מאירי על כתובות קפב

הוזכר בכאן מעשה באחד שלוה מחברו אלף דינרין ומכר שני בתים לאחד כל אחד בחמש מאות ובא בעל חוב וטרף אחת מהן ולא סלקו הלוקח במעות אם שלא היו לו באותה שעה אם שלא רצה שאלו היה לו ורצה היה יכול לסלקו במעות שלא היה אותו קרקע אפותיקי מפורש לבעל חוב אלא שלא רצה וכשטרף אותו קרקע והחזיק בו בא לטרוף האחר בחמש מאות הנשארים מה עשה הלוקח נטל אלף דינרין במעות והלך אצלו ואמר לו אי ניחא לך בהאי דטרפת לקבולי באלפא זוזי ולשיורי אידך לדידי מוטב ואם לא שקול אלפא זוזי ואיסתליק ואני אחזור ואטלהו והיה אחד מן החכמים סבור לומר שמאחר שהניחו לטרוף וזכה בו אי אפשר לו לומר אחר כך שיקבלהו ביתר משוויו אלא הרי הוא שלו בחמש מאות דטריף ליה בהדיהו ואידך אי יהיב ליה חמש מאה מוטב דהא מסלק ליה בזוזי ואי לא הדר וטריף ליה והיה מביא ראיה ממשנתנו במה שאמרו אם אמרו היתומים וכו' והשיבוהו שאינו דומה לזה והוא שאמרו התם אית להו פסידא ליתמי הכא מאי פסידא איכא אלפא יהיב ואלפא שקיל וכן הלכה שמאחר שיש ללוקח רשות לסלקו במעות אע"פ שלא סלקו בראשון יכול הוא לסלקו בשני ולומר לו אי ניחא לך לקבולה וכו' על הדרך שכתבנו:

ממה שכתבנו למדת שמה שהיה סבור רב רמי בר חמא לומר היינו מתניתין וכו' לא היה אלא ממה שכבר זכה במה שטרף והיה סבור שאין הלה יכול לומר לו עוד קבלהו כשיעור כל החוב ואינך צריך למה שטרחו מפרשי הקדמונים ששאלו בה היאך היה טועה רמי בר חמא בזה והא אי בעי לסלוקי בזוזי מסלק ליה עד שמהם שפירשוה בשויה ניהליה אפותיקי ומפני זה אמר רמי בר חמא דלא מצי למימר ליה הכי ואהדרו ליה הכא לית ליה פסידא וזו ודאי אינה שאלו היתה אצלו אפותיקי ר"ל מפורש ודאי ליכא ספיקא דלא אמרינן אלפא שקיל אלפא יהיב דהא לא מצי לסלוקיה ואי באפותיקי סתם אף זה יכול לסלקו במעות ומהם שפירשו דלא שויה אפותיקי אלא שהיה סבור רמי בר חמא לומר דלא מצי מסלק ליה בזוזי אע"ג דלא עבדה אפותיקי וזהו שאמרו בפרק הגוזל צ"ו א' ובפרק שנים אוחזין ט"ו ב' הניחא למאן דאמר אי אית ליה ללוקח מצי לסלוקי לבעל חוב בזוזי שפיר אלא למאן דאמר לא מצי לסלוקיה וכו' ולא מצינו מחלקת בזו להדיא ואף גדולי הרבנים כתבו עליו לא איתפרשא היכא והם מפרשים שזהו המחלקת ואין הדברים כדאי שבודאי הני דהכא כלהו סבירא להו דהיכא דלא שויה אפותיקי מצי לסלוקיה ולא אמרה אלא מפני שלא אמר כן בשעה שטרפה אלא אחר שזכה בה והעלו בה שאע"פ שזכה בה הואיל ולית ליה פסידא אמר ליה הכי וכן הלכה ושמעת מינה דשומא הדרא בלוקח כמה דהדרא בלוה ומכל מקום יש אומרין דוקא כשגלה דעתו בשעת הטירפא לפני בית דין שאין לו מעות לסלקו ואם כן זו שמיחו בדבריו דוקא דגלי אדעתיה או שמא אע"ג דלא גלי אדעתיה סבר דמכל מקום מצי לעלוייה ניהליה ואע"ג דלא מצי מסליק ליה מעיקרו על ידי עלוי מיהא מצי מסליק ליה וכן עיקר ומכל מקום אם החזיק בה הלה ונשמע לו לקבלה באלף אע"פ שאינה שוה אלא חמש מאות אחר שזכה בה ובא הלוקח לבית דין לכתוב לו טירפא ר"ל שאם ימצא שקנה המוכר אחר שטרפו הלה ממנו יהא טורף ממנו כשיעור מה שפרע בשבילו והוא טוען לכתוב לו באלף שהרי אלף פרע לו אין כותבין לו אלא בחמש מאות שהרי לא נתן לו אלא חמש מאות ומכל מקום אם היה שוה אלף כותבין לו טירפא אאלפא שכך כתב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ור"ל דמישבחא דממילא ואי אתה מפרש בטירפא זו מה שמכר המוכר אחר שמכר לזה שאם כן היאך היה בעל חוב חוזר עליו והלא אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין ואף אנו פירשנוה בשאין בה אפותיקי מפורש אלא שלא אמרה אלא על מה שקנה מוכר מזמן טירפא זו ואילך ומכאן אתה למד במי שמכר כל נכסיו לאחר והיתה עליהן כתבת אשה וכתובתה מרבה מאותן הנכסים ובאה לטרוף וטען הלוקח הריני נותן לה כדי דמיהן והאשה טוענת או תן לי כל כתבתי או אני מקבלת אותן הנכסים בכדי כל כתובתי או שמת בעלה והניח אלמנה שכתובתה מאתים והניח קרקע שוה מנה והיורשים אומרין הרי אנו נותנין לה מאה דינרין בשווי הקרקע והיא טוענת אני מקבלת הקרקע במאתים שהדין עם הלוקח או היתומים וכן בבעל חוב הבא לטרוף בחובו וזהו ענין אם אמרו היתומים וכו' וזהו שאמרו בתלמוד המערב שבמסכתא זו פרק נערה שנתפתתה חדא איתא הות פורנא עשרין דינרין הוא תמן חד בית שוה עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר או ייבון ביתא או יבון עשרים דינרין אמר ר' מונא מכיון דלית לה ביתא אלא בעשרה דינרין כמאן דלית לה פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והוא אומר מעות הדין עם היתומים ויש חולקין לומר שאין לוקח יכול לומר כן לבעל חוב מפני שהוא כעין גזלן על שנכנס בשיעבוד חברו וכן נראה מדברי גאוני הראשונים בספר מקח וממכר שער כ"ז ולשונם בזה יש על הלוקח שיוסיף על דמי הקרקע לומר אקננו אני בכך וכך ואם בעל חוב אומר אף אני אטלנו באותו שיעור הדין עם הלוקח אבל כל שאחד מוסיף על חברו יהא הקרקע למוסיף נמצא מכל מקום שבעל חוב הבא לגבות מן היתומים קרקע של אביהם אם החוב מנה והקרקע אינו שוה אלא חמשים אין הבעל חוב יכול לומר יתנוהו לי בלא הכרזה ואטלנו בכל המנה שחייב אביהם לי אלא שמכריזין אותו ויטלהו בשוויו ואם יבאו דמים ליד היתומים יכולים לסלקו כשיעור אותם הדמים:

מעשה זה שהזכרנו שפירשנוהו בלוקח אחד כך הדין בו בשני לקוחות שאם טרף מן הראשון בחמש מאות ובא לטרוף מן השני יכול האחר לומר לו או טול זה שטרפת בחובך או הסתלק ממנו ואתן לך בו אלף דינרין שיעור חובך והוא שהזכירו מעשה אחר כיוצא בו ונאמר בו זבנינהו לחד בחמשין ולחד בחמשין ובשלמעלה הימנו אמר חד בחמש מאה וחד בחמש מאה ומכל מקום יש מפרשים אף באלו שעל הקרקעות הוא חוזר כמה דאת אמר הרגו לאבנר אלא שנראה לי שלא נשתנה הלשון בחנם ומכל מקום מותיקי קרובינו שאלו לגדולי הדורות שלפנינו בישיבתם אם סלקו זה השני במאה זוזי והחזיק בו ובא לוקח שטרפוה ממנו ותובעה לזה המחזיק אם זה יכול לומר לו במאה זוזי זבינתה הב מאה זוזי או דילמא מצי אמר ליה אידך האי דיהבת ליה מאה משום דלא ליטרוף דילך הוא והשיבו להם שאף במאה מנה אין יכול לסלקו דכי אמרינן שומא הדרא לעולם דוקא לעולם ברשות בעל חוב אבל מרשות לוקח לא הדרא כמו שכתבנו:

לקצת מפרשים ראיתי שפירשו מעשים אלו שניהם בשני לקוחות וכתבו דברישא טריף לשני והדר לראשון ואמר ליה ראשון אי שויא לך וכו' והקשו לימא ליה האי דטריפנא כבר זכיתי בו ואם אתה בא לסלקני סלקני משלך בחמש מאה ולמה מסלקו משניהם אחר שמלוקח אחר טרפם ותירצו בה שאף הוא במקום מוכר וכשם שהמוכר יכול לעלות לו כך זה הלוקח:

כבר ביארנו בפרק הכותב פ"ו א' שיתומים גדולים כל שירשו קרקע מאביהם חייבים לפרוע מן הדין כשיעור הקרקע ואף בשלא ירשו מאביהם קרקעות אלא מטלטלין או אף בשלא ירשו כלום מצוה עליהם מדברי סופרים יפרוע חובות אביהם אלא שאין כופין בכך אלא בעל חוב עצמו ומכל מקום כל שראינו שפרעו מתורת מצוה פרעו ואין יכולין לחזור ולומר בטעות פרענו:

הוזכר בכאן באחד שלוה מנה ולא השאיר אחריו אלא קטינא דארעא שויא חמשין ובא בעל חוב לטרפה והלכו היתומים ונתנו לו חמשים זוז כשווי הקטינא והמלוה טען שקבלם בפירעון של מצוה וחזר לטרוף הקטינא מן הדין וגמרו את הדין כן ומכל מקום אלו היו היתומים פקחים היו אומרים כשפרעו להם חמשים זוז הרי אנו מסלקין אותך ממנה בשוויה יהא לך חמשין זוז דמי קטינא וכל שאמרו כן בעדים אינו יכול עוד לטרפה וכל שכן שבעל חוב אחר המאוחר מאותו שסלקו אינו יכול לחזור ולטרפה שהרי היתום כמי שלקחה מן הראשון אבל אם טרפה שני יכול הראשון לטרפה מן הטורף ומכל מקום אף היתום אינו יכול לעכבה לשני מכח ראשון וכן בלוקח והוא שאמרו בתלמוד המערב שבסוף הפרק אהן דיזיף מתרין בני נש אתא תנינא אמר ליה קום פשר כלומר התפשר עמי או צא מן הקרקע ואמר ליה ולית סופא דקמא שמע ואתי מיטרף כלומר שזה טוען היאך אתפשר עמך ומה יועיל לך וכי אין סוף הענין שכשישמע הראשון יבא ויטרוף לך יכיל מימר פשר ואין טריף טריף כלומר הואיל ואינו תובע עכשו התפשר אתה עמי ולכשיבא הוא ויטרוף יטרוף פשר מן השני חזקה שהראשון בא וטורף כלומר שהרי השני לא כדין טרף אבל פשר עם הראשון ופרע לו חובו הרי הוא כלוקח ממנו והוא שאמרו אתא עובדי קומי ר' ירמיה אמר פשר פשר והקשו שם אמ"ר יוסה ולא כתב כל דאקנה כלומר ולא יהא אלא שקנה שדה מאחר והרי הוא משועבד ללוה ותירץ לא אתיא אלא ביורש דנכסי דקנו יתמי לא מישתעבדי:

הוזכר עוד כאן מעשה באחד שמכר כתבת אמו שהיה הוא ראוי לירשה בטובת הנאה שאם ימות הוא בחיי האם הפסיד הלוקח ואם תמות היא בחיי הבן שיהא הלוקח במקום הבן והתנה עמו שאם תערער האם על המכר ומתוך הכעס תתן כתבתה לאחרים לא יהא הוא חייב באחריותה מתה האם ולא ערערה ובא הלוקח לזכות והיה הבן מחזר להיות הוא עומד במקום האם שיהא אף הוא יכול להקנותה לאחרים ולסלק את הלוקח הואיל והוא יורשה אמר ליה רבא נהי דאחריות דאמיה לא קביל אחריות דידיה מי לא קביל ואני תמה היאך היה רמי בר חמא מוצא עצמו לומר כך ונראה לי שזה התנה שאם תערער האם לא יהא הוא חייב באחריותה וערער זה לא סוף דבר אם תטול כתובתה ותתננה לאחרים כמו שכתבנו אלא אף אם תהא לווה בחייה על כתבתה ושתהא כתובתה משועבדת לבעל חוב שלה ולא יהא הוא חייב באחריות ומתה האם ולא ערערה וכן לא נשתעבדה בחובות אבל הבן לוה ואכל מכאן ומכאן והיו מלוים לו על סמך ליפרע לכשיירש וכשמתה האם היה הוא רוצה לפרוע הקפותיו ולהפסיד ללוקח מפני שהיה אומר שאף מה שהוא לוה בכלל ערער האם הוא מפני שהוא במקום אמו ואמר ליה רבא נהי וכו' ולעיקר המקח מיהא יש לשאול והלא דבר שלא בא לעולם הוא וכבר אמרו ב"מ ט"ז א' מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ומצינו הגהה ספרדית בקצת הלכות בלשון זה ואע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי היכא דלא תפשיה לההוא מידי דאקנייה וקא תבע ליה למיתבה ניהליה אבל היכא דתפש תפש והכא נמי כיון דזבין ליה וכתב ליה שטרא ומסר ליה שטר כתובה כמאן דתפס דמי וכמה זרים אצלי דברים אלו שהרי שטר זה אין למקנה בה בשעת הקנאתו כלום וכי אלו מכר מה שיירש מאביו ומסר לו עכשו שטר הקרקעות מי מהני וגדולי הרבנים מפרשים אותה לענין חזרת המעות כלומר שאע"פ שאין המכר כלום מכל מקום יש לו להחזיר המעות ללוקח והתנה שאם תבא אמו ותערער על הדרכים שהזכרנו לא יהא הוא חייב בהחזרת המעות ומתה האם ולא ערערה ואף הלוקח לא היה מבטל המקח מצד דבר שלא בא לעולם שרוצה היה להיות המקח קיים והיה סבור לערער במקום האם ושלא יחזיר המעות וגאוני הראשונים פירשוה בשהיתה אמו גוססת ומוכר לצורך תכריכיה וכבר אמרו מה שאירש מאבא מכור לך והוא גוסס ומוכר לצורך תכריכיו דבריו קיימין והאי דקאמר אי אתיא אמיה וכו' פירושו אם תהא ממיעוט גוססין ותתרפא והדבר ברור שאם מתה מאותו חולי אין ספק שאין כאן לא ערער ולא בטול וכן הדבר ברור שאלו נתרפא יכולה היא לערער ולבטלו אלא דהאי דקא אמר ושכיבא אימיה פירושו שנתרפאה מאותו חולי ולא ערערה ואחר זמן חלתה ומתה היה רמי בר חמא סבור שהוא במקום אמו לערער ועיקר הדברים בפירוש מעשה זה ושהוא עולה לכל התמיהות שבו הוא שלא מכר זה כתבת אמו אלא נכסים שלו שירש מאביו אלא שהיו משועבדים לכתובת אמו ומחשש אותו השיעבוד הוצרך למכרה בטובת הנאה וזה שאמר לכתובתה דאימיה פירושו שהיו משועבדים לכתובתה או שהיה מיוחד לכתובתה או אפותיקי והתנה שאם תבא אמו ותטרפנו לא יהא הוא חייב באחריות ובכלל זה שאם היתה היא מוכרת או נותנת או מורשת כתובתה לאחרים אף הם במקומם לטרוף ומתה ולא ערערה ונעשה זה המוכר יורש שלה והיה סבור לומר מה ביני לשאר יורשים ואני בלא אחריות מכרתי ואלו מי שמכר קרקע שלא באחריות ואחר כך לקח הוא בעצמו תביעות שיש לאחרים על אותו קרקע או נעשה מורשה בכך מי לא מצי תבע ואם אני שאני יורש עליו פנים חדשות הם ואמר ליה רבא נהי וכו' ואף במכר שלא באחריות ולקח תביעות שיש לאחרים עליו יש לפקפק גם כן אם יכול לתבוע כלום מדין מוכר שדה שאינה שלו וחזר ולקחה האמור בראשון של מציעא וקיימא לן בה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דהתם איהו טרח בהכי כי היכי דליקום בהימנותיה הא בירשה מיהא אין בה טעם שהרי ממילא אתיא וכבר נאמר בה שחוזר במכירתו ומחזיר המעות ודוקא במוכר שדה שאינה שלו אבל זה שבכאן שלו מכר על הדרך שביארנו:

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן זה באחריות ובא בעל חוב של ראובן וטרפה אין שמעון חייב באחריותו שסתם הדברים שלא קבל עליו אחריות אלא בכל ערער שיזדמן בו מצד שמעון או מצד אדם אחר אבל ערער הבא מצד עצמו של ראובן אין הוא חייב באחריותו ומכל מקום ראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון בלא אחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ובא בעל חוב של יעקב מורישו וטרפה הימנו חייב שמעון באחריות שאין חוב הבא מצד מורישו קרוי חוב של עצמו אלא הרי הוא כחוב של אחרים וראיתי למדין מכאן שכל שקבל עליו אחריות חייב באחריותו אפילו גזלה ממנו אלם או אנס ואין זה כלום שבזו בעל חוב של יעקב בדין טרפה הואיל והיתה משועבדת לו כשהיתה ביד יעקב אבל גזילת אלם או אנס שהוא בא שלא מחמת טענה אין לו לחזור על המוכר ואין ספק שכל שלא קבל שמעון אלא אחריות הבא מחמתו שאם בא בעל חוב של מורישו של לוקח וטרפה ממנו אין לו על שמעון כלום: