מאירי על כתובות קמג

לעולם יהא אדם זהיר לילך לבית האבל כדי להתעורר וליתן אל לבו דברים של מיתה וכדכתוב והחי יתן אל לבו וכן שיהא גומל חסד כדי שיגמלו לו כשיבא קצו דרך הערה אמרו דיספד יספדוניה דיטען יטענוניה דילואי ילווניה:

המדיר את אשתו שלא תשאל או שלא תשאיל דברים שדרך שכנות לשאול זו מזו או להשאיל זו לזו כגון נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתבה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה באכזריות וצרות עין וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל דברים שהזכרנו וכיוצא בהם תצא שלא בכתבה מפני שמשיאתו שם רע בפחיתות וכילות ודברים אלו אין בהם שיעור אף לשמואל ואף במדיר יוציא לאלתר ויש מפרשין אותה לשמואל בנדרה היא וקיים הוא ואין צורך בכך:

וכן האשה שנדרה שלא לארוג בגדים נאים ולבנים במקום שדרכם בכך אלא שמעברת עתו בפחותים תצא מפני שמשיאתו שם רע בפחיתות וכילות ויש גורסין גם כן בהדירה הוא בכך:

בתלמוד המערב אמרו המדיר את אשתו שלא לילך לבית המרחץ בכרכים שבת אחת יקיים ובכפרים שתי שבתות הדירה שלא תנעול מנעל בכרכים מעת לעת ובכפרים שלשה ימים יתר על כן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתבה וכן כל כיוצא בזה לפי מה שעיני דיין רואות:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית אי זו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת אי זו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו ר' טרפון אומר אף הקולנית אי זו היא הקולנית כל שהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה אמר הר"ם פי' יתבאר שהיא עוברת על דת משה כשיסמוך עליה באלו הדברים המנויים וישאל אותה ותאמר לו שהוא מותר וכאשר חקר מצא אסור ויצטרך באלו הדברים כלן עדים והתראה ואז תפסיד כתובתה ואמרו וראשה פרוע ואפילו שיש צניף על ראשה ובתנאי שתצא בה בשוק או במבוי מפולש אמרו טווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שתהיה טווה ותדביק עליה ורד או הדס ומה שדומה לזה במצחה או על לחיה ומה שדומה לאלו הדמיונים המפורסמים ומיעוט הצניעות ואמרם מדברת עם כל אדם אמרו מצחקת עם הבחורים ומקללת יולדיו בפניו שיקלל אבי בעלה בפני בעלה באי זה פנים שיהיה מהקללות והקולנית תובעת תשמיש בקול רם עד שישמעוה שכנותיה ואלו המאמרים כלם אמתיים אבל אחר ההתראה כמו שביארנו ודע שהעוברת על דת משה אין לה כתובה ולא תוספת ולא תוציא מבעלה מה שאבד מנדוניתה ואמנם יש לה בלאותיה קיימין לבד:

אמר המאירי אלו יוצאות שלא בכתבה העוברת על דת משה ויהודית כלומר לא סוף דבר בזינתה תחת בעלה שאיבדה כתבתה אלא אף העוברת על דת משה ויהודית ודת משה נאמר על מצות הכתובות בתורה או הרמוזות בה ודת יהודית הוא נאמר על מנהגים הנהוגים באומה מצד צניעות להיות בנות ישראל יתירות במדת צניעות על כל שאר נשים ודרך הקדמה צריך שתדע שלא נאמר בעוברת על דת משה שאיבדה כתבתה אלא כשהיא מכשלת את בעלה בהם או בדברים שגורמת לבעלה בעברתה מכשול או תקלה כמו שיתבאר בפרטים הא כל שעוברת לעצמה במצות שאין לבעל בעברתה מכשול או תקלה לא איבדה כתבתה והוא שאמר מאכילתו וכו' הא אוכלת ואינה מאכילתו לא והוא שהתחיל בביאור ואמר אי זו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר דשאלו בגמרא היכי דמי אי דידע קודם שיאכל אם על פיה אם על פי אי זה צד חשש נפרוש כלומר ולא יאכל וכל שלא אכל אע"פ שהיא רוצה להאכילו לא תפסיד כתבתה אי דלא ידע עד שאכל מנא ידע אחר שאכל עד שנפסידה כתבתה שהרי עדות גמור אין כאן שלא ראינוה אינה ראיה ושמא תאמר בהודאתה פירשו גדולי המפרשים שאינה נאמנת שאין אדם משים עצמו רשע במה שאין בידו לתקן ואע"פ שאם אמר גנבתי או גזלתי אומרין לו שיחזיר הואיל ובידו לתקן בזו מיהא הואיל ואין בידה לתקן אין אדם משים עצמו רשע וכל שנותן מכשול להעביר את חברו על המצות רשע הוא ומכל מקום גדולי הדורות סוברים שזו דבר שבממון הוא ומפסדת כתבתה על פיה והרי באחרון של נדרים צ"א א' אמרו בענין טמאה אני לך היכי דמי אי באשת ישראל מי אית לה כתבה אלמא שבזו הודאתה כעדים ומשום עיניה נתנה באחר ליכא שהרי עוברת על דת משה ויהודית אין כופין אותו להוציא כמו שנבאר אלא שאם רצה להוציא מוציא בלא כתבה ואף בשאינו מוציא אע"פ שנדנוד איסור בדבר שוהה עמה בלא כתבה שלא החמירו בכתבה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזו קלה היא וקלה תהא ואם כן איפשר לפרש מאכילתו שאינו מעשר ושהודת לו בכך אלא מתוך שאין דרך נשים להודות לבעליהן מה שהחטיאום הוצרך בגמרא לתרצה בדרך אחרת והוא ששאלה בכך ואמרה לו פלוני תקן לי את הכרי ואכל על פיה ואחר כן שאל לאותו פלוני ומצא שלא תקן ואף בזו כתבו גדולי המפרשים שאינה מפסדת על פי עד אחד ופירשו בה פלוני ואחר עמו ושאל לשניהם ואף בתלמוד המערב אמרו וכלם בעדים כלומר שאמרה בפני עדים פלוני עשר לי פלני ראה את כתמי וטהרו אבל אם לא אמרה בעדים יכולה היא לחזור ולומר שאחר עישר לה ומכל מקום רוב פוסקים הזכירוה בשאלת הפלוני לבד ושמא מצד שרגלים לדבר ופלני כהן לאו דוקא אלא שדרך הכהן לתקן את הכרי וליטול את שלו ומשמשתו נדה ר"ל שמשמשת מטתה ומעלמת נדותה ממנו ואף בזו שאלו בגמרא אי דידע ניפרוש אי דלא ידע ליסמוך עילווה שהנדה נאמנת על מנינה ואינה צריכה לספור על פי אחרים שנאמר וספרה לה לעצמה ואין לו להרהר אחריה והוא הדין לשאר דינין שבנדה והעמידוה בשהוחזק שם איסור ראיה או כתם ואמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם או את הכתם ושמש על פיה ואזל לשיוליה ואישתכח שיקרא והיא מודה על חזקת נדותה ומתוך כך הפסידה כתבתה וכן בהוחזקה נדה בשכנותיה כגון שהגיע וסתה ולבשה בגדי נדותה וזו חזקה ברורה היא שאין וסת עשוי להשתנות אלא על דרך זרות וכל שהתרו בו לוקה עליה וכן היא לוקה אם התרו בה ובמשנתנו היא העלימה ממנו ונזקק עמה שלא בידיעת חזקתה ומכל מקום אם הוחזקה נדה ואמרה ספרתי וטבלתי נאמנת ויש אומרים כן אף בלא נטמאתי כל שנתנה אמתלא לדבריה אלא שיש חולקים בזו כמו שכתבנו בפרק שני כ"ב א' ולא קוצה לה חלה ומאכילתו ואף בזו שאלו אי דידע ליפרוש אי דלא ידע מנא ידע והעמידוה דאמרה ליה פלני גבל תקן לי את העיסה ואכל על פיה והדר שייליה ואישתכח שיקרא על הדרך שביארנו באחרות והוא הדין בכל מצות שבתורה שהעבירתו עליהם ולא תפש את אלו אלא מפני שדרך בני אדם לסמוך בהם על נשיהם ובא ללמד בכל אלו שאע"פ שלא נאסרה עליו בכך הפסידה כתבתה הא מכל מקום אינה אסורה עליו שאף בא על הנדה הכל מודים בה שאין הולד ממזר ומתוך כך שאלו בהן במסכת סוטה פרק ארוסה כ"ה א' אם רצה הבעל לקיימן אם רשאי בכך ונשארה שם בספק ופסקו בה גדולי המחברים שרשאי הוא לקיימה ואף גדולי המפרשים מודים בה אלא שכתבו מכל מקום שמצוה לגרשה הואיל ובעיא ולא איפשיטא היא ומכל מקום לא הוצרך במשנתנו להזכיר בזינתה בעדים שנאסרה לו ושכופין אותו להוציא שאיבדה כתבתה ונודרת ואינה מקיימת ר"ל שנודרת כרצונו שאם על כרחו אף במקיימת כן או שמא לא נאמר במקיימת להפסיד כתבתה אלא בבשר ויין וקשוט כמו שביארנו למעלה ושמא תאמר בזו מיהא הרי אין כאן מכשול או תקלה אצל הבעל וכלך אצל מה שהקדמת שלא נאמרו דברים אלו אלא כשהיא מכשלת את בעלה בכך או שגורמת להיות תקלה ומכשול באין לבעלה בהם פירשוה בגמרא מפני שגורמת למיתת בניו וכמו שאמרו בעון נדרים בנים מתים כדכתוב אל תתן את פיך וכו' עד וחבל את מעשי ידיך אלו הן מעשי ידיו של אדם אלו בניו ובנותיו ואחר כך פירש פרטים שבדת יהודית וכלם ענינים של צניעות ומתורת שהם דברים של פריצות ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות ופירש בהם יוצאה בשוק וראשה פרוע ופירשו בגמרא שזו מן התורה היא ובכלל דת משה וכדכתיב ופרע את ראש האשה כלומר זאת ולא אחרת ותנא דבי ר' ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע הראש אלא שפירשו זו שנכללה בדת יהודית ולא בדת משה שאינה יוצאה בגלוי שיער לגמרי אלא שהניחה קלתה על ראשה ומן התורה אין זה פרועת ראש לגמרי אף בשוק אלא שבדת יהודית אין זה מספיק בשוק או אף במבוי מפלש שבקיעת רבים מצויה בו עד שיתכסה שערה במטפחת ומכל מקום דוקא שתצא לשוק כן אבל מחצר לחצר דרך מבוי סתום שאין בו בקיעת רבים מותר ובחצירה מיהא אע"פ שהדבר מגנה אין כאן אפילו משום דת יהודית אף בפירוע הגמור ובתלמוד המערב אמרו היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום יוצאה וראשה פרוע הדא דתימא לחצר אבל למבוי יש בה חצר שרבים בוקעין בה הרי היא כמבוי מבוי שאין רבים בוקעין בו הרי הוא כחצר וקפליט הוא קלתה שכתבנו שהוזכרו בסוגייא זו בתלמוד שלנו ואע"פ שברוב מקומות פירושה סל קטן שמנחת בו פלכיה בכאן נראה שפירושו כעין כובע מבגד גס שצונפת בו בלילה וביום לפעמים חוגרת שנציה והכובע כנגד ירכה ונותנת בו פלכיה וזהו לשון קפלט ויש מפרשים בגד שנותנת בראשה כשרוצה לישא משאוי על ראשה ובלשון לעז קורו"ל וטווה בשוק פירשוה בגמרא במראה זרועותיה דרך חוצפא או שטווה ורד או שאר פרחים כנגד פניה על לחיה או פדחתה כמנהג הפרוצות ומדברת עם כל אדם ר"ל שמשחקת עמהם דרך חוצפא וכן כל כיוצא בזה לפי מה שעיני דיין רואות וגדולי הרבנים מפרשים בענין אחר והכל אמת שהכל לפי ענין החוצפא אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו ר"ל שמקללת חמיה בפני בעלה ואין צריך לומר במקללת את שניהם ר"ל בעלה וחמיה ואנו גורסין בגמרא יולדיו בפני מולדיו בקמצות ופירושה שמקללת האב בפני הבן כדכתיב ומולדתך אשר הולדת שתרגומו ובנין דתוליד וגדולי המפרשים פירשו אף במקללת זקן של בעלה וקורא מולדיו הבעל שהוא בן בנו והוא שאמר יולדיו ולא אמר יולדו אלמא על שני אבות הוא אומר ר"ל אבי הבעל ואבי אביו וזה שהביאו ומולדתך אשר הולדת הוא שהרמז בו על בני בניו של יוסף ובא ללמד שזקנו של בעל בכלל זה ומכל מקום דוקא בשמקללתו בפני הבעל ויש גורסין יולדיו בפני מולידיו ר"ל שאשת חנוך מקללת יולדיו של בעל ר"ל זקנו והוא יעקב בפני מולידיו של בעל ר"ל אביו והוא ראובן ואין הדברים כלום ר' טרפון אומר אף הקולנית ואי זו היא קולנית כל שמדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין את קולה ופירשוה בגמרא שמשמעת קולה על עסקי תשמיש ופירשוה גדולי הפוסקים והמחברים בתובעת בפה ובפריצות שאינה נמנעת מצד שכנים השומעים וגדולי הרבנים מפרשים שמסרבת בתשמיש או שממאנת לטבול בשעתה שלא לשום סבה אלא דרך סרוב עד שהוא צריך להרבות עליה רעים ורעות וצריך להודיע צערו לרבים והכל אמת לענין פסק ומכל מקום כל שמשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת מצד סבת חולי או אי זה סבה אין זה נכלל בדת יהודית אלא במומין וצריך שתדע שבכל אלו שבעוברת על דת דוקא כשמתמדת בכך הא כל שנזדמן כן אחת ושתים לא והוא שתופשה בלשון זה מאכילתו וכו' ומשמשתו וכו' טווה בשוק ומדברת עם כל אדם ואינו אומר שהאכילתו וכו' ולא שטותה בשוק וכעין מה שאמרו בענין בלק כשהלך למדין ליעזר בהם והלא מעולם היו שונאים זה את זה דכתוב המכה את מדין וכו' ודייק לה מדכתיב המכה כלומר שהוא מתמיד בכך ולא כתוב אשר הכה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלה הם:

במסכת סוטה כ"ה א' התבאר שעוברת על דת משה ויהודית לא הפסידה כתבתה אלא אם כן התרה בה שלא לעשות כך ושאם תעשה שתפסיד כתבתה וכל שעברה אחר התראתו הפסידה אם בעדי התראה ועבירה אם בהודאתה על העבירה ועל ההתראה וכל שטוענת שלא התרה בה או שלא עברה משביעה ויתן כתבה:

זה שביארנו באלו שהפסידו כתבתן פירשו בתלמוד המערב שלא סוף דבר כתבת מנה מאתים אלא אפילו היתה כתבתה מאה מנה וכן התוספת ונוטלת בלאות שבפניה ויוצאה אפילו זינתה כל מה שהוא קיים בנכסי צאן ברזל שלה ואין צריך לומר אם הביאה קרקע הא מה שנגנב מהם או שאבד הפסידה וכן נוטלת נכסי מלוג שלה הקיימים ואם הביאה לו מעות וקבלם הבעל בחוב כדרך כתבות שלנו הואיל ויש לו ממון מצדם יש מפרשין שדנין בהם כאלו הם אותם המעות בעין ויש חולקים בה וכשם שהפסידה כתבה כך הפסידה כל תנאיה ולשון תלמוד המערב בזו מהו תיסב פרה פורנין דידה ר"ל תוספת ונדוניא שהפרה היא תוספת והפורנא נדוניא כמו שביארנו בפרק אע"פ ר' זעירא אמר נסבא ר' אילא אמר לא נסבה מפני שהיא כמתה וכתבו הגאונים עליה שאינה נוטלת ממנה אלא מה שהוא בעין:

כל איסורין שעד אחד נאמן עליהם אשה נאמנת בהם והוא שאמרו כאן מאכילתו שאינו מעושר אלמא שיכול הוא לסמוך עליה וכן הדין בנקור חלבים ושאר איסורין ומה שאמרו פסחים ד' ב' בביעור חמץ המנינהו רבנן בדרבנן משום קטנים נקטה ומה שאמרו במסכת נדה מ"ח ב' בשמועת כל הנבדקות נבדקות על פי נשים שר' שמעון אומר נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ וכן ר' יהודה אומר לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא נאמנת תוך הפרק דליכא חזקא דרבא אינה נאמנת תירצו גדולי הדורות דשאני שערות הואיל ואין עד אחד נאמן עליהם כמו שהתבאר בשמועת אחת בגבה ואחת בכריסה ב"ק ע' ב' ואין צורך בכך שהרי אין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יהודה אלא בין בתוך הפרק והיא שנת שתים עשרה בין קודם לו בין לאחריו בודקין על פי נשים כשירות ואפילו אשה אחת נאמנת אם הביאה אם לא הביאה בין להקל בין להחמיר אלא שעל מנין השנים מיהא אין סומכין לא על פי נשים ולא על פי קרובים אלא על פי שני עדים כשרים הראויים להעיד ומכל מקום הם חולקים בה בקצת דברים ואף רוב מפרשים מבולבלים בפסקה של אותה שמועה ובמקומה תתבאר בע"ה ושמא תאמר לשיטה זו היאך לא אמר במעשר וחלה אי דלא ידע ניסמוך עילווה היא היא כלומר מנא ידע ונסמוך עלה אלא שמאחר בנדה נדרשה כן בפירוש עליה נסמוך עלה כדי לגלגל עליה וספרה לה לעצמה וכן שבנדה הוצרך ללמד כן הואיל ועדות שבגופה היא ועוד שאם אין לו לסמוך עליה מפני מה הפסידה כתבתה והרי אף הוא עושה שלא כהוגן ועוד שהרי מצינו שבת ל"א ב' בשלש עבירות שהנשים מתות אחת מהן חלה ויש חולקים לומר שאינה נאמנת באיסורי תורה אלא בנדה שהתורה האמינתה וממה שלא אמר כאן במעשר וחלה ניסמוך עלה והם גורסים ואזל ושייליה ר"ל קודם שיאכל שלא סמך עליה ואין זה כלום שכל שרצת להאכילו הואיל ולא נעשה לא הפסידה וגדולי המפרשים שכתבו שבמעשר וחלה הוא שסומך עליה הואיל ומסורות לה שהמעשר בכלל חלה הוא הא בחלב ודם לא העידו קצת תלמידיהם שלא אמרוה אלא לענין שאין לו לסמוך עליה מכל וכל ומתוך כך לא הפסידה כתבתה אבל לענין שלא יהא מותר לאכול על פיה לא וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך בראשון של פסחים:

כל היודע באשתו שנדרה כגון ששמעו אחרים והגידו לו והוא אינו יכול להפר בידיעתו אלא אם כן שמע מפיה בשעת הנדר או בשעת הגדתה ואף היא אינה מזכרת נדרה בפניו יחזור ויקניטה כדי שתזכיר נדרה בפניו ויפר ולפי דרכך למדת שאין הבעל מיפר בהגדת אחרים אלא בשמיעה מפיה הן דרך נדר הן דרך הגדה וספור וכדי שתדור בפניו לאו דוקא אלא שתספרנו בפניו ויש מפקפקין שאף לזו אין אנו צריכים שהרי כל שהן בני שמיעה מפירין בלא שמיעה כמו שביארנו בעשירי של נדרים:

היוצאה משום שם רע אף היא איבדה כתבתה ונוטלת בלאות ויוצאה על הדרך שביארנו באחרות ויוצאה משום שם רע הוא שראו בה דברים המוכיחים שזנות היה שם אע"פ שאין שם עדות של זנות ואף זו אין כופין את הבעל להוציא אלא שהפסידה כתבתה בין שיוציא בין שיקיים וזו מיהא אינה צריכה התראה אלא כל שיש עדי דבר מכוער הפסידה כתבתה ולא אמרו יבמות כ"ד ב' כעור הדבר תצא אלא מן הנטען שנשאה אחר שגירשה זה בעדי דבר מכוער וסימני כיעור זה נתפרשו בתלמוד המערב כגון ראוה חוגרת בסינר ורוכל יוצא מתוך ביתה רוק על גבי מטתה או על גבי מטתו סנדלה לפני מטתו או סנדלו לפני מטתה שניהם יוצאים ממקום אפל או מעלים זה את זה מן הבור פיו על פיה מגפפין תרעא תריק הא מוגף לא וכן כל כיוצא באלו ויראה בכלם שאם התנו שאף באלו לא תפסיד כתבתה תנאם קיים והוא שאמרו שם מעשה באחד שראוהו נותן פיו על פיה אתא עובדי קומיה ר' יוסה אמר תיפוק בלא פרן אתון קריבין עררין אמר לון ר' מונא אייתון שטר פורנא אייתון שטר פורנה אייתון ליה ואשכחון ביה אין הדא פלניתא תסני להדן פלן בעלה ולא תצבי בשותפותיה תהוי נסבה פלגו פרן אמ"ר בון מכיון שנמצאת נותנת פיו על פיה כמאן דסני לה הוא ותינסוב פלגו פרן וכבר כתבנוה בנסחא אחרת בפרק אע"פ: