מאירי על כתובות קנג

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר האיש שנולדו לו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים במומין קטנים אבל בגדולים כופין אותו להוציא אמר הר"ם מומין גדולים אצל רבן גמליאל הם נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ואין הלכה כרבן גמליאל והלכה כחכמים:

אמר המאירי האיש שהיו בו מומין ר"ל קודם שנשאה אין כופין אותו להוציא ופירשו בגמרא שלא סוף דבר הוא דסברא וקבילא אלא אף בשנולדו משנשאה אין כופין אותו להוציא אלא או תשב עמו או דנין אותה במורדת אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים במומין קטנים דכל במומין גדולים כגון נסמית עינו או נקטעה ידו או רגלו כופין ואין הלכה כדבריו אלא אף באלו אין כופין אותו ומכל מקום חכמי לוניל כתבו על ידי מעשה שבנסמאו שתי עיניו או נקטעו שתי ידיו או שתי רגליו כופין ולדעתם לא אמרו בנסמית עינו וחבריו שאין כופין אלא מפני שסומך על השני וכל שנסמאו שתיהן אין בו עוד פעלה מצד אותו האבר ולדעת זה יראה לי שאף באבר אחד כל שאין בו זוג שיהא כח הפעלה נשאר בו כופין אלא שיש לדון בה שמא דוקא באלו שרוב מלאכות נעשות על ידם ונעשה האדם בחסרון שניהם כבטל לגמרי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר אלא שנתגלגל בה שמועת ערב וצידן וראיה אחרונה וכבר ביארנו כל אחת במקומה ר"ל ערב באחרון של בתרא וצידן בששי של גיטין וראיה אחרונה בשלישי של סנהדרין:

המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והיא נתקשרת עמה לומר שאע"פ שאמרו במומין שאין כופין אותו להוציא בקצת חליים וקצת אמניות כופין ולבאר דינין אלו אמר אלו כופין אותן להוציא מוכי שחין ובעל פוליפוס והמקמץ וצורף נחשת והבורסי בין שהיו בו עד שלא נשאו בין משנשאו נולדו ועל כלן אמ"ר מאיר אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה חוץ ממוכי שחין מפני שהיא ממקתו אמ"ר יוסי מעשה בצידן בבורסי שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל אמר הר"ם מוכה שחין המצורע בעל פוליפום מי שיש לו ריח האף או ריח הפה מקמץ אשר יקבץ צואת הכלבים לעבד בו עורות מצרף נחשת אשר יחצוב נחשת מהמחצב ובורסי היא הוא העבדן והלכה כחכמים:

אמר המאירי אלו שכופין אותן להוציא וליתן מוכה שחין ובעל פוליפוס ופירשו בו ריח החוטם או ריח הפה והמקמץ ופירשו בגמרא שמלקט צואת כלבים והמצרף נחשת ופירשו בו שחוצב אותו ממקורו ומחצבו ומקום החתך מעלה הבל ומטמא העוסקים בו בסרחון והבורסי המעבד עורות ואין בו חלוק בין בורסי קטן ובין בורסי גדול ר"ל שיש להם עורות הרבה ופירשו בגמרא שבכלם אם רצתה היא לישב תחתיו תשב חוץ ממוכה שחין שאע"פ שהיא רוצה אין שומעין לה אלא מפרישין אותה בעל כרחה מפני שהחולי ממיקתו ר"ל שהתשמיש קשה לו ובשרו נמס ונימוק ומכל מקום אם אמרה אשב עמו בעדים שלא יבא עלי שומעין לה וסתם במשנתנו על מומין אלו שאפילו היו בו עד שלא נשאת לו כופין אותו והוסיף ר' מאיר לומר אף בהתנה עמה כן מפני שיכולה לומר סבורה הייתי לקבל ועכשו איני יכולה לקבל ואין הלכה כן אלא כל שהיו בו קודם שנשאת סברא וקבילה ואין צריך לומר שכן אם התנה עמה כן והוא שאמרו וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה ר"ל כל שהיו לו קודם שנשאת ואין צריך לומר אם התנה חוץ ממוכה שחין מפני שממיקתו ואף כשהיא רוצה אין שומעין לה כמו שביארנו הא שאר הנזכרים לא נאמר שכופין אותו להוציא אלא בנולדו משנשאה ומכל מקום אפילו היו לו קודם שנשאה אם התנה עמה כן שאין כופין אותו אם מכל מקום מת לו ונפלה לפני אחיו שיש בו אותו מום או אותו אמנות בעצמו אין כופין אותה להתיבם לו שאף היא יכולה לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל אע"פ שאין סבה נכרת לזה יותר מזה ויחלוץ ויתן לה כתבה ואין צריך לומר אם הראשון אין לו אותו או אותו אמנות והוא שאמרו במסכת מכות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים וכו':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו בכך וזן ומפרנס על כרחו כראוי לה אם יש לו או שיכול להרויח אלא אם כן אמר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך ושתהא מספקת בכך ומאחר שכופין אותו בכך אין כופין אותו להוציא ומכל מקום אם הדירה על כך יוציא על הדרך שהתבאר בפרק זה ומכל מקום בהלכות גדולות פסקו שכופין להוציא כרב וממה ששאלו בתלמוד המערב בשני של גיטין האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא או לא אמר לו מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן ר' יוחנן אמר אומרין לו או זון ופרנס או פטור:

כל אלו שאמרו במשנתנו שכופין אותן להוציא הם מדברי סופרים ויש לך אחרים שכופין אותם מן התורה והם שנישאו לפסולים כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר:

נשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא מדברי סופרים כדי לקיים מצות פריה ורביה ואף אם היא תובעת בכך אם היא באה מחמת טענת חוטרא לידא ומרא לקבורה שומעין לה כמו שיתבאר במסכת יבמות וכן נשא אחת מן הפסולות מדברי סופרים וכיוצא בהן כופין אותו להוציא וכן כל ביאת איסור ובמסכת יבמות יתבאר אי זו מן הביאות האסורות יש לה כתבה ואי זו אין לה וכל שאמרו כופין לא סוף דבר כפייה בדברים לבד אלא אף במיני נגישות והכאות עד שיעשו ומקרא צווח ואומר בדברים לא יוסר עבד ויש פוסקים בנשא אשה ושהא עשר שנים ולא ילדה שכפייתו בדברים והודעה שמצוה עליו בפריה ורביה אע"פ שנדחה בסוגיא זו וכן יש אומרין שלא נאמר דין זה אלא בארץ וכדכתיב באברהם מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ ויש חולקין וכבר ביארנוה ביבמות פרק הבא:

ונשלם הפרק ת"ל: