מאירי על כתובות קעו

אפטרופוס שמינוהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע ומכל מקום דוקא בטענת שמא אבל כל שגדלו היתומים וטענו עליו טענת בריא והוא כופר נשבע וכן כתבו גדולי הפוסקים בחמשי של גיטין:

ולענין ביאור זה שהביאוה כאן פירושה דלר' שמעון דוקא בתביעת כתובה משביעין אותה אבל לא לענין אפטרופסות דמנהו אבי יתומים הוא והקשה ואם כן הואיל ור' שמעון בא להקל אם תבעה מיבעי ליה דכל זמן משמע שלהחמיר ולהוסיף הוא בא וחזרו ופירשוה על כתב לה נדר ושבועה וכו' ואמ"ר שמעון שאין נאמנות מועיל ליפרע מן היתומים בלא שבועה והקשה תינח כל זמן שתובעת וכו' אתא לאפוקי מדרבנן אבל אינה תובעת לאפוקי ממאן אתא ופירשוה על מחלקת ר' אליעזר ורבנן כמו שביארנו במשנה:

בנימוקי קצת גאונים נמצא ששכיב מרע שמינה אפטרופוס ופטרו מן השבועה לא פטרו אלא ממה שהוא שם עכשו בעין אבל אם רצה היתום להשביעו מן הריוח הבא אחר כן רשאי כדרך שאמרו במשנתנו משביעין על העתיד ואין הדברים נראין ואף דמיון מזו לזו אין בה כשתעיין בפירושה וכן כתבו במי שמינה אלמנתו אפטרופיא ופטרה מן השבועה שלא פטרה אלא ממה שהוא עכשו בעין אבל לא מן הריוח ולא ממעשי ידיה ואין הדברים נראין ומכל מקום גלגלו בדברים אלו שאם מינה שני אפטרופסים ומת אחד מהם שהיורשים או אחרים בשבילם באים לבית דין ואומרין שלא האמינו האב אלא לשנים ובזו ודאי נראה שהדין כן:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט והיא אומרת אבד גיטי הוא אומר אבד שוברי וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב אם אין עמו פרוזבל הרי אלו לא יפרעו רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך האשה גובה שלא בגט ובעל חוב גובה שלא בפרוזבל אמר הר"ם פי' אמרו גובה כתובתה בארצות אשר מנהגם שלא יכתבו שטר כתובה אבל יעידו עליו בזה ויסמכו על תנאי ב"ד וזה מותר אבל כאשר פשט המנהג בכתיבת שטר הכתובה הנה אי אפשר מבלתי שתראה שטר הכתובה עם הגט ואז תפרע הכתובה ושובר הוא השטר אשר תכלול שזה החוב הוא פרוע או נמחל והנה נתבאר הפרוזבל ודינו בפרק האחרון ממסכת שביעית ומבואר הוא שזה החוב כבר עברה השמטה ואשר הבא שנאמין אשר לו החוב באמרו אבד פרוזבל כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתרא ואכיל איסורא ויחייבהו אסור מפני השמיטה והבעל מגו דיכיל למימר לא גרשתיה נאמן לומר אבד שוברי אבל משביעין אותו שבועת היסת שהוא כבר נתן ודע שזה אשר אמרו שהאשה גובה שלא בגט עקר כתובה לבד אולם התוספת כאשר תסיג עידי גירושין אז תקח התוספת בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ואמר במה שקדם שאין כותבין כתבה אמנם זה עקר כתובה לבד אולם התוספת הוא אשר בלא שטר כתובה או עדים יעידו לה והלכה כרשב"ג:

אמר המאירי הוציאה גט ואין עמה כתובה כלומר ותובעת כתובתה בגיטה גובה כתובתה וכו' משנה זו וסוגיא שלה נתבלבלו בה המפרשים הרבה ומה שיראה לי לברור בפירוש המשנה כך הוא צריך שתדע תחלה שכותבין שובר ר"ל שכל שחייב לחברו בשטר ואינו מוציא שטר חובו ותובע את חובו בלא שטר ואף הלוה מודה שלוה ממנו בשטר ולא פרעו או שיש עדים בהלואה והוא מודה שלא פרעו אלא שאומר לו לא אפרעך עד שתחזיר שטרי ואיני סומך על שובר שאהא צריך לשמרו מן העכברים כופין אותו לפרוע והלה כותב לו שובר ומה שנכתב בסוגיאת הגמרא על משנה זו כלה כדעת רב ושמואל נאמרה שהם סוברים אין כותבין שובר וכבר ביררנו במקומו שאין הלכה כדבריהם אלא כר' יוחנן וריש לקיש שאמרו כותבין שובר ועל שיטה זו אנו מפרשים את המשנה והילכך הוציאה גט ואין עמה כתובה ותובעת כתובתה בגיטה גובה כתובתה ולענין פסק אתה יכול לפרשה בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין כתובה אלא שיש הפרש ביניהם שבמקום שאין כותבין כתובה לא סוף דבר שגובה בגיטה כשהבעל מודה אלא אף בשאין הבעל מודה שהגט במקום כתובה הוא הן שאמר פרעתיה הן שטען אי זו טענה לפטור עצמו וגובה עיקר כתובה בשבועה ותוספת בעדי תוספת והיא כותבת לו שובר ואינו סומך על קריעת הגט שהכתובה במקום שאין כותבין נגבית היא בתנאי בית דין והגט מעשה בית דין לגוביינת הכתובה והטוען אחר מעשה בית דין אינו כלום ואם תאמר שבית דין יקרעו את הגט ותהא קריעתו ראית פירעון כל דמגבה לאו בבי דינא מגבה כמו שהתבאר במציעא פרק ראשון אלא כותב שובר ואם היא במקום שכותבין כתובה אם חייב מודה נותן לה כתובתה ותוספת בשובר כדין כל שטרי חובות שאבדו ואם אין חייב מודה הואיל ומקום שכותבין כתובה הוא אפילו עיקר כתובה אין לה הן שיטעון פרעתי אע"פ שאין קרעים בידו הן אי זו טענה שיפטור בה את עצמו ואע"פ שתנאי בית דין הרי הוא כשטר כל שהיא במקום שכותבין נפק ליה מתורת מעשה בית דין והוה ליה כשאר שטרות שאין מוציאין ממון אלא בשטר ונשבע הבעל היסת על טענתו ונפטר:

ולענין ביאור מיהא לדעת האומר אין כותבין שובר אתה צריך לפרש משנתנו במקום שאין כותבין כתבה ובדרך אחרת לפי סוגיית הגמרא והוא שכל שהוציאה גט ואין עמו כתובה אין הבעל יכול לומר אני כתבתי לה ואיני פורע עד שתביא את השטר שלא תוציאנה היום או מחר אלא אם כך הוא הביא ראיה שכתב שאין מחזיקין אותו בשנוי מנהג לכתוב במקום שאין כותבין וכן אינו נאמן בפרעתי שטוען אחר מעשה בית דין הוא ושמא תאמר אחר שאין כותבין שובר היאך יפרע ונהי דלהוצאת כתובה לא חיישינן דהא דוכתא דלא כתבי הוא מכל מקום אף היא מוציאה את הגט בבית דין אחר וגובה בו ואם תאמר לקרעו אף היא אינה מנחת מפני שהיא טוענת בעינא לאינסובי ביה תירצוה בגמרא שקורעין את הגט וכותבין למטה הימנו גיטא דנן לאו משום גיטא פסולא קרענוהו אלא דלא תיהדר ותגבה ביה זימנא אחריתי וכל שאינו נקרע גובה בו ומכל מקום במקום שכותבין כתובה אינה גובה כלום בלא כתובה שהרי אינו סומך על שובר ואף אם האשה טוענת לא כתב לי כתובה אינה נאמנת שאין מחזיקין אותה בשנוי מנהג אלא אם כן הביאה ראיה שלא כתב ואתה צריך לפרש משנתנו או במקום שאין כותבין ובסתם ר"ל שלא בירר הוא שכתבו או במקום שכותבין וביררה היא שלא כתב ולענין פסק מיהא אתה מפרשה כשיטה ראשונה:

הוציאה כתבה ואין עמה גט אלא שאומרת גרשתני ואבד גיטי ואף הוא מודה שגירשה אלא שטועך שפרעה בשובר ואבד שוברו שהרי לדעתנו כותבין שובר לענין פסק הואיל וכותבין שובר אינו נאמן כלל שהרי מכיון שכותבין שובר אין סומכין לפרוע על קריעת הגט אלא על שובר ומאחר שאינו מוציא שוברו אינו כלום ומה שאמר לא יפרעו אינה לענין פסק ואין בזו חלוק בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין הואיל ויש כאן כתובה וגובה בין עיקר בין תוספת ומכל מקום גדולי המחברים פסקו בה דוקא עיקר אבל תוספת לא מגו דמצי אמר לא גירשתני שהוא נאמן על התוספת שכל שהאשה אמרה גרשתני והוא אומר לא גירשתני נאמנת ואם הוציאה כתבה גובה עיקר אלא שלדעתם אינה גובה תוספת עד שתביא ראיה שגירש או שהוציאה גט עם הכתובה ונמצא לדעת זה שאם הוא כופר בגירושיה היא נאמנת וגובה עיקר ואם אין בכתובתה תוספת קורעין אותה ואם יש בה תוספת כותבין שובר על העיקר ומעכבת כתובתה עד שתביא עדי גירושין לגבות התוספת ולמדת לפי דרכך שזה שאמרו בגמרא מיגו דיכיל למימר לא גירשתיה יכיל למימר גירשתי ופרעתי דוקא לענין תוספת ולדעת זה אתה יכול לפרש בדרך פסק לא יפרעו לענין תוספת ומכל מקום גדולי קדמונינו שבנרבונא תירצו שאע"פ שהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ומאחר שנאמנת לינשא כל שכן ליטול כתובה וכמו שיראה בסוגיא אחרונה של נדרים מכל מקום כל שהיא באה תחלה אדעתא דכתובה לא מהימנא וכמו שאמרו ביבמות לענין מת בעלה שאם אמרה מת בעלה התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ומגבין לה כתובה אבל אם אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי ודאי אדעתא דכתובה אתיא ואין מגבין אותה כתובה כמו שיתבאר במקומו ולדעת זה כל שהוא אומר לא גירשתי לא תפרע הואיל ועיקר תביעתא על הכתובה ולדעת זה אתה מפרש משנה זו שאמר בה לא יפרעו לענין פסק ולדעת ראשון משנה זו אינה לענין פסק ואתה מפרשה לפי סוגיית הגמרא לדעת האומר אין כותבין שובר וכן במקום שאין כותבין כתובה אלא שיצא הוא מן הגדר וכתב לה כתובה והבעל טוען אע"פ שכתבתי לה כתובה היא טענה בבית דין שלא כתבתי ולא יכולתי לברר שכתבתי והאמינוה מפני שאין מנהג המקום לכתוב והכריחוני בית דין לפרוע על סמך קריעת הגט וכתיבה בתוכו גיטא דנן וכו' ונותן אמתלא לדבריו על שאינה מוציאה את הגט שהיא כובשתו מפני שהוא קרוע ושכתוב בתוכו דלא תיגבי ביה זימנא אחריתי וזהו הענין שעליו הוא אומר אבד שוברי ר"ל שאינה מוציאה את הגט ובזו ודאי דין הוא שלא תפרע הכתובה אלא שנפרעת בתוספת שהתוספת לא גבאתו בגט ואף בעדי תוספת במקום שאין כותבין כתובה אינה גובה תוספת שאין לתוספת דין מעשה בית דין שלא יוכל לטעון פרעתי הילכך כל שרצה להוסיף במקום שאין כותבין כתובה כותב שטר תוספת בפני עצמו אלא שהלכה כותבין שובר ומתוך כך אנו צריכין לפרשה לענין פסק על הדרך שהזכרנו:

ומשנתנו כלה בגרושה אבל אלמנה במקום שכותבין גובה כתובתה לעולם ותוספת שלה ככתובתה ואם אבדה כתובתה אין לה כלום אפילו עקר ואפילו תבעה ביום מיתת הבעל דילמא צררי אתפשה ובמקום שאין כותבין מיהא גובה בעדי מיתה ושמא תאמר נחוש שמא נתגרשה ותחזור ותגבה בגט כבר ביארנו שכותבין שובר ומכל מקום לדעת האומר אין כותבין שובר פירשו בגמרא דוקא שיעידו עדי מיתה שעדין היתה יושבת בבית הבעל ואם תאמר שנחוש שמא סמוך למיתה גירשה איהו דאפסיד אנפשיה והקשו בה אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר ותירץ בה היכא דלא איפשר ודאי כותבין שובר דהא אלמנה מן הנשואין נמי איכא למיחש לעדי מיתה שמא תחזור ותוציאם בבית דין אחר אלא כי הא ודאי כותבין שובר וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב שעבר עליו שביעית וטוען שפרוזבל מסר עליו ואבד אינו נפרע עד שיביא ראיה שפרוזבל מסר דמאן ציית ליה וכן הלכה אלא שיש חולקים בה כמו שיתבאר ברביעי של גיטין רבן שמעון בן גמליאל אומר משעת הסכנה ואילך שלא היו יכולים לקיים מצות אלא בצנעה ובשעות גנובות אשה גובה שלא בגט ר"ל בעידי גירושין ובעל חוב שלא בפרוזבל ומכח חזקה ולענין פסק במקום סכנה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

ולענין ביאור רבן שמעון בן גמליאל מפרשה במקום שאין כותבין כתובה דבעלמא גובה בגיטה ובכתיבה בתוכו על הדרך שביארנו בשעת הסכנה ששורפות את גיטן לשעתן וכן בפרוזבל גובין בעדי גירושין ופרוזבל ואף לשמואל כל דליכא תקנתא אחריתי כותבין שובר ובקצת הלכות גדולי הפוסקים נמצא אוקמה שמואל למתניתין במקום שאין כותבין כתובה והילכתא כותיה כלומר לפרש משנתנו השניה ר"ל כתובה ואין עמה גט במקום שאין כותבין כתובה שלא לגבות אפילו עיקר כמו שיתבאר לדעתו בגמרא אבל משובר מיהא לית הילכתא כותיה ואף זו מצאנוה נמחקת בהלכות מדוייקות:

שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות גט או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את האשה והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה אמר הר"ם פי' כתובתה קיימת ר"ל עקר כתובה מנה מאתים אולם תוספת הנה לא נחייבהו אלא אם כן העידו לה בזה אחר שנעיד שזה ראוי עליו:

אמר המאירי שני גיטין ושתי כתובות כגון שנשאה בא' בניסן וכתב לה כתובה ואחר כך גירשה באחד באייר וחזר וכנסה באחד בסיון וכתב לה כתובה אחרת וחזר וגירשה באחד בתמוז גובה שתי כתבות שהדבר ברור שלא נתרצית לו בחזרה אלא בכתיבת כתובה אחרת לבד הראשונה שתי כתובות וגט אחד ר"ל שהגט בא אחר שתי הכתובות אינה גובה אלא אחת וכבר ביארנו בפרק רביעי אי זו מהן גובה והוא שאם שתיהן שוות בסך אחד בטלה השניה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן שניה ואם יש בשניה תוספת על הראשונה כגון שהראשונה מאתים והשניה שלש מאות גובה את הראשונה מזמן ראשון או השניה עם התוספת מזמן שני ואם כתב לה ואוסיפית מאה אמאתן גובה הראשונה מזמן ראשון וגובה תוספת שבשניה מזמן שני:

ולענין ביאור על זו הוא ששאלו בגמרא אי בעיא בהאי גביא וכו' וכן אמרו על זו בתלמוד המערב עד כדון בשוות כלומר שבודאי לא היה זה אלא שאמרה לו אבדה כתובתי כתוב לי אחרת וודאי גובין מזמן ראשונה היה בזו מנה ובזו מאתים ר' ירמיה ורבי חסדא חד אמר גובה בראשונה וחד אמר גובה בשניה ותוספת מזמן שניה אמ"ר חנינא לית הדא אמרה אהן דיזיף מחבריה והדר יזיף צריך למימר ליה בר מן קרטיסא קמאה דאית לי גבך והשיבו ארחא דאיתתא מימר אבד פורני עביד חרן ארחא דבר נש מימר אבד קרטיסי עביד חרן כלומר והיאך יהא מאמינו דבאשה היינו טעמא דאסור לשהות והוא מאמינה מחשש איסור אבל בחוב מיהא גבי תרווייהו ואמרו שם כי אכשר יודי ליה כלומר כשיהיה כשר ר"ל אדם כשר והגון יודה לו על פה שהוא חייב לו ואינו כותב לו שטר אחר ודיו בכך אבל אשה לא דיה בכך שלכתיבת כתובה הוא צריך ועוד שאלו שם שטר שלוה בו וכו' שכבר נמחל שעבודו כלומר ואף זו היאך גובה כתבה שלא נעשית על נשואין אלו ותירץ התם שפרעו ברם הכן לא פרעו ועדין שעבודה קיים כתבה ושני גיטין כגון שנשא בניסן וכתב כתבה וגירש באייר והחזיר בסיון בלא כתובה וגירש בתמוז אין לה אלא אחת ואף במקום שאין כותבין כתובה שהמגרש את אשתו והחזירה קודם שפרעה על דעת כתובה ראשונה החזירה כתבה וגט ומיתה כגון שהוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל ובאה לגבות אחת בגט ואחת באלמנות אם גט קודם לכתובה יתבאר בגמרא שגובה עיקר כתובה ראשונה בגט וגובה כתובה שניה כלה שהרי כשהחזירה על כרחך כתב לה ואם כתבה לגט אינה גובה אלא אחת שאפילו החזירה ומת על דעת כתובה ראשונה החזיר וזו היא הנזכרת במשנתנו:

ונתגלגל מדינין אלו לקטן שהשיאו אביו והכתיב לו כתובה גדולה לאשתו ואמר שכתובתה קיימת לכשיגדיל שאע"פ שאין מעשה קטן כלום לכשיגדיל ובא עליה לשם קדושין נשתעבדו נכסיו מן הסתם לשיעבוד הכתובה וכן בגר שכתב כתובה בגיותו ונתגייר עמה שכשבא עליה משנתגייר לשם קדושין נשתעבדו נכסיו מן הסתם ולענין פסק מיהא דוקא במנה מאתים אבל תוספת לא אלא אם כן חדשוהו משהגדילו או נתגיירו כמו שהתבאר בגמרא והוא שאמרו בתלמוד המערב לכתובה אבל לא לתנאין ר"ל לתוספת שהוא נקרא תנאי כתבה כמו שביארנו בראש פרק אע"פ ואף במנה מאתים דוקא שבא עליה הגר משנתגייר והקטן משהגדיל וכן הוא בהדיא בתלמוד המערב דמשום איחתוני הוא והא לא איתחתן להו שאין חתונו של קטן כלום ולענין נדוניא מיהא יש אומרין שדינה כמנה מאתים ומכל מקום בסנהדרין פרק נשרפין כתבנוה שהיא כתוספת וכן הארכנו שם בקטן שנשא אם מותר להתיחד אם לאו ומכל מקום אני מספק כתובה זו שכתובה כשהוא קטן שנשתעבדו נכסיו בה משהגדיל ובעל אם טורפת לקוחות דוקא מזמן זה או אף מזמן ראשון ונראה דוקא מזמן גדלות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: