מאירי על כתובות קט

מי שייחד מטלטלין לאשתו בכתבתה וכשבאה לגבות כתבתה לאחר מיתת בעלה ישנם עדין בעין נוטלתם בלא שבועה ולא עוד אלא אף אם אינם בעין שמאחר שייחד לה מטלטלין אע"פ שאינן בעין אין חוששין להתפסת צררי ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים דוקא בדאיכא מטלטלי דאתו מחמתיהו ומתוך פירוש גדולי הרבנים נראה שאף אם נאבדו או נשרפו שאין שם דבר מחמת אותן מטלטלין שנתיחדו לה אעפ"כ גובה משאר נכסים בלא שבועה שכל שייחד לה מכל מקום אין לחוש להתפסת צררי שאף היא בושה לתבעו בכך אחר שכבר ייחד לה ונראה כדעת ראשון שמאחר שנאבדו היאך היא בושה מלתבוע שישעבד נכסיו לכתבתה ולפי דרכך למדת שהייחוד אינו מפקיע שיעבוד נכסים האחרים וכמו שאמרו למעלה נ"א א' בכתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסי אחראין וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין וכן ייחוד מטלטלין אינו מועיל כמו שהתבאר בסוף פרק נכסים דף פ"ב ב' ובבעל חוב שייחדו לו קרקע או מטלטלין ובא ליפרע מן היתומים גדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שאין נפרעין בלא שבועה באשה אמרו ולא בבעל חוב ויראה לי הטעם מפני שהבעל חוב פירעונו מצוי וגדולי קדמונינו מסופקים בה בתשובת שאלה כמו שיתבאר בסמוך וגדולי הדורות החליטו בה לדמות בעל חוב לאשה ליטול בלא שבועה:

ייחד לה קרקע לכתבתה ובאה ליפרע ממנו לאחר מיתת בעלה נפרעת מאותו קרקע בלא שבועה ולא סוף דבר בשייחדו לה בארבעת מצריו כדרך שעושין במכירה שודאי כל כיוצא בזה אין לחוש להתפשת צררי שמצד אחר אלא אפילו לא ייחד לה אלא מצר אחד ר"ל שייחד לה שדה פלוני שמצד צפון סמוך לשדה פלוני אע"פ שאיפשר שאין דעתה סומכת הואיל ובמכירה כיוצא בזה אינו כלום שהרי מצד אחד אפשר שהכונה בו מלא אצבע לאותו צד ומתוך חששא היה לנו לומר שנחוש להתפשת צררי אעפ"כ נפרעת ממנו בלא שבועה שכל שייחדו לה אף בייחוד קלוש אין לחוש עוד להתפשת צררי ומחכמי נרבונא כתבוה אף בלא הזכרת שום מצר אלא שייחד לה צד פלוני ואיני רואה את דבריהם אלא אם כן באי זה היכר כגון שדה שיש לי בגבול פלוני ואין לו עוד באותו גבול או שיש לו שנים ואומר הגדול או הקטן אבל כל שאין שם היכר אינו כלום ואף בזו יש אומרין שאף בבעל חוב כן ר"ל שיפרע מקרקע המיוחד לו בלא שבועה כשיטת גדולי הדורות האמורה למעלה בייחוד של מטלטלין שנפרע מהם בלא שבועה כך מקרקע המיוחד לו בלא שבועה הואיל וייחד לו קרקע בין בארבעת מצריו בין במצר אחד מכל מקום גדולי קדמונינו נסתפקו בה שלא אמרו אלא בכתבה שאינה עומדת לגבות אלא או בגירושין או במיתה אבל בעל חוב שעומד ליפרע בכל יום שמא אין ייחוד מועיל ליפרע שלא בשבועה ולשיטת גדולי המפרשים נראה שאינו נפרע בלא שבועה:

לוה פלוני מפלוני ומשכן לו קרקע אם החזיק במשכונתו בחיי הלוה אין ספק שזהו יותר מייחוד ונפרע שלא בשבועה שהרי זה כמי שגבאה בחובו אבל אם לא ירד בה ולא החזיק בה כלל בחיי לוה ובא להחזיק בה לאחר מותו כתבו גדולי קדמונינו שבנרבונה מכח מנהגות שבה שאינו מחזיק בה עד שישבע שלא נפרע ממנו כלום וכן אם בא להחזיק בה בחייו אם הלוה אומר לו אישתבע לי דלא פריעת ולפי דרכך למדת במנהג זה שאין ייחוד מועיל לבעל חוב שהרי משכונה אין לך ייחוד גדול הימנה הא במשכונה מוחזקת אין צריך כלום ולא עוד אלא שהם כתבו שאם לוה ומשכן והמלוה מכר את זכותו לאחר וחזר זה המוכר ומחלו ללוה הואיל והלוקח מוחזק במשכונה אינו כלום שלא נאמר דין מוכר שטר חוב וחזר ומחלו במשכונה מוחזקת כלל וגאוני האחרונים שבספרד כתבו שאף במשכונה מוחזקת הואיל ויכול לסלקו בדמים עומד הוא לפירעון ואינו נפרע אלא בשבועה ושאם מת לוה בחיי מלוה ומת מלוה בלא שבועה פקע זכותו שאין אדם מוריש שבועה לבניו והדברים מתמיהים וגאוני הראשונים במשכונה שהוא אפותיקי סתם ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים ומתוך כך כתבו חכמי הראשונים שבברצלונא שאם הלוה יכול המלוה לומר לו טול משכונתך ופרעני אע"פ שהוא מוחזק בה ואף קצת מפרשים כתבו במציעא פרק נשך ס"ז ב' במה שאמרו שם משכנתה באתרא דמסלקי שביעית משמטתה שכל משכונה סתם באתרא דמסלקי יכול המלוה לכוף את הלוה לפדותה שאם לא כן אמאי שביעית משמטתה והרי זה כהלוהו לעשר שנים שאינו משמט אחר שלא היה יכול ליגשו אלא כשם שיש כח ביד הלוה לפרוע כך יש כח ביד המלוה לכופו לפדותה וכן כתבוה חכמי פרובינצה בחבוריהם ולשיטה זו אף באפותיקי מפורש כן אע"פ שאין מפרשין אלו דנין את המשכון אלא כאפותיקי סתם אלא שבמנהגות נרבונה דנין אותה כאפותיקי מפורש ר"ל לא יהא לך פירעון אלא מזה ואף בשטפה נהר אינו גובה משאר נכסים וכל שכן שאינו יכול לכופו לפרוע אע"פ שבמשכון של מטלטלין אמרו שאחריותה על בעל הבית כמו שביארנו בששי של שבועות מ"ג א' במשנת המלוה על המשכון וכן נסתפקו גדולי קדמונינו במי שייחד קרקע לבעל חוב בהלואתו בדרך זה שאמר לו אם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא אחריותך על קרקע פלוני ומכר הלוה תוך הזמן אותו קרקע והגיע זמן הפירעון אם הבעל חוב יכול לטרוף קרקע זה מיד הלוקח על מה שהיה מיוחד לו מקודם שלא נאמר אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אפילו הן זיבורית ושיחזור על שאר קרקעות של לוה אלא בחוב סתם אבל כל שייחד לו קרקע לא או שמא אף באותו שייחד לו דנין כן ולא הכריעו בדבר אלא שיראה לי בה שכל שייחדה באפותיקי סתם אינו נפרע אלא מבני חרי הואיל ואחריותו עליהם ומכל מקום אם הקרקע שוה מאתים ומשכנו במנה והלה אומר לו אין לי במה לפרעך אלא הריני נותן לך חצי הקרקע הממושכן לידך בחובי והחזר לי החצי האחר יראה לי שרשאי לכופו בכך שהרי במה שיש לו הוא פורעו וכבר חלקו בה עלי גדולים ממני אלא שלא הכריעו בה:

מי שאמר לעדים כתבו וחתמו ותנו השטר משדה פלוני שלי לאשתי בכתבה או תוספת או כתבו לה כתבה ותוספת אם קנו מידו אין צריך לעדים אלא שיחזרו וימלכו בו בשעת כתיבה או בשעת מסירת השטר לידה אם רוצה שיכתבוה או שיתנוה לה אם לאו שהרי אף אם רצה לחזור אינו יכול שהקנין הוא גמר ההקנאה ושטרא ראיה בעלמא הוא והוא שאמרו ב"ב מ' א' סתם קנין לכתיבה עומד אבל אם לא קנו מידו הואיל ויכול לחזור עד שיגיע השטר לידה שאין גמר הקנין אלא במסירת השטר צריכין שיחזרו וימלכו עמו בשעת מסירת השטר והוא הדין לכל מתנה שאדם נותן לחברו ולא תפשוה באשתו אלא משום דבאשה מיהא בלא קנו מידו סלקא דעתך אמינא הואיל ומיקרבא דעתיה לגבה לא צריך לאימלוכי בה קמ"ל ואע"פ שאמרו בב"ב שם הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו אלמא כל שאמר כתובו לא צריך לאימלוכי ביה אע"פ שלא קנו מידו יש מפרשין דאודיתא שאני דגלויי מילתא בעלמא הוא דאית ליה גביה ושטרא לשעבודי נפשיה דליהוי מלוה בשטר אתיא וכל שהודה ואמר אתם עדי זכה אף בלא קנין ולא צריך לאימלוכי ביה ומכאן אתה למד שכל שטר הלואה שראו עדים ההלואה או שאמר לוה כך כל שאמר להם כתובו אע"פ שלא קנו מידו אין צריך להמלך אע"פ שאם רצה לחזור עד שלא תהא מלוה בשטר חוזר והדברים נראין וכל שקנו מידו מיהא אין נמלכין בו שהרי אינו רשאי לחזור והוא שאמרו בבתרא דבתרא דף קע"ב ע"א אמר להו שמואל להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא ואם היה יכול לחזור בו היאך היו כותבין מאותו היום והלא לא חל השיעבוד עד יום כתיבה ומסירה זו היא שיטתנו ומה שאמרו שם ע"ז א' זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר והלכו והחזיקו ולא כתבו לו את השטר שחוזר בשטר כבר ביארנוהו בשאמר זכו לו בחזקה הא אם קנו מידו אינו חוזר אף בשטר ומכל מקום גדולי הראשונים כתבו בקנו מיניה שאע"פ שאין צריך להמלך בו מכל מקום אם רצה לחזור שלא להיות שיעבוד בשטר חוזר ומה שאמרו אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו מההוא יומא מקצת רבני צרפת פירשוה לשיטה זו בשטר מתנה ובכל שטר שאין בו אחריות שאין הקדימה מעלה ולא מורידה בו ולשון סוגיא זו לכאורה מוכיח כדבריהם שאמרו לא צריך וכו' כלומר אינו צריך הא אם חזר ועוד דלפומבדיתאי דקא אמרי אף בלא קנו לא צריך וכו' קנו ולא קנו הכל שוה אצלם וכשם שבלא קנו אע"ג דלא צריך אי הדר הדר אף בקנו כן ואי אפשר להעמיד דברים אלו שהרי בראשון של מציעא י"ב ב' אמרו במצא שטרי חוב שיחזיר למלוה והקשו בה וליחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי והעמידה בשטרי אקנייתא כלומר שנשתעבד מיום הקנין ואם איתא דאי בעי למיהדר הדר ניחוש דילמא הדר אלא שאיפשר לומר שבזו אין חוששין דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן אלא שמכל מקום הדברים ברורים כדעת ראשון ועוד דשמעתא דהנהו דכתבי שטרי אקנייתא סתמא אתמר:

גדולי קדמונינו חדשו בדין זה שני דברים אחד שכל שאמרו בלא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה פירושו שצוה לכתוב לאחר זמן כגון באשה שקודם זמן הנשואין אמר להם כשיגיע זמן הנשואין כתבו לה כך וכך ובאחר שאמר להם לזמן פלוני כתבו לפלוני כך וכך אבל כל מצוה לכתוב לאלתר אין צריך לאימלוכי ביה כלל חזקה שליח עושה שליחותו וכל דבעי למיהדר עליה דידיה רמיא לגלויי והשני שבאשה מיהא דוקא שלא אמר בשעת קדושין אלא אחר הקדושין אבל אם אמר בשעת קדושין דברים הנקנין באמירה הם ואף בלא קנין אינו יכול לחזור והדברים נראין בשתיהן וגאוני ספרד כתבו שאף הקנסות הנעשין בשעת קדושין שכל שיחזור בו יפרע כך וכך אע"פ שהוא אסמכתא נקנה הוא מטעם דברים הנקנין באמירה ואין הדברים נראין אלא שבתוספות כתבו במסכת נדרים דף כ"ז ע"ב שאין קנסים אלו בדין אסמכתא שאין כאן צד גיזום שמא נזדלזל בכך ומתוך זלזולו זכה בי או שמא מתוך ענין זה השמיט עצמו מזיווג אחר שלא יוכל עוד לעשותו ודברים אלו דוקא בשיש שם קדושין אבל כל שהתנה בשעת שדוכין אם אין קדושין אין כאן דין דברים הנקנין באמירה וכל שכן שאין הקנס נקנה ואף במשכונות ממה שאמרו בראשון של קדושין ח' ב' מנה אין כאן משכון אין כאן כמו שביארנו שם:

בריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו כותבין ואין נותנין אלא אם כן אמר כתבו ותנו וכל היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין אומדן הדעת הוא שלכתיבה ונתינה נתכוון אלא שמתוך שהוא בהול לא השלים את דבורו כראוי וכן הדין במפרש ויוצא בשיירא וכן במסכן והוא שאמרו עליו בתלמוד המערב שהוא כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים ר"ל חולי שאינו מכביד פתאום הא כל שהכביד חליו אף לשעתו נדון כמסכן לענין זה כמו שביארנו בבתרא פרק מי שמת ואע"פ שאין בזו בהלה כל כך כמפרש ויוצא בשיירא ויוצא בקולר מכל מקום אומדנא הוא שלכך נתכוון הואיל ומסכן הוא ומתוך שאין הבהלה שבמסכן גדולה כמפרש ויוצא בשיירא ובקולר אתה צריך לבא בה מטעם אומדנא או שייחסו דבר זה לר' נתן מצד מה שאמר הלכה כר' שמעון בן שזורי במסכן: