מאירי על כתובות קנט

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שכתבנו בדין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל לא סוף דבר באכילה ממש אלא כל שנהנה מן היוצא מנכסיה אף שלא בדרך אכילה מעשה היה ודנוה כן אף בחבלי זמורות ונראין הדברים דוקא בשוה דינר ואע"פ שאינן בנות אכילה מכל מקום הואיל ונהנה כך הוא הדין שהרי לענין חזקה אמרן אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה וודאי בהנאת עצים נאמרה שאין בהם איסור הנאה שאם בפרי אינה חזקה הואיל ואיסור הנאה יש בהן בערלה וכלאים וכן בשביעית אין חזקה באכילת הפרי הואיל והפקר הם אלמא בהנאת עצים נאמרה ולא נאמר בכלאים שהקשין אסורין אלא במה שנזרע או ניטע באיסור כמו שביארנו בשמועה זו במקומה בשלישי של בתרא ולמדנו ממנה מכל מקום שלענין חזקה הנאת עצים הנאה היא ואם כן אף בדין זה כן זהו עיקר הדברים שבשמועה זו וגדולי הרבנים גורסין בה לענין חזקה שאינה חזקה וכן לענין משנתנו הם מפרשים עבד רב יהודה עובדא בחבלי זמורות שלא לדונן במה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אלא בדין הוציא ולא אכל ואין הדברים נקשרים כלל אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שלא אמרו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אף בשבח יתר אלא במגרש אבל במורדת כל שהשבח יתר אע"פ שאכל הואיל ואין אכילותיו כנגד הוצאותיו ישבע כמה הוציא ויטול לא יהא אלא מתנה כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא:

קטנה שהשיאה אמה ואחיה והביאה קרקע בנכסי מלוג והוציא הבעל בו ואכל ומיאנה אין דנין אותו בדין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שאם כן אף הוא חושש במיאונה ואינו מכניס עצמו להוצאת התקון על הספק והקרקע מכחיש ומתנונה והולך ומתוך כך עשו בו תקנה לדונו כיורד לתוך שדה חברו ברשות ששמין לו וידו על העליונה אף בשאין עשוי ליטע כמו שיתבאר בשלישי של בתרא מ"ב ב' ר"ל שאם הוצאה יתירה או אפילו לא השביח כלום נוטל הוצאה ואם שבח יתר נוטל או חולק בו כאריס לפי מנהג המקום ולמדת שמה שנאמר כאן כמוציא על נכסי אחר דמי פירושו כמוציא על נכסי אחר ברשות ויש בזו פרושים אחרים ואל תחוש להם:

הוזכר בכאן מעשה באחד שנפלו לאשתו ארבע מאות זוז בירשה והלך בעלה והוציא שש מאות בהוצאת הדרך והביא ארבע מאות של ירשה ואלו הרויח בהם כלום היינו דנין בו מה שהוציא הוציא וכו' אבל זה לא הרויח כלום והוציא מהם דינר אחד להוצאתו ואחר שלא היה אותו דינר של ריוח לא היה בדין מה שהוציא הוציא וכו' [אלא] בדין הוציא ולא אכל וישבע כמה הוציא ויטול ומיהו דוקא כל אותם ארבע מאות ויש אומרין אף כל השש מאות אם יש לה נכסי מלוג מצד אחד ואע"פ שכתבנו שכל שלא השביח כלום אינו נוטל כלום אף אני אומר שהבאת המעות והוצאתם ממקום הקרוב להפסד נקרא שבח לפי ענין המקום או האדם שהוציאם משם או ממנו ואלמלא הבאתו לא היו שוים כלום ויש מפרשים שזה שאמרו שכל שלא השביח כלום אינו נוטל כלום דוקא כשעשה שלא במצות האשה אבל כל שעשה במצותה נוטל ולעיקר השמועה מיהא שאלו קצת מפרשים היאך לא מנאוה בכלל הנשבעין ונוטלין במסכת שבועות פרק כל הנשבעין מ"ד ב' ואינה שאלה שלא מנו שם אלא אותם שהנשבע מכחיש התובע אבל בזו הנתבע אינו יודע כלום ומאחר שאינו דומה להן לא נשנית בכללם ויש אומרין שהוא צריך להביא ראיה על הוצאתו אלא שרוב מפרשים ראיתי שכתבו שהוא נאמן ותלו בה הטעם הואיל וברשות הוא עושה וכן נמצאת בנימוקי רב חננאל ז"ל:

בעל שהוריד אריסים בקרקע של נכסי מלוג על פי מנהג העיר אם למחצה אם לשליש ולרביע וגירש את אשתו והיא מסלקתו מקרקעותיה במה שאכל ועכשו רוצה גם כן לסלק את האריסים שהוריד בעלה בהם רואים אם הבעל אריס הוא ר"ל שאף הוא יורד לשדות אחרים באריסות למחצה לשליש ולרביע כגון שהוא גם כן עובד אדמה הרי היא מסלקתם בלא כלום הואיל והבעל אכל קימעא שלא ירדו אלא במקום הבעל ואף בלא הם אף הבעל היה טורח בכך והילכך כל שנסתלק הבעל נסתלקו הם ואם אין דרך הבעל בכך ואלמלא הם אף הבעל לא היה טורח ארעא ודאי לאריסי קיימא ודנין בהם כיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה אם אינה עשויה ליטע ונטעה על הדרך שביארנו במציעא פרק שואל ק"א א' וכן אם נטעה והיא עשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן לנטעה ונוטל על הדרך שביארנו שם וגדולי המחברים כתבו ששמין להם לגמרי כאריס וכן כתבו בהיה הבעל אריס שנוטלין מן ההוצאה כשיעור שבח ובשבועה: