מאירי על כתובות קעה

עד אחד מעידה שהיא פרועה כבר ביארנו במשנה שאינה שבועת התורה אלא שבועת המשנה אמרו בסוגיא זו שאם הוא פקח משוי לה שבועה דאורייתא ואמר תחלה יהיב לה כתובתה באפי חד סהדא אחרינא ומוקים זוזי קמאי בהלואה בכי האי דסמיך סהדי קמא אבתרא כלומר שהראשון שואל לשני פרע פלני כל כתובתה לפלניתא והלא אומר הן ואחר כך הוא מעיד שמעות הראשונות הלואה היו שמכיון שנפרעה בזולתם אותם המעות הלואה היו והקשה והיכי סמיך קמא אבתרא כלומר היאך יעיד הראשון על פי העד השני והוא לא ראה הפירעון השני אלא יהיב לה כל הכתובה באפי תרוייהו והוא הדין אם פרעה בפני אותו עד ראשון לבד אלא שעצה טובה קא משמע לן דליפרעה באפי תרי והרי יודע הראשון עכשו בפירעון כל הכתובה ומעיד על הראשונים בהלואה והקשה ושמא שתי כתובות היו ותירץ דמודע להו ר"ל שהוא מודיעם שאין לה כתובה אחרת כגון ששואל בפניהם יש לך עוד עלי כתובה אלא זו והיא אומרת לאו ויש שואלים ואף בכל אלו מאחר שהעיד העד בבית דין שפירעון היה היאך יכול לחזור ולהעיד שמלוה היה והיאך חוזר ומגיד אין זה כלום שאינו מכחיש עדות ראשון אלא שהוא מעיד בודאי כך היא חייבת לו מצד שהיא קבלה פירעונו שתי פעמים:

כבר ביארנו במסכת שבועות ששבועת המשנה אף היא בנקיטת חפץ כשבועת התורה מעתה שאלו הראשונים במה שאמרו כאן אי פקח אידך משוי ליה שבועה דאוריתא מאי נפקא ליה מינה אי לאנקוטי חפצא ולהזכרת שם או כנוי אף שבועת המשנה כן ואי לענין אפוכי שבועה ר"ל שאמר מי שעליו השבועה לשכנגדו הרי דיני לישבע וליטול השבע אתה ותפטר או הרי דיני להשבע ולהפטר השבע אתה וטול והלא כבר ביארנו בשבועות פרק הדיינין שאין אחד מהם יכול להפכה לא בשבועת התורה ולא בשבועת המשנה ומכל מקום קצת מפרשים כתבו שבשבועת המשנה מהפכין ואף לדעת זו בזו מיהא אין הפרש בין שבועת התורה לשבועת המשנה שאף כשהיא שבועת המשנה אינה באה להפכה שלא אמרו לדעתם להפך בשבועת המשנה אלא כשהשבועה על הנתבע ליפטר שאומר לו איני נשבע אלא השבע וטול אבל כל שהשבועה על התובע ורצה להפך ולומר השבע והפטר אינו רשאי וכמו שכתבו גדולי הפוסקים בהלכותיהם ואיני מבין שהרי כל שבועות המשנה הבאות על הנתבע טענות ספק הם כגון שותפין ואריסין ודומיהם ואין מקום בהם להפך שבועה ומכל מקום לדעתנו שאין הפוך שבועה לא בשבועת התורה ולא בשבועת המשנה מה ביניהם פירשוה גדולי הפוסקים לענין אחותי בנכסי דאי תפשה ולא בעיא לאישתבועי אי שבועה דאוריתא היא נחתינן לניכסה ואי דרבנן לא נחתינן לניכסה כמו שביארנו בששי של שבועות אלא שיש אומרין שלא אמרו בדרבנן אלא בנשבעין שאין משלמין שאותה שמועה בכך היא עוסקת אבל נשבעין ונוטלין שתפשו ולא רצו לישבע ודאי נחתינן לנכסיהו ומוציאין מידם שאין להם שום זכות עד שישבעו אלא שיש אומרין שאין יורדין לנכסיו מחמת כך אלא שמשמתין כדין גזל של סופרים ואף הם ראיה להם משמועת מציאת חרש שוטה וקטן המתגלגלת שם אלא שאין בה הכרח וגדולי הדורות שלפנינו פירשו דנפקא מינה לענין חשוד שכל שהיא חשודה הואיל ואינה חייבת אלא שבועת המשנה חזרה לדין תורה ומן התורה הואיל ויש בידה שטר גובה בלא שבועה וגובה בלא שבועה אבל בשבועת התורה שכנגדו נשבע ונפטר ומכל מקום שכיר ונגזל ונחבל שנחשדו אינן נוטלין כלום שהרי חזר לדין תורה ומן התורה אין לו כלום ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה שכל הנשבע ונוטל בשבעות המשנה שהוא חשוד כנגדו נשבע היסת ונפטר ואף בכתובה והדומים לה אע"פ שמדין תורה גובה בלא שבועה (ואין) [ואם] כן אין הפוכה מועיל כלום וגדולי הרבנים מפרשים ששבועת המשנה מהפכין בה אף כשהשבועה על התובע ויכולה לומר השבע והפטר ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בזה בדרך אחרת שאין אנו צריכין לטורח זה אי פקח הוא מייתי לה לשבועה דאוריתא כלומר דמשבע לה השתא שבועת המשנה ופרע ליה באנפיה דההוא סהדא וכשישתקע הדבר תובעה מה שפרע לה בבפני העד הראשון כדין הלואה והוא יבא ויעיד שחייבת לו כך וכך ונשבעת שבועת התורה ונמצא שעברה בשתים וזה שהוצרך לשקיעת הדבר שאלו נודע הדבר אין משביעין אותה על פיו שכבר עשה אותו עדות שליחותו כשנשבעה קודם פירעון:

הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומכל מקום כל שמשכונא מוחזקת ביד המלוה ואוכלה בנכיתה גובה בלא שבועה שהרי הוא כמי שנפרע בחייו וכן המנהג בנרבונא ויש חולקים בה הואיל ומצי מסלקי ליה בזוזי ולאיפרועי קאי ואין דנין בה אלא לפי מנהג המקומות ומה שנתגלגל כאן בענין יתומים כבר ביארנו בו הצורך בשביעי של שבועות במשנה השניה ובסוגיא שלה:

כבר ביארנו במשנה שהנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה הא בשבועה מיהא נפרעת אף בעל חוב שהלך הלווה מגבין אותו שלא בפניו שאם אי אתה אומר כן כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו תפתר בשהריבית אוכלת בו ובית דין מגבין ריבית כשערב מן הגוי אלמא מילתא פסיקא הוא שלא ליפרע שלא בפניו ובכתובה אמרו משום חינא ויש פוסקים להסכים את שתיהן שזו שבכאן כשעמד בדין וברח שהדברים מוכיחים שחייב הוא לו ומגבין לו שלא בפניו ומכל מקום עיקר הדברים להגבות על כל פנים שהרי טעם שלא יהא כל אחד נוטל וכו' אף בלא עמד בדין הוא ואין דוחין תלמוד שלנו מפני תלמוד המערב ומכל מקום כל שאפשר להודיעו מודיעין וכמו שאמרו באחרון של בתרא כל דיינא דאחתיה למלוה בנכסי דלוה מקמי דלתבעיה ללוה מסלקינן ליה הא אם אי אפשר יורדין לנכסיו כמו שביארנו במשנה וכבר כתבנו מזה באחרון של קמא:

כשם שיורדין לנכסיו לפרוע לאשתו שנתגרשה כתובתה שלא בפניו כך בית דין יורדין לנכסיו לזון את אשתו שלא בפניו ולא עוד אלא שכל שבית דין מוכרין למזונותיה אין משביעין אותה אלא כשתבא לגבות כתובתה משביעין אותה על הכל ודין זה יש בו תנאים ויתבאר ענינם בפרק אחרון בע"ה:

ולענין ביאור מה שהביאוה כאן פירושו דלר' שמעון דוקא כשתבעה כתובתה משביעין אותה אף על המזונות אבל לכתחלה ר"ל בשעת תביעת המזונות לא: