מאירי על כתובות ריז

המשנה החמשית והיא חוזרת לענין החלק השני והוא שאמר הפוסק מעות לחתנו ופשט את הרגל אמרו חכמים תהא יושבת עד שילבין ראשה אדמון אומר אלו אני פסקתי לעצמי אהא יושב עד שילבין ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון אמר הר"ם פי' פשט לו את הרגל ר"ל ארך את הדרך אמ' עד שתלבין ראשה גוזמא והכונה עד שתתן מה שנדר והלכה כאדמון:

אמר המאירי הפוסק מעות לחתנו ר"ל ששדך לו בתו וקדשה ולא נשאה עדין אלא שקדשה על סמך תנאי שביניהם ופסק לו בנדוניתו כפי מה שהתנו ופשט לו הרגל כלומר שהלך לו האב בדרך רחוקה או מת לו שאף על המיתה בני אדם רגילים לומר לשון פשיטת הרגל ומכל מקום ענינו בכל צד שלא יהא האב יכול לפרוע לו את נדוניתו שאלו יש לו נכסים בין שהוא כאן בין שהלך מגבין לו מכח דברים הנקנים באמירה אלא שהלך או שאין לו והיא תובעת שישאנה בלא נדוניא אחר שאין בידה מה לעשות או שיגרשנה תהא יושבת עד שתלבין ראשה או שתביא נדוניתה והוא נושא אשה אחרת ואין כופין אותו להוציא הוא עשה שלא כהוגן אף אנו עושין לו שלא כהוגן ופירשו בגמרא לדעתם דוקא בגדולה שאף היא הרגישה ברמאות אבל קטנה ודאי כופין אותו ואדמון אומר שאף בגדולה כופין אותו לגרש שהרי היא אומרת אלו אני פסקתי על עצמי הדין כן אלא אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס בלא נדוניא או כפי מה שאוכל או פטור והלכה כאדמון ולמדת מיהא שאם היא פסקה על עצמה הכל מודים שתהא יושבת עד שתלבין ראשה ואפילו בחיי האב ואין יכולה לומר סבורה הייתי שאבא נותן לי ומה שנאמר בגמרא כנגד זה אין הלכה כן וכן מה שאמרו כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני וכו' הלכה כמותו ואפילו בבריתא לא מבריתא הנזכרת בגמרא נאמרה שהרי אותה הבריתא כנגד המשנה היא אלא פירושו שאם ימצא בריתא במקום אחר לאדמון שיאמר עליה רבן גמליאל רואה אני וכו' הלכה כמותו ויש פוסקין בה אף בבריתא הנזכרת בסוגיא זו ואע"פ שהיא סותרת המשנה הם מישבים בפירוש משנתנו אלו אני פסקתי על עצמי לאחר מיתת אבי אבל בחיי האב יכולה היא לומר סבורה הייתי אבא נותן לי וכו' ומה שאמר מתניתין דלאו כי האי תנא אדרבנן קאי אבל אדמון אף בפסקה על עצמה כך הוא ובחיי אביה פסקה ומכל מקום אף בפסקה על עצמה יראה לי שכל שהדבר ניכר לב"ד שלא היה שם דרך רמאות אלא אונס או דבר שהיה כדאי לטעות כופין אותו וגדולי הפוסקים כתבו שעכשו שתקנו ליתן גט למורדת לאלתר אף בפסקה היא כל שטוענת או כנוס או פטור כופין אותו ומכל מקום אם מת והניח נכסים מגבין לה כפי מה שהתנה ואם פסקה היא על עצמה בלא האב מגבין לה באומד האב אפילו ממטלטלי כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והוא מענין החלק השלישי והוא שאמר העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר השני נוח לי והשני קשה ממני וחכמים אומרים אבד את זכותו עשאה סימן לאחר אבד את זכותו אמר הר"ם באור זאת ההלכה דרך משל ראובן מכר שדה לשמעון והיה לוי מכלל העדים שהעידו בשטר המקח אחר בא לוי העד והוציא בזה הקרקע על שמעון ואמ' שהוא שלו וראובן גזל אותה ממנו אדמון אומר הדין עמו בזאת הטענה ולא נוכל לומר לו איך חתמת בשטר המכירה שהוא ישיב היה טוב לי שתצא מידי ראובן שהוא יותר חזק ממני עד שתגיע ליד שמעון שהוא ציית לדינא ועתה אדון עמו ואוציאנה ממנו וחכמים אומרים שעדותו בשטר היא הודאה למכר ראובן וקיום המקח ואין לו לערער על שמעון כלום והכל מודים שלוי אם עשאה סימן לאחר כשהיו ממצרים את הקרקע ואמ' דרך משל אשר במערבו הקרקע הפלוני אשר לשמעון והיה לוי עד בזה השטר הנה הוא לא יוכל לערער על שמעון בזה הקרקע בשום פנים כי מאשר העיד כבר אמת היותה שלו וזה כלו בעדות בעקר השטר אבל אם היה דיין ועדותו בקיום השטר לא אבד את זכותו לפי שהוא יאמר לא ידעתי מה יכלול זה השטר לפי שאין מחוייב לדיין שיקח השטר ואז יקיימהו אמנם יראו עדות העדים לבד ואין הלכה כאדמון:

אמר המאירי העורר על השדה והוא חתום עליה בעד כלומר שראובן מכר קרקע לשמעון ולוי חתום על המכירה בעד ואחר כך בא לוי זה החתום ומערער עליה ואומר שראובן המוכר גזלה ממנו ומביא עדים שהיה של אבותיו ואף ראובן אין לו בה חזקה בטענת מקח שנמצא לוי זוכה בדין אלמלא חתימת ידו שנראה ממנה שהוא מודה בה שמראובן היתה ואע"פ שמביא עדי אבות שמא הוא מכרה לראובן אדמון אומר שאין חתימתו מזקת לו שאף הוא אומר נוח לי במכירה זו שתצא מיד ראובן שהוא תקיף וקשה ולא ציית דינא ותבא לידי שמעון שהוא נח וחכמים אומרין איבד את זכותו שהודאה גמורה היא שאם מטעם שהוזכר היה לו להודיע כן לעדים בחשאי והלכה כחכמים ולא כאדמון וכן הדין אם קודם המכר היה לוי זה מערער לראובן וכשמכרה ראובן לשמעון חתם בה בעד ואין צריך לומר אם שמעון טוען כן אלא אף אם אינו כאן אנו טוענין לו שטוענין ללוקח וכל שכן אם מכרה המערער והמחזיק חתום על המכר שאף לאדמון איבד המחזיק את זכותו שאין כאן לומר השני נוח לי וכו' שהרי היה הוא מוחזק בה אלא שלבי נוקפי בזו שמא לא נאמרה אלא לאוקומי ארעא הא לאפוקה לא עשאה סימן לאחר אבד את זכותו פירוש זו לא הוצרכה אלא לאדמון שאע"פ שחולק בחתם עליה בעד מודה הוא שאם לוי זה המערער מכר קרקע בסמוך לזה וכשמצר לו את המצרים הזכיר מצר פלוני שדה של שמעון במחזיק בו שזו הודאה גמורה היא ואינו יכול עוד לחלוק ולערער עליו ועל זו אמרו בגמרא שאם טען זה תלם אחד עשיתי לו נאמן כמו שיתבאר ואם תאמר שאף לוקח רוצה בכך אחר שרואה שראובן או שמעון מוחזקין בה ואם יאמר לוי מצר פלני קרקע שלי אין הלוקח מקבל הימנו היה לו לומר מצר פלני קרקע שפלני מחזיק בה היום ולא שיאמר קרקע של פלני והוא הדין אם קנה המערער והמוכר ממצר לו אותו קרקע בשם פלני המחזיק ופירשו בתלמוד המערב לא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר כגון שהיה קרקע הסמוך לזה שלו ומכרו אלא אפילו עשאה אחר סימן לאחר כגון שהיה קרקע זה סמוך לזה של דן ומכרו לנפתלי ולוי זה חתום עליה איבד את זכותו אף לאדמון וכל שכן אם המחזיק בעצמו עשה סימן לאחר על שמו והמערער חתום בה שאין כאן טעם שני נוח לי ועל זו האחרונה אמרו בגמרא לא שנו אלא לאחר אבל אם מחזיק זה מכר ללוי עצמו וממצר קרקע זה על עצמו לא איבד לוי את זכותו שאף הוא אומר אי לאו דעביד הכי לא הוה מזבין ליה ניהלאי ואפילו במסירת מודעא חושש הוא שמא יבא לידי גלוי ויפסיד מקחו והוא הדין אם המערער מוכר למחזיק וממצר על שמו של מחזיק שאף הוא אומר אלמלא כן לא היה זה לוקחה והייתי מפסיד שהמצרן מרבה בדמים ונמצאת למד לפי הסוגיא שעשה סימן לאחר אתה צריך לפרשה בשהמערער עושה אותה סימן ועליה אמרו שאם אמר תלם אחד וכו' נאמן וכן אתה צריך לפרשה כשהמחזיק עושה אותה סימן וזה חותם ועליה אמרו דוקא לאחר והוא חתום אבל לעצמו לא והוא הדין במערער למחזיק ומכל מקום לא נאמר כן בשתיהן אלא בעדות שאין העדים חותמיו על השטר אלא אם כן קראוהו אבל אם באו לקיימו בפני ב"ד ולוי זה חתום באחד מן הדיינין בשטר ההנפק לא איבד את זכותו שאף הוא יכול לומר לא הייתי יודע מה היה בשטר שדייני הקיום אינם טעונין לקרות את השטר קודם שיקיימוהו ויחתמו בקיומו אלא שיתברר להם על חתימת העדים שהיא כתיבת ידם ומתוך הדברים אתה למד שכל שאין המערער חתום בה אע"פ שעדים אחרים חתומים בה אין חתימתם מזקת למערער כלום ואין אומרין אכלה מילתא קא מסהדי שהרי אף לענין העלאה משטרות ליוחסין ביררנו בפרק שני שאין מעלין כלומר שאם כתוב בשטר אני פלני כהן לויתי מפלני וכו' אין מעלין אותו לכהנה בכך דאמנה שבשטר מסהדי ולא אשאר מילי וכל שכן בדבר שבממון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא: