מאירי על כתובות קנח

האשה שהביאה בהמה בנכסי מלוג ולדה לבעל ולא סוף דבר בבהמה שאלו מתה הרי נשאר עורה לאשה בקרן אלא אפילו הביאה שפחה בנכסי מלוג ולדה לבעל ואע"פ שאלו מתה השפחה אבד הקרן והיה לנו לומר שיהא הולד שלה כדי להעמיד הקרן בידה אין חוששין למיתה ואם כן בין בבהמה בין בשפחה ולדותיהם לבעל אלא שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלת ולדות שפחתה עמה אם רצתה מפני שבח בית אביה שכבוד הוא לה כשרואין שעבדים הכניסה מבית אביה הא בולד בהמה אין כאן שבח או כבוד כלל:

אע"פ שכתבנו שולד בהמת מלוג לבעל אם נגנב תשלומי כפל או ארבעה וחמשה לאשה פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן ואע"פ שאמרו פ"ג א' לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו' ר"ל שאם התנה שלא לאכול פירות מוכרין את הפירות ואוכל פירי פירות ואמר שם הכניסה קרקע ועשתה פירות הרי הן פירות מכר פירות ולקח בהן קרקע ועשתה פירות הרי הן פירי פירות אלמא יש לבעל פירי פירות פירשו גדולי הפוסקים שזו שבכאן הואיל והוא נוטל גוף הפרי שזהו הולד אינו נוטל בשבילו פירא דפירא אבל כשמכר הפירות ולקח בהן קרקע אם אינו נוטל את הפרי נמצא שלא נטל לא פירא ולא פירא דפירא ומכל מקום לא אמרו שכל שנוטל הפרי אינו נוטל פרי של פרי אלא בפירא דפירא הבא מאליו כגון כפל אבל פרי היוצא מגופו של פרי ודאי זכה הבעל שמאחר שהפרי שלו כל היוצא ממנו שלו:

האשה שהכניסה לבעלה עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכלה הקרן ודבר זה גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פירשוהו כגון שאין לאשה בהם גוף העז והרחל וכן בכלם אלא שהן שלה לחלב ולגיזה וכן בכלם ולימד שאע"פ שהוא אוכל הקרן שהרי אין לה בהם אלא מה שהוא אוכל הוא אוכלם שלא נאמר שלא לאכול הקרן אלא בדבר שהוא בעין בשעה שמכניסתו לו כגון נפלו לה פירות תלושים אבל אלו שאינם בעין אוכלם וגדולי המפרשים כתבו שמקום יציאת הפירות נחשב לקרן ומכל מקום גדולי הרבנים פירשוה שגוף העז והרחל שלה וכן בכלם שלה ואמר שאוכל פירותיהן עד שיכלה הקרן ר"ל שתמות העז וכו' וייבש הדקל שהרי אף לאחר מכן ישאר שם קצת הקרן ואינו כלה לגמרי שהרי בבהמה נשאר עורה ובתרנגולת נוצתה ובאילן עציו ואיני מבין זו מה הוצרכה שהרי במשנתנו נאמרה כן בפירוש נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים הא ילדים לא כמו שביארנו במשנה:

הכניסה לו כלי תשמיש אע"פ שתשמישם מפחיתם משתמש בהם מתורת פירא והבלאות נשארים לקרן והוא שאמרו עיילא ליה גלימא מיכסי ואזיל בה עד דבלי ואף בבלאות שאינו חייב לשלם אלא תזהר היא בהם לשיור קרן שהרי כיוצא בה אמרו שאם הכניסה לו גומא שחופרין ממנה גפרית או מחפרת של צריף ר"ל גומא שחופרין ממנה צריף הנקרא אלום וסופה לבלות כשמגיעין למקום עמוק שבקרקע ואינו חוזר ואעפ"כ פירא הוא והגפרית והצריף שלו והגומות נשארים לה לקרן ומעתה אין צריך לומר בדברים שחוזרים וצומחין כגון מקום המלח והם חריצין שעושין סביב הים או חריצין שמוציאין ממנו חול שהמלח והחול חוזרין בהם שהם קרן והמלח והחול לבעל מתורת פרי:

המשנה השנית והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קמעה קמעה ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אמר הר"ם פי' קמעא מעט ואפי' מעט דבר ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול ירצה בו שבועה כשל תורה ובתנאי שיהיה הוצאה יתרה על השבח ישבע שבועת התורה שהוציא כנגד השבח לבד ויפסיד הנשאר וזה כלו בנכסי מלוג וכן כאשר גרשה אולם אם היתה מורדת בין אכל בין לא אכל כאשר ישבע כמה הוציא ויטול כנגד השבח כמו שביארנו אבל נכסי צאן ברזל הנה כל השבח שלו שאם הוסיפו הוסיפו לו:

אמר המאירי המוציא הוצאות על נכסי אשתו ר"ל כגון לחרישה או חפירה וזבול ושאר מיני עבודות שבקרקע בין שהוציא הרבה ואכל קמעא בין שהוציא קמעא ואכל הרבה אם בא לגרשה ולהחזיר נכסי מלוג שלה ותובע הוצאותיו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שחכמים תקנו לו פירות ועליו לתקן הנכסים ופירשו בגמרא אפילו בשהוציא כמה ולא אכל אלא גרוגרת אחת או תמרה אחת והוא שאכלה דרך כבוד כגון שאכלה דרך קביעות סעודה על שלחנו וכן פירשו בה אפילו שיגרא דתמרי ר"ל אשכול תמרים שלא נתבשלו הא חיבצא דתמרי והם תמרים הכתושים לעשות שכר הדבר בספק אם שמה אכילה אם לאו הא תמרה המבשלת אין ספק שאף בתמרה אחת כן שהרי תמרה שוה יותר מגרוגרת וכמו שאמרו עירובין כ"ט ב' אכל גרוגרה ושלם תמרה תבא עליו ברכה ואם לא אכל מה שאכל דרך כבוד אינו בדין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אלא בשיעור גדול מזה ונחלקו בה בגמרא בשיעור זה אם בכאיסר אם בכדינר ופסקו בה גדולי המחברים דוקא בדינר הוציא ולא אכל או שאכל פחות מכגרוגרת בדרך כבוד או פחות מכדינר בשלא דרך כבוד ישבע כמה הוציא ויטול ופירשו בגמרא דוקא בשהשבח כנגד הוצאה או יתר ואפילו בשבח יתר אינו נוטל בלא שבועה שמא מאליו השביח או שמא אף הוא משקר בכך כגון שהוציא כ"ה דינרין והשביח בל' די' וטוען בהוצאת כ"ט כדי שיטול בלא שבועה אבל אם הוצאתו יתירה על השבח אינו נוטל בשבועתו אלא כשיעור שבח ואם לא השביח כלום הפסיד הוצאתו ובנכסי צאן ברזל מיהא כל שפיחתו פיחתו לו וכל שהותירו הותירו לו ובמסכת יבמות ס"ז א' אמרו הכניסה לו שני כלים באלף זוז ועמדו על אלפים אחד נוטלתו בכתבתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה: