מאירי על כתובות קסב

למדת לענין פסק הלכה שהיבם אינו יכול למכור בנכסי אחיו מפני שכלם משועבדים לכתבתה ולא סוף דבר קודם שכנסה אלא אף לאחר שכנסה הואיל וכתבתה מכל מקום על נכסי בעלה הראשון ואפילו יחד לה כתבתה ואם מכר לא עשה כלום והיא מבטלת המקח לשעתו אע"פ שאינה באה עדין לידי גבוי כך תקנו לה חכמים הואיל ואין מה שהוא קונה לאחר מכן משתעבד לה והרי אלו נשדף מה שייחד לה ומכר השאר אין לה במה לסמוך שלא אמרו אי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אלא בשלא נשארו לה נכסים מראשון ואפילו לא היתה כתבתה אלא מנה והניח האח נכסים במאה מנה אין היבם מוכר כלום ואם מכר מכרו בטל ואם כן הרוצה למכור בנכסי אחיו כיצד יעשה אם כהן הוא אין לו תקנה אלא אם מכר יפייס את אשתו שלא תערער ויהא הלוקח נשען על פיוסו ואם ישראל יגרש ויחזור ויכתוב לה כתבה על נכסיו והוה לה כאשה דעלמא שהרי הוא יכתוב לה דאקנה:

ואע"פ שלכתחלה לא ימכור על ידי ייחוד ומשום עצה טובה אם מכר מכל מקום מכר הואיל ונשאר בכדי שיעור כתבה ואף בלא נשאר מכרו מכר עד שתבא לידי גבוי כמו שביארנו במשנה חוץ משלש שדות שמקחו בטל אף מחיים שדה שהכניסה לו שומא בכתובתה ושדה שייחד לה בכתובתה ושדה שכתב לה בכתובתה:

אפילו היו שם הרבה יבמים ורצה אחד מהן לפסלה לזה שהיא ראויה לו עד שנתרצה זה להקנותו חלקו בנכסי האח וקנו ממנו על כך או אפילו חלק לו מעכשו אינו כלום ולכשיכנוס חוזר בהקנאתו ובין שייבם ואחר כך חלק לאחיו או מכר בין שחלק או מכר תחלה ואחר כך ייבם אינו כלום:

ולענין ביאור מיהא זה שאמרו נכסי פליגנא לך וקנו מידו צריך לשאול שהרי לא זכה בהם היבם עדין ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי כך הוא אלא שהיבם לא היה לו מערער בכך אלא שאחר שכנסה שאל אם יוכל לחלוק לו והשיבוהו שאינו יכול ומה שאמרו למטה מסתפינא דעבדת לי כפומבדיתאה היו סבורים עליו שברמאות היה עושה כן ואמר ליה פלוג מהשתא כלומר שיחזיק מעכשו ויגמר הקנין לכשיכנוס ואף בזו לא הועיל:

היבמה אינה נקנית ליבם בקדושין ולא נתרת ממנו בגט כמו שביארנו בראשון של קדושין ומכל מקום כל שאחד מן האחים נתן לה קדושין פסלה לשאר אחים וכן כל שנתן לה גט נפסלה היא וצרותיה על עצמו ועל אחיו ונכסי המת חוזרין לאחים בשוה אחר שאין כאן יבום כמו שיתבאר במקומו:

הרי שהלוה מנה לאחיו ומת המלוה ונפלה אשתו ליבום לפני אותו שלוה זכה באותו מנה ואינו בכלל שאר הנכסים שלא יהא רשאי למכרן שהרי מטלטלין לא מישתעבדי לכתבה ומכל מקום בזמן הזה שתקנו הגאונים להיות האשה גובה כתבתה מן המטלטלין וכל שכן למי שהתנה בכך אינו יכול לומר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ושמא תאמר יאמר לה לאו בעל דברים דידי את שאף ר' מאיר לא אמרה אלא במטלטלי שהן בעין ביד יורשי הבעל הרי מכל מקום היה הוא משועבד לה מדר' נתן דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכן הלכה ועל הדרך שביארנוה ברביעי של קמא מ' ב' ושמא תאמר והלא בסוגיא זו אמרו זו אינה משנה ומשום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתבה אלא הסובר שמטלטלין משתעבדין לכתבה דוקא במטלטלי שהם בעין והסובר שמוציאין מזה לזה אינו סובר כן אלא בבעל חוב אבל לא בכתבה וכו' ומי עדיפא תקנת גאונים מדר' מאיר גופה באמת כך ראיתי ששאלוה גדולי עולם עד שתירצו שמתקנת הגאונים מטלטלי כמקרקעי וכמו שביארנו ס"ז א' בגמלים של ערביא ולדעתי עיקר קושיא ליתה שלא אמרו אלא לא אשכחן תנא וכו' אלא או כר' מאיר או כר' נתן ואנו כבר פסקנו כר' נתן מעיקר הדין וכר' מאיר מן התקנה וחזרה לה כתבה מן התקנה כבעל חוב לכללו של דברי ר' נתן וזהו הטעם שגדולי הפוסקים הביאוה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שאף לתקנת הגאונים אין כופין אותו לפרוע ומטעם שאין תקנת הגאונים עדיפא מדר' מאיר ועוד כתבו בה טעם אחר דמלוה ראויה היא ואין אשה נוטלת בראוי כבמוחזק ומדבריהם למדנו דוקא אשה הא בעל חוב נוטל וכסתם משנה של בכורות נ"ב א' שאמרה האשה בכתובתה והבנות במזונותיה והיבם אין נוטלין בראוי ולא הוזכר שם בעל חוב ומכל מקום בפירושי רב חננאל כתבוה אף בבעל חוב ובבתרא פרק מת קנ"ז א' אמרו נפל הבית עליו ועל אביו זה אומר הבן מת ראשון למדנו שאין בעל חוב גובה מנכסים שנפלו לאחר מיתת לוה מפני שהוא ראוי ובבריתא של בכורות הבכור והיבם והיורש את אשתו ונזק וחצי נזק וכפל וארבעה וחמשה אין נוטלין בראוי אבל נותן להם משדה החוזרת לאביו ביובל אלמא אף מלוה הכתובה בתורה כגון נזקין אין נוטלין בראוי ובתלמוד המערב שבפרק הניזקין מיטב שדהו פרט למטלטלי כרמו פרט לראוי וכן בפרק אע"פ נ"ה א' אמרו נפקא מינה לשבח ולא אמרו לראוי שאף בעל חוב אינו נוטל בו ומה שלא הוזכר בבכורות מפני שעיקרה לשבח נשנית כלומר שאין נוטלין בשבח ובעל חוב נוטל את השבח והרי למדנו שבעל חוב אינו נוטל בראוי ואעפ"כ נוטל במלוה כדאמרינן צ"ב א' יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה שאין המלוה נקראת ראוי לגבי בעל חוב מדר' נתן אלא שבגבו מעות אין לו שאף אם היו בידו אינו גובה מהן מיורשין ולתקנת הגאונים אף בגבו מעות כן וכל שכן בהתנה ואחר שכן אף אשה בדין זה שכל שהוא משועבד מוחזק הוא ושמא תאמר והרי מכל מקום שיעבוד תורה הוא שראוי לומר בו כן ומועיל מיהא להתנה אבל שיעבוד מטלטלין מדרבנן הוא ושיעבוד חכמים לא משוי מוחזק וכמו שאמרו באחרון של בתרא קע"ה ב' גבו קרקע יש לו דשיעבודא דאוריתא אלא שיעבודא דרבנן לא משוי מוחזק וכל שכן תקנת הגאונים פירשוה שלא נאמרה שם אלא לרבה אליבא דבני מערבא שאין דנין אותו בגבוי אבל לדעת ר' נתן מוחזק הוא ואף כתבה גובה מן המלוה:

חכמי הדורות ראיתי ששאלו מה היבם צריך לומר הואיל ואני יורש החזקתי והרי יורש מוחל אף במוכר והוא הדין למשועבד כדרך שנאמרה בפרק החובל פ"ט א' בענין העבד והאשה פגיעתן רעה ובראשון של מציעא כ' א' בענין מצא שובר שבזמן שהאשה מודה יחזיר ואם כן יאמר היבם זה החוב שנשתעבדתי לך כשם שהיה אחי יכול למוחלה כך הם שאני יורש מוחלו לעצמי ובטל החוב מעיקרו עד שתירצוה בשלא היה פקח למחול או שלא רצה כדי שלא יחייבוהו בית דין לשלם מדינא דגרמי ומכל מקום עיקר הדברים מה שאף הם חזרו ואמרו שאין היורש מוחל לעצמו מה שנשתעבדו בו נכסיו ולמדנו מכאן שהאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה היורשה היורש נכסי אביו יכול למחול לעצמו ובפרק הכותב פ"ו א' יתבאר לנו לשיטתנו בגרושה שיכולה למחול: