מאירי על כתובות רב

הנושא את האשה וכו' זה הפרק אמנם יסוד הכונה בו לבאר מה שנכלל בחלק י"ב מענין הפוסק עם אשתו לזון את בתה וכן מה שנכלל בכלל מזונות מענין מדור וכלי תשמיש וכן עד אי זה זמן יכולה לתבוע כתובתה עד שמשם ואילך תפסיד ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לאלו שלשה החלקים שהזכרנו:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכתבא לביתי אזונה אבל מוליך הוא את מזונותיה למקום שהיא אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אמר הר"ם העקר אצלנו בת אצל האם בין גדולה בין קטנה וזה כאשר תרצה האם אולם אם לא תרצה לא יכריחו עליה אבל תעמוד אצל אביה ובתנאי שתהיה כבר נגמלת שלא תכיר אמה שאז לא יכריחוה להניק אותה אולם כאשר יכיר הולד את אמו יהיה זכר או נקבה תניקהו בה עד אשר יגמל ולזה הבחירה בבת ולא הבחירה בבן שאם ירצה שיניחהו אצל אמו ויתן לה הוצאתו אם ירצה בזה ואם לא ירצה יוכל לומר לא אתן לך הוצאה אלא אם כן יהיה אצלי וכבר ביארנו במה שקדם שחייב האדם לזון את בניו כי אם עד ו' שנים וזה אשר נחייב בעל האם לזון בתו כאשר חייב עצמו בתנאי בשעת נשואין או יאמר לעדים אתם עדי שאני חייב לזון את בתה או יאמר לה הרי עלי חוב בשטר לזון את בתך וכן כל מה שיתחייב עצמו בדבר שלא היה חייב באחד מאלו הפנים הנה הוא מחייב לה אולם בקנין ושטר הנה אין צריך לומר שהוא חייב:

אמר המאירי הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה שיש לה מאדם אחר שנתאלמנה או נתגרשה הימנו חמש שנים חייב לזונה משעת הנשואין חמש שנים כמו שהתנה ואם תאמר ומה צורך לומר שחייב במה שהתנה יש לומר שבא ללמד שחייב אף בלא קנין ודוקא לבני חרי ולפי מה שהתבאר בתלמוד המערב אם לא זנה משעת נשואין חייב בדמי מזונותיה ולהשלים חמש משעת תביעה והוא שאמרו שם זנה חמש שנים בין בזול בין ביוקר כלומר בין שהיו מזונות בזול בין שהיו ביוקר אין לזה על זה כלום ואמרו עוד שם היו ביוקר והוזלו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול פירוש שזה לא זנה משעת התנאי ואחר זמן היא או אמה בשבילה תובעת דמי המזונות מאותו זמן שעבר אפילו עברו כלם נותן לו דמי מזונות של חמש שנים שעברו ואם היו אותם הימים שעברו מזונות ביוקר ועכשו הוזלו אם הוא גרם ר"ל שהיא מבקשת מזונותיה ממנו ואינו נותן נותן לה היוקר ואם היא גרמה כגון שהיה הוא מזמן לזונה והיא אינה מקבלת נותן לה כפי הזול היו בזול והוקרו בין הוא גורם בין היא גרמה נותן בזול שאינו חייב לה אלא דמי חמש שנים הראשונות הדא אמרה הבת אינה עולה ואינה יורדת שבזול והוקרו אינה עולה וביוקר והוזלו אינה יורדת אם אינו בפשיעתה נשאת לאחר כלומר שגירשה זה בתוך אותם חמש שנים ונשאת לאחר ופסקה עמו גם כן שיזון את בתה חמש שנים לא נפקע חיובו של ראשון בכך אלא חייב להשלים לה מזון חמש שנים ונותן לה דמי מזונות במקום שאמה לשם ואינו יכול לומר לכשתבא לביתי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה שכך הוא נוהג העולם להעמיד הבת אצל האם ולא אצל אחרים ולא מזונותיה ממש אלא דמי מזונותיה כמו שיתבאר בסמוך וכן לא יאמרו שניהם הרי בין שנינו מעלין לה מזונות כלומר שתעמוד עם בעל האם ויהא הראשון מעלה לה חצי מזונותיה אלא בעל האם זנה לגמרי והאחר נותן לה דמי מזונותיה לגמרי ואם ירצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה אינו רשאי והוא שאמרו בתלמוד המערב היא אומרת מעות והוא אומר פירות ר"ל ושתמכרם היא הדין עמה ולה שומעין:

נשאת הבעל חייב במזונותיה והן נותנין לה דמי מזונות מתו בנותיו נזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב הפקחים היו כותבין על מנת שאהא זן את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי:

פי' לר"ם זה כלו מבואר וכבר הקדמתי עקרו שמזון האשה והבנות מנכסים בני חורין אבל לא שתטרוף מיד הלקוחות ונכסים משועבדים הם מה שיצא מתחת יד זה והגיע תחת יד אחר:

אמר המאירי נשאת הבת בתוך זמן זה הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות ר"ל כל אחד מהם וילקח בהם קרקע ובעל אוכל פירות ולא לפי ברכת הבית לבד אלא דמי מזונות לגמרי שאין זו דומה לאלמנה שבאלמנה לא התנה לזונה אלא בביתו כדאמרינן את תהא יתבא בביתי והרי אף בזו באה בטענה כגון שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה בבית אביה כל שכן זו שעיקר התנאי במקום שהיא אמה וכן כל הפוסק לזון את חברו סתמא חייב לזונו במקום שהוא לגמרי ואע"פ שהם מעלים לה מזונות מעשי ידיה של בעל והוא שאמרו בתלמוד המערב הדה זנה ומעשי ידיה של בעל ושמעינה מן הדה הפוסק לזון את כלתו זנה ומעשי ידיה של בעלה הוא רוצה שתבא אצלו והיא לא רוצה הדין עמה חלתה הבת כמי שנשאת כלומר שמאחר שמתוך חליה אינה אוכלת כ"כ נותן לה מן השאר דמי מזונות וי"מ שאם חלתה אע"פ שאינה עושה כלום זנה ואינו אומר לא קבלתי עלי לזונה אלא על סמך מעשי ידיה שהרי כשנשאת זנין אותה ומעשי ידיה של בעל מתו ר"ל אותן הבעלים או אחד מהן בנותיו ניזונות מנכסים בני חורין שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין ובת זו ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב ולא בעלת חוב לגמרי שאם תמות יהו יורשיה יורשין דמי מזונות אלא לענין שתזון בחייה אף ממשועבדים אבל אם מתה הואיל ואינה בת מזונות פטור ועל זו אמרו בתלמוד המערב חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה ובתוספתא כתב לזון בת אשתו או בן אשתו הרי הם כבעלי חוב והן קודמין לכל לא יאמר להם צאו ועשו מלאכה אלא הם יושבים והוא מעלה מזונות כתב לזון ושברה האשה לבעלה ר"ל שכתבה לו שובר חייב שזכין לקטן ואין חבין לו ונראה דהוא הדין לגדול שזכין בשביל אחר ואין חבין בשבילו ומה שאמרו בזו שניזונת מנכסים משועבדים יש מפרשים בה אפילו לא היה שם קנין שמאחר שבשעת קדושין התנה הן הן דברים הנקנים באמירה וכדא"ר גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו קנו דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי וגדולי המחברים כתבוה דוקא בקנו מידו או שחייב עצמו בשטר ועל הדרך שהוזכר בסוף סוגיא זו שהעמידוה בקנו מידו וכן כתבו גדולי הפוסקים ומכל מקום לענין בני חרי הואיל והתנו בשעת קדושין אינו צריך קנין ולא שטר והוא שכתבו הם והוא שיתנו על דבר זה בשעת קדושין אבל שלא בשעת קדושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר ומכל מקום נראה שכל שכתב לה שלא בשעת קדושין אף קנין אינו מועיל אף לבני חרי שהרי חייב עצמו לדבר שאינו קצוב ואין קנין מועיל במי שמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון הריני חייב לזונך או להלבישך חמש שנים וכיוצא בזה ואף הם כתבוה כן בהלכות מכירה עד שרבים מחזיקים דבריהם כסותרות זו את זו ומכל מקום הם כתבו שם ומפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בתה חייב מפני שפסק בשעת נשואין ובהלכות אישות כתבו בשעת קדושין ויש לפרש בדבריהם שכל שהתנאי בשעת קדושין אף בלא קנין מועיל לבני חרי ובשעת נשואין דוקא בקנין ואחר נשואין אף בקנין אינו כלום אלא שגדולי המפרשים סוברים שכל שבקנין אדם מחייב עצמו אף בדבר שאינו קצוב וראיה לדבריהם שהרי הקשו בסוגיא זו ממשנתנו לריש לקיש והיו סבורים שאף בלא שטר פסיקתא חייב כמו שיתבאר ועוד ראיה שהרי אכילת פירות ושבח קרקעות מגבין מבני חרי אע"פ שאין קצובין הפקחים היו כותבין שיהא זן את בתה כל זמן שאת עמי הא כל שמתה או שמגרשה לא יהא חייב בכך ואפילו החזירה שאת עמי מנשואין הראשונים משמע והוא שאמרו בתלמוד המערב מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו מאן דאמר לכתובה אבל לא לתנאין הני נמי מאן דאמר בין לכתובה בין לתנאין הני נמי כלומר לרב הונא דאמר בסוף פרק הכותב צ' א' בענין על מנת כתובה ראשונה קיימה והוא הדין לגירשה שעל דעת כתובה ראשונה החזירה לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת לא אף זו החזירה אינו חייב לרב יהודה דאמר אף לתוספת אף כאן החזירה חייב וכבר פסקנו שם כרב הונא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בסוגיא זו אמרו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור ושאלו בה היכי דמי אי דקא אמר אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש דפטר אי דלא אמר אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן דמחייב והרבה ראינו שמפרשים חייב אני לך מנה האמור כאן בראש השמועה שמחייב עצמו לחברו מעכשו במנה בלא שום סבה שיהא שום חיוב ראוי לחול עליה ועל זו שאל אי דאמר אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש דפטר וזה ודאי אי אפשר שזו ודאי אף לר' יוחנן פטור אפילו אמר אתם עדי שאין כאן אלא דברים בעלמא ואין שיעבוד אלא באחד מדרכי הקניה או בקנין או בשטר או בקבלת אי זה דבר הנמכר לו שעליו הוא מתחייב שהרי בערב הצריכו בבבא בתרא פרק אחרון קע"ו ב' או ערבות בשעת מתן מעות ר"ל שילוהו על אמונתו ובההיא הנאה דקא מהימן ליה מישתעבד או שישתעבד בקנין וכן במציעא פרק פועלים במה שאמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל אמרו במה בדברים והעמידה בשקנו מידו או שהיה התנאי בשעת מסירה ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וכן שם בפרק זהב במה שאמרו שם שאין דין ארבעה שומרים בקרקע והקשו בה במה שאמרו בשומר את הזרעים שחייב דוקא בקנו מידו כלומר שכל שמחייב עצמו בדברים בעלמא אינו כלום אלא בקנין או בשטר ואין אתם עדי מועיל בה כלום ואם כן היאך הוא שואל מאי טעמא דריש לקיש דפטר והלא אף לר' יוחנן פטור אלא פירוש הדברים שהמקשה היה סבור שבענין הודאה היא אמורה כגון שתבעו מנה והלה מודה באמת כך הוא חייב אני ואחר כך כפר בו וזו ודאי תלויה באתם עדי הואיל ועל ידי תביעה הוא מודה כמו שהתבאר בסנהדרין ועל זו הקשה אי דאמר אתם עדי וכו' ויש מפרשין אף שלא על ידי תביעה הואיל ובפניו הוא אומר כן שאף זה יכול לומר משטה אני בך אלא אם כן אמר האחד אתם עדי כמו שביארנו בסנהדרין ותירץ לעולם בלא אמר אתם עדי כלומר ולאו במודה עסיקינן שאלו במודה ולא אמר אתם עדי אף זה לא היה מחייב ר' יוחנן אחר שחוזר וכופר ואפילו הודה שבשטר היה חייב לו כגון שאמר דרך הודאה חייב אני לך מנה בשטר אלא פירושה במי שמחייב עצמו עכשו במה שאינו חייב בלא שום סבה ואלו היה מחייב עצמו בעל פה אינו כלום אף לר' יוחנן שדברים בעלמא הן וכן אלו היה בקנין ודאי אף לריש לקיש חייב לא נחלקו אלא שמחייב עצמו בשטר בלא קנין וזה שאומר חייב אני לך מנה בשטר פירושו שאמר והודה בשטר שהוא מחייב לו את עצמו עכשו במנה ואמר עליה ר' יוחנן אמר חייב אילימא מילתא דשטרא לחייב עצמו במה שאינו חייב כמאן דאמר אתם עדי במקום הראוי לו ר"ל בהודאה על מה שהוא חייב הן שכתב לו שטר ולענין משעבדי הן חתימת ידו לענין בני חרי שכל שהשטר מגבי ממשעבדי חתם ידו מגבי מבני חרי ויש חולקין לומר שחתם ידו לענין זה אינו אלא בעל פה והכל מודים בה במי שכתב שטר בלשון עדים ולא החתימו ולריש לקיש לא אלימא וכו' ואע"ג דשטרי קני מכל מקום שיעבודי בלאו מידי לא כלום הוא בין שכתב הוא עצמו הן שכתב על ידי עדים בחתימה או במסירה אין כח השטר גדול לחייב עצמו בלא סיבה ומכל מקום הלכה כר' יוחנן אלא שלענין ביאור היו באים לבררה ממה שאמרו במשנתנו הנושא את האשה ופסקה עמו וכו' והיה סבור לפרשה בתנאי שאחר הנשואין וקאמר היכי דמי כלומר דודאי מדאיצטריך למימר חייב בקיום מה שהתנה אי אפשר אלא או בהודאה או בבא עכשו להתחייב ואי בהודאה כגון שהיא תובעתו חייב אתה לזון את בני שכבר נתתי לך ממון על כך והוא מודה הרי זה תלוי באתם עדי והילכך אי דאמר אתם עדי וכו' אלא לאו כי האי גונא שבא לחייב עצמו עכשו בכך וכתב לה שטר בלא קנין ואלמא חייב כר' יוחנן ואוקמה ריש לקיש בשטר פסיקאתא ר"ל תנאים שבשעת קדושין ואף בלא שטר חייב הא כל שאינו כדיו שטר פסיקאתא אינו חייב ואע"ג דמכל מקום תירוצא דריש לקיש קושטא היא לענין המחלקת מיהא הלכה כר' יוחנן: