מאירי על כתובות רג

ולענין ביאור חזרו לבררה ממה שאמרו כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים כלומר שלא היה לו בכדי לפדותו וכתב לו שטר בכ"ה סלעים בחוב סתם במקום נתינת חמש סלעים ופדה בהן את בנו וקאמר דחייב ליתן לו חמש סלעים ובנו אינו פדוי ומאחר שבנו אינו פדוי נמצא מחייב עצמו בלא שום שעבוד וחייב כר' יוחנן ותירץ לו דהתם שאני דמדאורייתא מישתעבד לחמש סלעים ואין לומר שמחייב עצמו במה שאינו חייב שאע"פ שבנו אינו פדוי מכל מקום מן הדין פדוי הוא לכשיתן אלא שאמרו אינו פדוי מגזרת שמא יאמרו פודין בשטר חוב שיש לו על אחר ולמדנו בבכורות נ"א א' מן המקראות שאין פודין בעבדים וקרקעות ולא בשטרות ואם תאמר אם כן שטר למה ואף בדברים בעלמא כבר הוא משועבד מן התורה מכל מקום כתב לו כדי לברר לו כהן שברירת הכהן מיהא בדברים לא סגיא הא לחייב עצמו בלא שום סיבה בלא קנין אף בשטר לא מהני אלא שהלכה כר' יוחנן והדר אוקמה לפלוגתיהו בתנאי מדין ערב היוצא לאחר חתום שטרות שכבר נחתם השטר ונמסרו המעות ונמצא ערב מחייב עצמו בלא סיבה שהרי לא בערבותו הלוהו ולר' ישמעאל גובה מיהא מן הערב אם אין נכסים ללוה מבני חרי כר' יוחנן ולבן ננס אינו גובה כלום והשיבו דלבן ננס כולי עלמא לא פליגי דר' יוחנן לא אפשר לאוקומה כבן ננס ומ"מ ר"ל קא אמר דאף לר' ישמעאל הכא שאני דשיך בשיעבודא דאוריתא כלומר שכבר נכנס הבעל חוב בשיעבוד מן התורה מדין ההלואה והערב עירב אותו השיעבוד שכבר בא מן הדין אבל זה שאין כאן שום חיוב היאך הוא נכנס לשיעבוד בלא שום סרך של חוב זהו הביאור הנכון שבשמועה:

ולמדת לפי שיטתנו שכל שאמר לחברו דרך הודאת הלואה חייב אני לך מנה או חייב אני לך מנה בשטר אם אמר אתם עדי אינו יכול לכפור עוד ולומר משטה אני בך הא כל שלא אמר אתם עדי יכול לחזור ולומר משטה אני בך ולא כדברי האומר שכל שהודה שחייב בשטר אין צורך לאתם עדי וכפשוטה של שמועה שאמרו בה כיון דאמר ליה בשטר כמאן דאמר אתם עדי דהא אדרבה השטאתו מפורסמת יותר דהא מצי למימר ליה אחוי שטרך ועוד דאי מפרשת חייב אני לך מנה בשטר בדין הודאה אין הקושיות מתישבות בפירוש דכלהו במאן דמחייב נפשיה בלא שום טענה מיפרשן ולא דרך הודאה ואם כן אתם עדי לא מעלה ולא מוריד בה ופירוש כמאן דאמר אתם עדי פירוש כמאן דאמר אתם עדי בהודאה כדפרישנא ולר' יוחנן דהילכתא כוותיה כל שמחייב עצמו אף בלאו אתם עדי מיחייב ולריש לקיש אף באתם עדי פטור שאין לאתם עדי מקום בזו כלל ומה שכתבו גדולי הפוסקים דריש לקיש בדאמר אתם עדי מודה דחייב אגב שיטפא נכתבה או שמא אף היא פירושה כל שכן אי אמר אתם עדי במקום הראוי לו אלא שיש דחק לפרש כן וכן למדת לפי שיטתנו שכל שמחייב עצמו לחברו בלא הלואה ובלא שום סיבה הראויה לחול עליה שיעבוד אלא שמרצונו הוא משעבד עצמו לחברו דרך חוב כאדם שרוצה ליתן מתנה ואומר לו בפני עדים הריני מחייב עצמי לך במנה אפילו אמר לעדים אתם עדי או היו עלי עדים שאני מחייב עצמי לזה במנה או לפלני בעל פה אינו כלום ואם כתב לו שטר זכה והוא האמור כאן בלשון חייב אני לך מנה בשטר ואע"פ שכלם מודים שלא היה אצלו כלום יכול הוא לשעבד עצמו ואף אם לא קנו מידו וכל שכן אם הודה שנטל וקבל מידו שהודאת בעל דין כמאה עדים אלא שבזו מיהא אם זה מודה לו שלא הלוה לו כלום אינו כלום דהיאך מחייבין אותו במה שאינו ולדעתי זהו שאמרו בתלמוד המערב שאם היתה ההודאה דרך טעות אינה כלום והוא שאמרו הכותב שטר חוב לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו כלום הא כל שנודע שאינו חייב ומחייב עצמו רשאי וזהו שאדם מחייב עצמו בתוספת כתובה ואין צורך לטעם האמור בתלמוד המערב רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלני וכן ממה שכתבנו במחלקת שנזכר בסוגיא זו לר' יוחנן וריש לקיש ממה שהקשו בסוגיא לריש לקיש ולסייע לר' יוחנן ממשנתנו שאמרו חייב לזונה והיו סבורים לומר שהודה לה חייב אני לזון את בתך בשטר או שכתב לה בשטר כן לאחר שנשאה לשיטה האחרת שאלו כתב לה כן בשטר כתובה או בחתימת עדים לא הוצרכה וקאמר חייב וכר' יוחנן אתה למד לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו שאדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכדעת גדולי המפרשים ומכל מקום אי אפשר שדרך סוגיא נאמרה ולא הרגיש המקשה עכשו בחיוב דבר שאינו קצוב כלל ומכל מקום אף ר' יוחנן מודה שמשנתנו על כל פנים בשעת קדושין ובשטרי פסיקאתא ר"ל דברים שמתנים ביניהם וכותבין אותם לזכרון בעלמא והם דברים הנקנין באמירה:

זה שאמרו שכל שבשעת קדושין דברים הנקנין באמירה הם יראה מתלמוד המערב שאף בשעת כתובה כן והוא שאמרו בענין מזון הבת הנזכר במשנתנו הנושא את האשה במה הוא מתחייב לא כן אמרין ר' יוחנן וריש לקיש הכותב שטר לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אין חייב לו ליתן כלום כלומר ואף זו כעין טעות הוא כגון ששידכה סתם ולא רצתה לינשא עד שיזון את בתה ותירצו עשו אותה כקדושי אשה ויתן משעה ראשונה אלמא אף בשעת כתובה נקנין באמירה וכנגד מה שהפרשנו למעלה בין שעת קדושין לשעת נשואין:

מי שהיה לו בן בכור וחייב עצמו לכהן בחמש סלעים בשטר ולא הזכיר לו שלשם פדיון הוא כותב לו כך חייב ליתן לו חמש סלעים שהרי יכול הוא לחייב עצמו כמו שביארנו ובנו יהיה פדוי מן הדין לכשיתן ואפילו לא הזכיר לו שלשם פדיון הוא נותנם אלא לפירעון חובו ומ"מ מדברי סופרים כל שנתנם לו בפירעון חובו אין בנו פדוי גזירה שמא יבאו לפדות בשטרות שיש לו על אחרים וכבר ביארנו שאין פודין בשטרות הא כל שהוא מזכיר שלפדיון בנו הוא נותנם פדוי אף מדברי סופרים:

ערב היוצא לאחר חתום שטרות כגון שלוה וכתב לו שטר ואחר שחתמו העדים בא אחד וחתם לו שהוא ערב לו באותה מלוה בעדים שקנו מידו וחתמו לו שהרי ערב שלא בשעת מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין ואע"פ שקנו מידו אינו גובה אלא מבני חורין הא מבני חרי מיהא גובה אם אין נכסים ללוה וכן מי שהיה חונק את חברו בשוק ומצערו שיפרעהו ובא אחד ואמר לו הניחהו ואני ערב אע"פ שלא על אמונתו הלוהו גובה המלוה ממנו מבני חורין אבל לא ממשועבדים הואיל ושלא בשעת הלואה עירב הא כל שעירב בשעת הלואה הואיל ועל אמונתו הלוהו גובין הימנו אף מן המשועבדין ואף בלא קנין ששיעבוד הערב שיעבוד תורה הוא כדכתוב אנכי אערבנו ויש חולקים בענינים אלו בקצת דברים וכבר ביארנום באחרון של בתרא: