מאירי על כתובות ר

כבר ביארנו שבית דין שמכרו בלא הכרזה דברים שאין ראויים למכור אלא בהכרזה נעשו טועים בדבר משנה וחוזרים צריך שתדע הכרזה זו היאך היא והוא ששנינו בערכין כ"א ב' שום היתומים ר"ל כששמין בית דין נכסי יתומים להגבות מהן לאי זה דבר צריך להם להכריז שלשים יום אבל שום ההקדש ר"ל כשאדם בא לפדות מן ההקדש שדה מקנה שנפדה בשוויו צריך להכריז ששים יום ומכריזין בבקר בשעת יציאת פועלים כדי שיודיעו הפועלים לבעלים השוכרים אותם ובערב בשעת כניסת פועלים שאם בעלי בתים אמרו לפועלים שהם רוצים מגידים למכריז ואומרין שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ומודיעים הסבה שעליה מוכרין והוא שאומרין בהכרזתם על מנת ליתן לאשה בכתובתה או לבעל חוב בחובו ופירשו הטעם משום דאיכא דניחא ליה באשה דשקלא על יד שאינה מתעסקת בהם כל כך ואינה קפידא בהמתנתה ואיכא דניחא ליה בבעל חוב משום דמיקל בזוזי ר"ל לקבל מעות שאין יוצאין כל כך אלא על ידי הדחק והכרזה זו אף במכירת בית דין היא ואין צריך לומר בשליח של יתומים ר"ל אפטרופוס שלהם שאין לו למכור אלא בהכרזה והוא שאמרו כאן אי מההיא הוה אמינא הני מילי שליח ר"ל שליח היתומים או אפטרופוס שלהם אבל שליח בית דין לא קמ"ל ומכל מקום בשעה שאין מכריזין כגון לכרגא למזוני ולקבורה על הדרך שביארנו בפרק הכותב בסוגית המשנה השלישית פ"ז א' או במקום שיש להם מנהג קבוע שלא להכריז מוכרין שלא בהכרזה והוא שאמרו מעולם לא עשו אגרות בקרות בנהרדעא ולא משום בקיאות שומא אלא שהיו שחצנים וגיותנים והיו מקילים בכבוד המכריזים עד שהיו קורין לבניהם בני אכלי ניכסי דאכרזתא ויש מפרשים שהיו מקילים הלוחצים את היתומים לפרוע עד שיכריזו קרקעותיהם בשבילם עד שהיו קורין לבניהם כן שמא תאמר מה הוצרכת לומר שעבדים ומטלטלין ושטרות אין מכריזין עליהם והלא מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב פירשוה בעבדים שעשאן אפותיקי לכתובה ובמטלטלין שייחדם לכתובה ובשטרות פירשו גדולי המפרשים בשטרי משכנאתא דסורא שיש להם על קרקעות של אחרים שבעל חוב גובה מהם ושמין כמה שוה קרקע זה לעשר שנים וראשונן של גאונים פירש בשטרות שבית דין מוכרין אותם לצורך מזונות היתומים שאין יכולין ליפרע מהם מצד קושי בעלי החוב ומוכרין אותם לקשים מהם ואע"ג דלמזוני מזבנינן בלא אכרזתא יראה לי שדין שטרות שאני שסכום שבהם מבורר בהן והם מוכרין אותם בפחות:

מטלטלין או פירות של יתומים שיש לחוש בהם שמא יגנבו או ירקיבו שמין אותם ומוכרין אותם לאלתר ואם היה זמן השוק קרוב והוא מכיר שהמתנת יום השוק מועיל בה ממתין הכל לפי ראות עיני הבית דין או האפטרופוס או הנפקד וכן אם ראה בדעתו שאם ישהא עד החג יהיו קופצים רבים עד שאפילו יפול בהם בין כך קצת קלקול יותר ממה שיפגום בקלקול ישביח בקפיצת הלוקחים רשאי וכן אם היה הוא מוליך סחורה שלו דרך ים או בשאר מקומות של סכנה ויש בידו ממין אותה סחורה של יתומים והוא רואה שאם יניח של יתומים כאן יבא בה קלקול רשאי להוליכה עם שלו ולא יחוש לאונס הדרך שאינו מחוייב ליתום יותר משל עצמו והוא שאמרו לאחד ששאל כך זיל דלא עדיף מדידך וכן כל כיוצא בזה:

שלשים יום שהזכרנו להכרזת ניכסי יתומים פירושו כשמכריז כל שלשים יום רצופים ומכל מקום אם רצו שלא להכריז אלא שני וחמישי מכריז ששים יום ואע"פ שאין בהם אלא י"ח ימי הכרזה הואיל והענין נמשך דיו בכך וכן התבאר בערכין:

התבאר עוד שם שאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים לשטר חוב אפילו היה בו כל תנאי שבעולם של נאמנות וכיוצא בו ואפילו הודה האב בשעת מיתה שהוא חייב לו אלא אם כן היה מלוה שאביהם חייב לגוי לריבית שנמצא רבית אוכלת בהן שבזו נזקקין לנכסיהם ומעמידין להם אפטרופוס לטעון בשבילם מה שיוכל וכן נזקקין לכתובת אשה ולא כדי להפקיעם מחיוב מזונותיה שאם כן בגרושה מיהא אין נזקקין וכן אם תבעה כתובתה בבית דין לא נזקק לה שהרי איבדה מזונותיה אלא טעם הדבר משום חינא ר"ל שיהא לה במה תנשא בין אלמנה בין בגרושה וכן אפילו תבעתה בבית דין אם כן במה אמרו שום הדיינין שלשים יום אי בבעל חוב גוי לא ציית ואי בישראל ריבית מאי עבידתיה אלא שמא לכתובת אשה או בבעל חוב גוי שקבל עליו שאם יבא לגבות על ידי בית דין יהא גובה בטכסיסי ב"ד:

יש מי שפוסק שלא אמרו לכתובת אשה משום חינא אלא משום מזוני ר"ל להפקיעם מחיוב מזונותיה ויצא להם מזון של גרושה אין נזקקין ואע"פ שהם מודים שלתובעת כתובתה מיהא נזקקין אע"פ שאיבדה מזונותיה ומטעם האמור שם כיון דאיזדקיקינן לה מעיקרא ר"ל להגבותה כתובתה מזדקיקינן לה לבסוף ר"ל להגבותה מכל מקום יוצא להם דין מחודש שאם היו הנכסים כנגד הכתובה לבד או פחותים ממנה אין נזקקין לה שהרי אין כאן זכות ליתומים ולא יראה כן שהרי על ידי מעשה אמרו ההיא דר' יוחנן משום חינא מתנינן לה:

זה שביארנו שאין נזקקין לנכסי יתומים גדולי המחברים פירשו הטעם שמא לכשיגדילו יביאו ראיה לשבור בה את השטר ואין הדברים נראין שהרי אפילו חייב מודה פירשנו שאין נזקקין אלא שהקלו ביתומים ומכל מקום אם הודה האב ומוסף על הודאתו צוה ליתן כגון תנו מנה לפלוני שאני חייב לו או תנו שדה לפלוני נזקקין לנכסיהם ומעמידין להם אפטרופוס לטעון טענתם ואם אמר תנו מנה זה או שדה זו נותנין ואין צריכין לאפטרופוס ואם נמצאת אותו שדה שאמר עליו שדה זו שאינה שלו כל שטען בו הנגזל שהיה גזל ביד מורשן והביא עדים על כך אין נותנין אותו לזה שצוה ליתנו לו אלא נותנין לו שדה אחר תחתיו ואין מעמידין אפוטרופוס להפקיע מזה הנגזל הואיל והביא עדים דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ויש מפרשין בנמצאת שדה שאינה שלו שאם נמצאת ביד היתומים שדה שהיתה גזולה ביד אביהם נזקקין להוציאה מידם בלא אפטרופוס וגדולי המחברים מצריכים אף בזו העמדת אפטרופוס אלא שגדולי המפרשים שואלים בה היאך מקבלין עדים שלא בפני בעל דין דקטנים כשלא בפניהם דמי ופירשוה בשיצא שטר חתום על היתומים ששדה פלני משל פלני וגזל ביד אביהם ומקיימין שטר שלא בפני בעל דין כמו שביארנו באחרון של קמא:

חכמי הדורות כתבו שכל שלוו בית דין או אפטרופוס לצורך יתומים נזקקין לנכסיהם אף בקטנים שלא הצריכו חכמים להיות המפקח בעסקיהם עושה עצמו בשבילם לוה רשע ולא ישלם וכן אין צריכין הכרזה וכן כתבו שכל שחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה או תוך זמן נזקקין להם שאין הלכה כדברי האומר שזו שאמרו אין נזקקין וכו' משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה אלא כדברי האומר משום דחיישינן לצררי וכל שאין בו ספק נזקקין וכן בכל צרכי עצמן נזקקין ומה שאמרו בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ל"ט א' בשור של קטן שמשלמין מעליית יתומים והקשו והא אין נזקקין וכו' אלמא אף במילי דידהו אמרינן הכי התם חיובא ממילא אתיא עליהו הא בכל מה שלוו לעצמן נזקקין גדולי המפרשים כתבו בפרק זה סדר ענין תביעת כתבה אלמנה ומזונותיה ואנו כבר סדרנו הענין בבעל חוב בבבא קמא [פרק] גוזל ומשם יתבארו הרבה ענינים שבתביעת כתבה גם כן על הדרך שסדרוה כאן גדולי המפרשים:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר הממאנת השניה והאילונית אין להן כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בליות אם מתחלה נטלה לשם אילונית יש לה כתובה אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין יש להן כתבה אמר הר"ם כבר התבארה זאת ההלכה בט' מיבמות ונשיב הבאור בכאן עד שלא ישאר בה ספק ונבאר דיניה אחת לאחת הנה תחלת זה ממאנת ושניה ואילונית שלא הכיר בה שאין לה כתובה ר"ל מנה מאתים אולם תוספת כתובה יש להן וענין לא פירות שהפירות שאכל הבעל לא יצאו ממנו ואולם אמרו ולא מזונות הנה דמיון זה בממאנת שיהיה בעלה כמדינת הים והוציאה ואחר זה מיאנה אינו חייב לפרוע המזונות שאכלה אחר הליכתו וקודם אשר מיאנה אולם שניה ואילונית אינו חייב לתת מזונות כלל ואפילו בפניו ואמנם אמרו ולא בליות הוא לפי מה שאספר וזה שבלאותיה כאשר היו קיימין הנה אין ספק שהיא תקח בלאותיה יהיה ממאנת או שניה או אילונית שאפילו זנתה תחת בעלה ברצון תקח ממונה ולא הפסידה בלאותיה הקיימין והוא אמרם זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין ואמנם יתחלקו הדינין כאשר יהיו הבלאות כבר נעדרו ונאבדו בשמושם אם תוציא מיד בעלה מה שהיו שוין הבלאות אם לא ואמר יש לה בליות ר"ל שיוציא ממנו ערך דמיהן וכאשר יאמר אין לה בליות רוצה בו שלא תוציא ממנו ואמרו הנה בממאנת אין לה בליות ירצה בו מה שאבד מן הממון שלה או מנכסי מלוג או מנכסי צאן ברזל ואמנם השניה אין לה בליות של נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל יש לה וזה הדין אמנם יהיה בו קנס לשניה על האופן אשר ביארנו בתשיעי מיבמות והעקר אצלנו נכסי מלוג והוא ספק ההלכה עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי בה עד דבלאי ולזה לא יתחייב האדם בליות נכסי מלוג בשום פנים והשתנה בזה הענין דין השניה וזולתה ודע זה ודין אילונית אשר לא הכיר בה שאמרנו בה גם כן שאין לה בליות הן של נכסי צאן ברזל לפי שהן ברשותו הנה כל מה שתחבר ולהן לא ישלם לה אלא בליות של נכסי מלוג יש לה לפי שהיא ברשותה ולא היה לו לשמש בהן עד שאבדו לגמרי אלא אם כן היו הנשואין שלמין ואולם כאשר הכיר בה הנה דינה כדין שאר שנים ואולם אלמנה לכהן גדול וחברותיה אשר נאמר יש להן כתובה וכן פירות ומזונות ובליות ר"ל שהיא תוציא הפירות אשר אכל בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל וכן יש לה מזונות לאחר מיתה אולם בחייו הנה אנחנו נכריחהו לגרשה ואיך נחייב לה בליות ואין לה מזונות נכסי צאן ברזל כדין כל נשואיה זהו כלו כאשר הכירו בהן אמנם אם נשאת בטעות ולא היה יודע האיסור אלא אחר זה הנה דינה כדין אילונית שלא הכיר בה בכתובה ובבליות ובמזונות ובפירות הנה באים אלו הדינין בבליות אבל אם הן קיימין אין ספק שהוא יש לה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל יהיו הנשואין מאי זה מין שיהיו אבל כאשר נעדרו הבליות לגמרי והיו הנשואין שלמים מכל הפסד או היתה שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה או היתה אלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין והכיר בהן הדין בזה כלו אחד בליות נכסי צאן ברזל יש להן בליות נכסי מלוג אין להן אולם הממאנת אין לה בליות בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל ואילונית שלא הכיר בה ואלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין שלא הכירו בהן הדין בהן אחד בליות נכסי צאן ברזל אין לה בליות נכסי מלוג יש לה הפך השניה ואמנם של שניה אין לה כתובה ואפילו הכיר בה ואלמנה לכהן גדול וחברותיה יש להן כתובה כאשר הכיר בה לפי ששניה דרבנן וחייבי לאוין דאוריתא והללו צריכין חזוק והללו אין צריכין חזוק:

אמר המאירי פירוש הממאנת והיא הקטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בבעלה אין לה כתובה ר"ל מנה מאתים הואיל ומאליה יצאה ולא פירות ר"ל שאם הכניסה לו קרקע ואכל הוא פירות אין אומרין איגלאי מילתא דלאו אשתו הות מעיקרא והדרא ארעא והדרי פירי אלא אין הפירות שאכל חוזרין כלל ולא מזונות ופירשו בפרק אחרון ק"ז ב' שאם הלך למדינת הים ולותה ואכלה ומיאנה אין הבעל חייב לשלם וכן הדין בשניה ואילונית אלא שאין הטעם שוה בכלם שהממאנת הוא מתורת קנס על שמיאנה והשניה מתורת קנס על שהיא מרגילתו אצלה שמתוך שיודעת שאין בה אלא איסור סופרים אינה חוששת שלא להרגילו אצלה ובאילונית אין הטעם אלא מצד מקח טעות אחר שלא הכיר בה ובדין הוא דליהדרו לה פירות אלא שכבר נמחלו ואינה מחילת טעות דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות ופירשו בתלמוד המערב שכשם שקנסו בה שאין לה כתובה כך קנסו בו שאם קדשה בליטרא של זהב איבד את הכל וכתבו גדולי המפרשים דדוקא בממאנת ושניה אבל אילונית קדושי נמי הדרי וכמו שאמרו בפרק המדיר ע"ו ב' לענין מומין שאף לדעת האומר לטיבועין נתנו דוקא בקדושי ודאי אבל קדושי טעות הדרי ולא בלאות ר"ל שאם הכניסה לו בגדים ובלו ונפחתו אין לה אפילו אותן בלאות ופירשו בגמרא שדבר זה אינו שוה בשלשתם והוא שהממאנת כל שנמצא מה שהביאה בעין בין ממלוג בין מברזל יש לה שלא נאמר שאין לה אלא בפירות שאכל שאינם בעין וכל שבלה לגמרי אינו משלם הואיל והיא יצאה מאיליה אחר שאינו בעין בין ממלוג בין מברזל וכדין פירות שיכול הוא לומר סבור הייתי שאת אשתי ובלה בידי הכל ובאילונית ושלא הכיר בה כל שנמצא בעין יש לה וכל שאינו בעין נכסי מלוג דברשותה קיימי שהרי אם פחתו פיחתו לה אית לה ר"ל שמשלם לה הואיל ועל כרחה היא יוצאת וכן שנכסי מלוג לא היה לו לבלותם לגמרי אלא שיעמידם אצלה בקרן אבל נכסי צאן ברזל דברשותיה קיימי לית לה הואיל והיא נתנה לו רשות להיותם כשלו שהרי בדין בלאם ואינו משלם הואיל והטעתו ובשניה כל שנמצא בעין יש לה וכל שאינו בעין בנכסי צאן ברזל משלם הואיל ואיסורא עבד ובנכסי מלוג אין לה וזהו שאמרו קנסוה רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה ר"ל קנסו אותו בצאן ברזל וקנסו אותה בנכסי מלוג וכן הדין בחייבי לאוין שהכיר בהם ובקצת הלכות של גדולי הפוסקים נמצא שאף באילונית כן ולא יראה מן הסוגיא כן וכלל משנתנו הוא שכל שהוא בעין יש לה בכלן וכל שאינו בעין ממאנת אין לה לא בברזל ולא במלוג אילונית יש לה במלוג ולא בברזל שניה יש לה בברזל ולא במלוג ואם מתחלה נשאת לשם אילונית ר"ל שהכיר בה יש לה כתובה וחברותיה שהרי דין קנס אין כאן ומקח טעות אין כאן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה להדיוט ממזרת ונתינה לישראל יש להם כתובה הואיל והכיר בהן ואין מפקיעין אותה מתורת קנס שמאחר שהיא יודעת שהוא איסור תורה אינה מרגילתו אצלה ועוד שדברי תורה אין צריכין חזוק ומכל מקום אם לא הכיר בה מפקיעין אותה משום מקח טעות ואע"ג דסתמא קתני יש לה כתובה פירשו בגמרא אפלוגתא דאילונית קאי ר"ל על אותו חלוק האמור באילונית והוא שאם הכיר בה יש לה כתובה וכדקאמר עלה ואם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה ובשניה מיהא לא חלקו בין הכיר בה ללא הכיר בה שדבריהם צריכין חזוק ובחייבי עשה מיהא הואיל ואיסורן קל בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש להם כתבה וחברותיה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

ממאנת זו שביארנו שאין לה כתובה אם אינה ממאנת אלא שהוא מוציאה לרצונו ומיאנו אינו מפקיע את הנשואין בלא גט שהרי חכמים תקנו לה שם נשואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ור"ל תקינו לה נשואין שלא לצאת שלא מדעתה אלא בגט ואמר שכשהוא מוציאה בגט יש לה כתובה וכל שהיא ממאנת הרי היא עם בעלה כמי שלא נתקדשה לו מעולם והיא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה שהרי אנוסת אחיו ומפותת אחיו מותרת ולא עוד אלא אפילו נשאת לאחר וגרשה או מת או מיאנה מותרת לראשון ולא נפסלה מן הכהונה אבל אם יצאה בגט נפסלה לקרובים ולכהנה וכן הממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים שאין שם אישות עליה אלא זנות בעלמא אבל אם יצתה בגט צריכה להמתין כשאר הגרושות: