מאירי על כתובות רח

שיעור זה של כ"ה שנים ענינו גם כן שלא תבעתה מעולם אבל אם תבעה כתובתה בתוך כ"ה שנים מונין לה כ"ה שנים משעת תביעה והוא שאמרו תבעה הרי היא בתחלה:

זה שביארנו בדין זה שכל ששטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה כתובתה לעולם לא סוף דבר מנה מאתים אלא אף התוספת שתנאי כתובה ככתובה ולדעת זה גירסא שבספרים כך היא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה ואשטר כתובה יוצא מתחת ידה קאי ור' אבהו אמר אפילו תוספת יש לה דתנאי כתובה ככתובה דמי וכן הלכה וכן גורסין בה גדולי הפוסקים ויש מפרשין אותה אף לנוסח זה אכל זמן שהיא בבית בעלה שגולה כתובתה לעולם ויש גורסין בהפך לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה ופירשוה אנכסי צאן ברזל ור' אבהו אמ"ר יוחנן אפילו תוספת אין לה דאמר ר' איבו אמ"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה ואין הדברים נראין שהרי זו שהביאו מדר' איבו אמ"ר ינאי הביאוה בפרק אע"פ נ"ד ב' בענין תוספת והתם תוספת ממש הוא וכמו שאמרו רצה להוסיף לה משלו וכו' ונכסי צאן ברזל מיהא יראה שאינם בתורת מחילה לעולם שהרי חוב גמור הוא ומכל מקום בתלמוד המערב נחלקו בה והוא שאמרו שם אמ"ר סימון בשם ר' יהושע בן לוי לא שנו אלא כתובת מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינרין גובה לעולם אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן ואמר אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד כ"ה שנה ושמא אלף דינר הנזכרים כאן מתוספת קא אמר וכן עיקר אע"פ שגדולי המפרשים נסכמים בה אף בצאן ברזל:

זה שכתבנו שכל שדרה בבית אביה אינה גובה אלא עד כ"ה שנה כבר ביארנו שאין הטעם אלא מתוך שאינה בושה מהם ומכל מקום אם היה היורש בעצמו מוליך לה מזונותיה בבית אביה אף היא טוענת שמתוך שהיא בושה ממנו לא תבעה וגובה כתובתה לעולם וכן כל כיוצא בזה לפי ראות עיני הדיינין:

כבר ביארנו במסכת בבא קמא קי"ב ב' בדין אדרכתא שאם היא עשויה על בני חורין כותבין לו אדרכתא על שדה זו או על מה שימצא ממנו ושמין לו ומכריזין עליה עד שיפסקו המוסיפין בערכה ומורידין אותו לשם ואם אין לו בני חרי כותבין לו על מה שמכר אחר כן וכשימצא מה שנשתעבד קורעין לו האדרכתא וכותבין לו טירפא ושמין לו כשיעור חובו בהכרזה ומורידין אותו לשם ומשפסקו ימי הכרזה אוכל זה פירות אע"פ שעדין לא הורידוהו בתוכה ומכל מקום אם נעשית האדרכתא בטעות אין הכרזה שאחריה כלום וצריכה לחזור ולתובעה ולפי ענינים אלו הוזכר בכאן ביבם היורש בנכסי אחיו שהיתה יבמתו תובעת כתובתה מצד שהיתה אצל היבם צרת ערוה והופקעה מן החליצה ומן היבום ולא רצה לפרוע ואחד מן הדיינין כתב לה אדרכתא על נכסי היבם ולא חשש לדקדק לכתבה על נכסי המת מפני שהיה חושב הרי הכל של יבם ומה בין זה לזה וכששמו לה בית דין והכריזו היה היבם מחזיק עדין ואוכל פירות מצד טענות שהיה טוען ולבסוף נתברר לו שהדין כך הוא והוזקק להחזיר הפירות שאכל משפסקו ימי ההכרזה עד שראה אחד מן החכמים את האדרכתא שלא נקרעה עדין מפני שעדין לא כתבו שטר השומא או שמא ראה אותה משנקרעה קרע ב"ד ולא היה כתוב בה שיהיו הבית דין הכותבים את האדרכתא על שדה פלני כותבים שהם מכירין שהוא מנכסי המת וכל אדרכתא הנעשית על שדה מסויים ובנכסי מתנא צריכין לכתוב באדרכתא ואישתמודענא דנכסייא אילין דמיתנא אינון ומה שחשב הני והני דידיה נינהו אינו כלום שאלו הוא מגבה לה מנכסים של יבם פעמים שהיא משביחתו ונכסי המת מתקלקלין ומכסיפין ויזמינה לדין לומר אחריות שלך לא על קרקע זה הוא אלא על נכסי המת שקילי דידך והב לי דידי ואף אם היה שדה המסויים זה מנכסי המת הואיל ולא העידו בבית דין בשטר שנתברר להם כן לכשישתקע הדבר יכול הלה לערער וכל שהדרכתא בטעות אינו אוכל פירות עד שתבא לידו ומה שנתגלגל כאן מדין אחריות טעות סופר הוא כבר התבאר:

ונשלם הפרק ת"ל:

שני דייני גזירות וכו' זה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא לבאר מה שנכלל בחלק י"ב מענין מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות על אי זה צד פוסקין לה וכן אם עמד אחד ופרנס את אשתו על אי זה צד גובה מה שהוציא ועל ידי דברים אלו שנתגלה דינם על ידי חנין שהיה אחד מן הדיינין שבירושלם נתגלגלו כאן שבעה דברים שנאמרו על ידי אדמון שהיה דיין עם חנין ואף באותם שבעה יש מהם שנים שהן מעין מסכתא זו כענין מי שמת והניח בנים ובנות ונכסים מרובין או מועטין וכענין פוסק מעות לחתנו ושאר החמשה דברים הם משאר דינין שאין עקר ענינם ממסכתא זו והתבאר בו עוד על אי זה צד האיש יכול לכוף את אשתו להוציאה ממקום למקום ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בדברי חנין השני בשני דברים שנאמרו בשם אדמון שהם ממין המסכתא השלישי בשאר הדברים שנאמרו בשם אדמון הרביעי בענין הוצאת האיש את אשתו ממקום למקום וענין מי שנשא במקום אחד וגירש במקום אחר מאי זה מטבע נותן לה:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר שני דייני גזרות היו בירושלם אדמון וחנן בן אבשלום חנן אומר שני דברים ואדמון אומר שבעה מי שהלך לו למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ונחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בתחלה ובסוף ואמר ר' דוסא בן ארכינס כדבריהן אמ' ריב"ז יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף אמר הר"ם פי' תשבע בתחלה הוא שישביעה ב"ד שבועת התורה ואז יפסקו לה מזונות ובסוף כאשר יבא בעלה ויאמר שהוא הניח לה מזונות או שאינה צריכה להן והשיאוה לזה והלכה כרבן יוחנן בן זכאי וממה שיתחייב שתדעהו כי לאדם שיכול לומר לאשתו הרי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן שאינו בעיר ואין לה מזונות זהו שלא בפניו אבל בפניו אינו יכול לומר זה אבל היא יכולה לומר אם תרצה איני נזונת ואיני עושה ולא יפסקו מזונות לאשה כאשר הלך בעלה למדינת הים אלא אחר ג' חדשים אחר הליכתו לפי שהוא לא הניח ביתו ריקן ואם בקשה אשה לבעלה מזונות והוא אומר כבר הנחתי לה מזונות והיא אומרת לא הניח אלי דבר ותרצה להוציאם ממנו ישבע שבועת היסת שהוא הניח לה מזונות:

אמר המאירי פירשו בגמרא שכמה בתי דינין היו בירושלם וכמו שאמרו שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלם וכנגדן בתי כנסיות וכנגדן בתי מדרשות וכנגדן בתי סופרים אלא ששני בתי דינין אלו היו חשובים וקבועים לדון דיני קנסות על דברים שבממון על דרך שאמרו קוטמי נטיעה כך היו גוזרי גזרות שבירושלם אומרין נטיעה בת שנתה שתי כסף בת שתי שנים ארבעה כסף ובבריתא קראום דייני גזלות ופירשו בגמרא שהיו גוזרים גזרות על הגזלות על הדרך שאמרו ב"ק צ"ו ב' ברב נחמן דקאמר האי גזלן עתיקא הוא ובעינא דאקנסיה ופירשו בגמרא שדיינין אלו היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה תשעים מנה בכל שנה ואם לא היה מספיק להם מוסיפין להם בכדי צרכן וצורך ביתם אע"פ שלא רצו ואמר עכשו עליהם חנין אומר שני דברים ואדמון אומר שבעה ומתחיל בדברי חנין והוא שאמר מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנין אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר שפוסקין לה ב"ד עכשו על ידי תביעתה מזונות בלא שבועה ר"ל שאין משביעין אותה שלא הניח לה בעלה מזונות או כסף לצרכי מזונות אלא פוסקין לה בלא שבועה וכן אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא הוא ויטעון כן או שתבא לגבות כתובתה אבל לבסוף כשתבא לגבות כתובתה אחר ששמעו בו שמת משביעין אותה אם התפישה בעלה צרורות כלל לכתובה או למזונות ושניזונה מצד אחר מנכסי הבעל וה"ה אם יבא בעלה ויטעון שכבר הניח לה מזונות שנשבעת אע"פ שאינה תובעת כתובה שכל שפסקו לה ב"ד מזונות אפילו מכרו למזונותיה או אפילו מכרה היא לעצמה ואחר כך בא הבעל וטען שכבר הניח לה מזונות נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה ובני כהנים נחלקו לומר תשבע תחלה בשעת גבוי המזונות ובסוף בשעת תביעת הכתובה והלכה כחנין ומכל מקום אם כשהיא תובעת בא הוא וטען על מזונות שלמפרע שכבר הניח לה נשבע הוא ונפטר וצריך שתדע בזה שפסקנו שאינה צריכה שבועה שיש אומרים דוקא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' אבל אלמנה התובעת מזונות צריכה שבועה הואיל ומנכסי יתומים נפרעת והם מפרשים מה שאמרו בפרק אלמנה נזונת צ"ח א' צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה אף למזונות ומכל מקום נראה שלא נאמרה אלא לכתובה אבל למזונות אינה צריכה שבועה וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ואף חכמי הדורות מביאין ראיה ממה שאמרו ברביעי של גיטין ל"ה א' ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי איעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא וכו' הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה התובעת כתובתה בבית דין איבדה מזונותיה אמרה ליהפכוה לכורסייה כבתרי חומרי עביד לי ואי אמרת דלמזוני בעיא שבועה מאי איצטריך לאיתוייא לדרב יהודה ואיהי נמי היכי אמרה ליה כבתרי עבדת לי הא מטעמא דלית לה הכתובה לית לה מזוני וטעמא דרב לא מגבי כתבה לארמלתא הוא מפני שלא היה רוצה להשביעה ואחר שכן אף למזונות לא היה לו להשביעה אלא דלמזונות אינה צריכה שבועה והוצרך להפקיעה מדרב יהודה זהו ענין המשנה הראשונה ובאה אחריה ענין בענין זה החלק בעצמו:

המשנה השניה והוא שאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו חנן אומר אבד את מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול אמ"ר דוסא בן ארכינס כדבריהם אמ' רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנין הניח מעותיו על קרן הצבי אמר הר"ם פי' ואולם אם לותה ואכלה לא תחלוק אחר שמי שהלוה לא אבד את מעותיו ואם ידע הבעל שלא יהיו לה מזונות עליו שיזון ואם כפר ישבע כמו שזכרנו ויתרכב הדין עליהם והלכה כרבן יוחנן בן זכאי:

אמר המאירי מי שהלך למדינת הים ועמד אחד מעצמו ופרנס את אשתו מחשש כבודה או כבוד הבעל או מנדבת לבו ר"ל לא שהיא לותה ממנו חנין אומר אבד את מעותיו הוא אינו חייב אחר שפרנס שלא מדעתו ואף היא אינה חייבת הואיל ולא לותה הא מכל מקום אם לותה היא ואכלה חייב הוא לפרוע כשיבא כמו שנבאר בגמרא ובלבד בשיודה שלא הניח לה מזונות אבל אם טען שכבר הניח לה הוא נשבע ונפטר ונשאר החוב עליה נחלקו בני כהנים לומר ישבע כמה הוציא וכו' והלכה כחנין ומכל מקום ראיתי לגדולי הדור שכתבו דדוקא במפרש שמחמת מזונות הוא נותן לה שבעלה חייב בהם אבל בסתם חוזר וגובה מבעל שהמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וכמו שאמרו יתומים שסמכו אצל בעל הבית וכו' וכן ביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה שחייב בעל השדה לשלם ואין אומרין בתורת מתנה היה ואף בתלמוד המערב שבמציעא אמרו חד בר נש שאיל לחבריה דינרין אשרייה גו ביתיה אמר ליה הב לי אגר ביתאי אמר ליה הב לי דינראי אמ"ר בא יקז ליה מאי דהוה חמי למישרייה כלומר ינכה לו מה שהיה ראוי לשכר הבית וזו ודאי כשהשרהו סתם היא שאם בשכר במה נחלקו וכן לא משום רבית שאם כן היה אומר לו שינכה לו שכר ביתו אלא בשהשרהו סתם אלמא כל שהשרה סתם לא כמתנה הוא אלא בשכר ואף במפרנס ראוי לומר כן והוא הדין לעבד ואמה העברים שאין האדון יכול לומר להם עשה עמי ואיני זנך ומשנתנו באומר מחמת מזונות שהבעל חייב שעשה עצמו פורע חובו שלא מדעתו ואין הדברים נראים שאם כן לא נשמט בעל התלמוד להזכיר מה שהוא עיקר הדין ואף הראיות שהביאו כשאתה מעיין בהם כראוי אין בהם הכרח ודברים פשוטים הם:

זהו ביאור שתי המשניות והלכה כחנין בשתיהן ודברים שנכנסו תחת שתי משניות אלו בגמרא אלו הן: