכו לשם אי לאו טעמא דמהדרינא הוה כייפינן ליה מיהא בקצרה וכן אני אומר שאם נודע שאחד משני יוספים אלו גזל שדה לאביו ואין זה יודע מי הוא משניהם וכן שאינו יודע לסיים את השדה ומכר אחד כל נכסיו לאחר שזה כופהו ליתן לו פחות שבהם אם לא מכר לו המוכר מצד אחר כלום שאף הוא אומר על כל פנים שדה שלי אצלך הוא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

מעשה באחד שצוה בצואת שכיב מרע והניח דקל אחד מנכסיו לבתו ולא סיים אי זה דקל חלקו היתומים ולא נתנו לה כלום והזמינתם לדין והיה הדיין סבור לפטור את היתומים מצד שיהא כל אחד ואחד דוחה אותה בשל אחיו כלומר אין הדקל שלך אצלי ואמרו לו מי דמי התם ארחא לאו גביה כלהו הוא אלא גבי חד מיניהו וכל אחד יכול לומר איני נותן שהדרך אצלו אבל זו הרי הדקל אצלם וכלם נהנו בו שחלקו כנגדו בשוה לו ומעתה צריכין להחזיר לה דקל ויחזרו בחלוקתם להשוות עמהם מי שנפל לחלקו דקל שהחזירו לה:

מי שצוה ליתן דקל לבתו ומת ולא נמצא בנכסיו דקל אלא שני חצאי דקל ר"ל חלקו עם אחד בשני דקלים נותנין לה שני החצאים דקרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דקלא: