מאירי על כתובות קח

אמר תנו ארבע מאות זוזי מדמי היין לבתי ואותה שעה היו מאה מדות של יין נמכרות בארבע מאות והוקר היין ועמדו חמשים מדות בארבע מאות אין נותנין לה אלא חמשים מדות בארבע מאות שהכל תלוי בארבע מאות שהזכיר ואם הוזל צריכין להשלים עד ארבע מאות וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום אלו אמר ארבע מאה זוזי מחמרא היה בו דין אחר כמו שיתבאר בגיטין פרק התקבל ס"ו א' וכתבו בו גדולי המפרשים שהריוח לבת וכמו שאמרו שם מחמרא ליפות את כחו ובתוספות כתבו שאף בזו רווחא ליתמי ולא אמרו שם ליפות את כחו אלא לאפוקי מדר' אבא דאמר חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר והילכך לא קנה ועליה אמרו ליפות כחו הוא כלומר לארבע מאות כיון ומה שאמר מחמרא ליפות כחו כלומר שמראה הוא להם מקום שאם לא יזדמנו להם מעות יוציאום מן היין ולפי מה שפירשנו מה שאמר רווחא ליתמי לפי המעשה נאמר שהרי אלו היה בהפך היה עליהם להשלים כמו שביארנו ומכל מקום יש מפרשים בראשונה שאלו הוקרה הנדוניא אינו נותן אלא כשיעור הסך שהיתה שוה בשעת הצואה ובשניה שאלו הוזל היין אין נותנין לה אלא יין שהיה שוה ארבע מאות בשעת הצואה ואין נראה כן:

מי שייחד בשעת מיתתו קרקע לאשתו לצורך מזונותיה וכגון שהיה בו כדי מזונותיה אם משכירותו אם מפירותיו אם אמר לה מזונות ריבה לה מזונות כלומר ומזונותיה המצומצמים על היתומים ואם רוצה בהרוחת מזונות יש לה אותה הרוחה על אותה שדה אבל אם אמר לה במזונות קצץ לה מזונות ואין לה על היתומים כלום אחר שיש בו כדי מזונות המצומצמים ומתוך כך מי שהיה מתירא שתהא אלמנתו מפסדת במזונות יהא מיחד לה קרקע בשעת מיתתו בכדי מזונותיה בצמצום ושוב אין לה מזונות על היתומים:

ולענין ביאור מה שאמר ר' יוחנן למעלה נ"ב ב' עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ועכשו חזר ונתן עצה ולא אמר כן מפני שזו לא בא להפקיע ממנה את הראוי לה אלא לשמרה שלא תפסיד ליתומים אבל אותה הנזכרת למעלה נתן עצה להפקיעה שלא יתחייבו ברפואתה:

ונשלם הפרק ת"ל:

אע"פ שאמרו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק החמשי שבה שענינו לבאר דין תוספת וזמן הראוי ליתן לאשה קודם שתנשא כדי לפרנס את עצמה וכן במלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה ובדין מצות עונה היאך היא לכל אדם והיאך דנין במורדת על בעלה או במורד על אשתו וכן המשרה את אשתו על ידי שליש במה הוא חייב וכן ביארנו שזה החלק הכולל כל אלו הענינים אמנם יתבאר ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר דין כתבה ותוספת ועל אי זה צד תוספת נגבה ועל אי זה צד אינו נגבה השני לבאר בו זמן הנתון לאשה לפרנס את עצמה קודם שתנשא וכשהגיע זמן שהוא מעלה לה מזונות אם אוכלת בתרומה אם לאו אם היא אשת כהן ובכלל זה המקדיש מעשי ידיה של אשתו היאך דנין בהן השלישי במלאכות שהאשה צריכה לעשות לבעלה הרביעי בדין עונה ובדין מורדת על בעלה או מורד על אשתו החמשי בדין משרה אשתו על ידי שליש:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו הרבה דברים ארכי הענינים הן ממין אלה שהוזכרו הן משאר דינין על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם ענינה בביאור החלק הראשון והוא שאמר אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ר' אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן הארוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה ר' יודה אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך חמשים זוז ר' מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות לר"ם הלכה כר' אלעזר ור' מאיר:

אמר המאירי פירשו בגמרא שלא לומר קיצבא עשו חכמים בדבר שלא להוסיף כדי שלא לבייש את מי שאין לו אלא יוסיף כמה שירצה אלא שאין לפחות משיעור מנה מאתים כמו שיתבאר ולשון הגמרא בזה מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל ויש למדין מכאן שלא היה מנהגם לכתוב עקר כתבה בפני עצמו ותוספת בפני עצמו שאם כן מאי בשת איכא אלא הכל היה מעורב כלומר שהיו כותבין זוזי אלף ואם כן אף בזמן הזה אם רצה לכתוב מהר בתוליכי כסף ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי וכו' כסף זוזי אלף רשאי ולדעתי אע"פ שאם עשה כן איפשר שיועיל מכל מקום אינו נכון שהמהר נאמר על עיקר הכתבה והתוספת הוא בתוך הכתבה אבל אינו נכלל בלשון המהר ומכל מקום כל שהוא בתוך הכתבה היה ראוי לחוש לבשת אלא שהעלו בה שאין חוששין נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ר' אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם כתב לה ואף זו פירשו הגאונים דוקא מן המשוחררים הא מן המשועבדים לא שלא עלה על דעתו שלא למכור בין אירוסין לנשואין ואף גדולי המחברים הסכימו בה אלא שהדברים מתמיהים שכל לשון גובה אף ממשעבדי משמע והילכך כל שכתב להן בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אף מן המשועבדים אבל לא תוספת ואע"פ שכתב לה ואפילו מבני חרי שלא משום איקרובי דעתא כתב ר"ל שיהא נושא חן בעיניה עד שנאמר מטעם זה שתהא גובתהו אף מן האירוסין אלא לא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה והלכה כר' אלעזר בן עזריה ומכל מקום כל שכנסה לחפה אע"פ שלא נבעלה יתבאר בגמרא שגובה את התוספת שחיבת חפה קונה ודוקא בחפה הראויה לביאה כגון שהיא טהורה אף לאחר כניסה אבל אם כנסה ופרסה נדה מיד נשאר הדבר בגמרא בספק ומתוך כך כתבו בה גדולי הפוסקים שאינה קונה וכל שגובה תוספת כתבו הגאונים שאף בלא קנו מידו כן שאין התוספת צריך קנין אלא באמירה בעלמא הוא נקנה דבההיא הניתא דנסיב לה גמר ומקנה ומה שאמרו בפרק רביעי מ"ג ב' אחד זה ואחד זה מן הנשואין אינה דומה לזו דההיא בחזר וכתב לה בשעת נשואין ודאי מחלה את הראשונה על הדרך שביארנוה שם ר' יהודה אומר אם רצה וכו' פירוש הדברים חוזרים למה שכתבנו שהתוספת תלוי ברצון הבעל אבל לפחות ממאתים לבתולה ולאלמנה ממנה אי אפשר אפילו התנו בכך כמו שהתבאר ועל זו אמר ר' יהודה שכל שכתב לה מיהא כתקנת חכמים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אפילו כתבה היא לו מצד אחר התקבלתי במקצתה רשאין ואין בזו עקירת כתבה ואע"פ שלא התקבלה שאין הכונה אלא כעין מחילה כלומר שהיא כמי שגבאתם וסומכין על הנשאר שלא להיות קלה בעיניו להוציאה ולפי מה שיתבאר בגמרא אף ר' יהודה מודה שדוקא מועיל תנאי זה לפחות מן הכתבה בדרך זה ר"ל בכתיבה ואע"פ שהוא סובר בעלמא אין כותבין שובר בזה מיהא הואיל ואינו נותן לה בשוברה כלום אין חוששין אלא ישמרהו אם ירצה ואם לאו איהו דאפסיד אנפשיה או שמא בשוברתה מתוכה ר"ל שהשובר עצמו בתוך הכתבה אבל דרך תנאי שבעל פה אינו כלום אע"פ שהוא תנאי שבממון מפני שהכתבה מדברי סופרים וחכמים עשו חזוק בזו יותר משל תורה וזהו שאמרו בגמרא טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא ולאו דוקא על פה שלא מצינו חלוק בתנאי בין בשטר לעל פה אלא בשטר קנייה כגון שדי מכורה לך אלא כך פירושו טעמא דכתבה ליה התקבלתי כלומר שכתב לה מאתים וכתבה לו היא אחר מכן התקבלתי ממך מנה הא על פה כלומר שלא כתב לה תחלה אלא מנה לבתולה או חמשים לאלמנה וכנסה מתחלה על תנאי זה אינו כלום וזהו לשון על פה שאין לבעל שובר מהם אלא שמעיקרא אין לה אלא כך הא כל שכתב לה כתבה כראוי והודת על פה שהתקבלה לדעת ר' יהודה מיהא מהני ויש מפרשין שאף הודאתה שבעל פה אינו מועיל ומסיימים בה שמאחר שאתה אומר שכל שהודאת בעל פה שהתקבלה מקצתה או שהתנה לסמוך על מקצת כתבה אינו כלום כל שכן שמותר לעשות כן שאף היא יודעת שאינו כלום ונבעלת על סמך כתבה ובא ר' מאיר לומר שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אף בדרך התקבלתי בין בכתב בין בעל פה או בדרך אחר לא הועיל וכתבתה מאתים אלא שאעפ"כ בעילתו בעילת זנות מפני שהיא סוברת שתנאה קיים ונבעלת שלא על סמך כתבה והלכה כר' מאיר וכתבו קצת מפרשים שאף בשאר חובות כל שכתב לו התקבלתי אפילו לא קבל פטור אף מדיני שמים שאין הכונה אלא כעין מחילה כלומר שהוא כאלו התקבל:

ובתוספות שאלו במשנה זו על שיעבוד התוספת היאך שיעבוד מועיל במה שהוא מוסיף מדעתו בלא הלואה ושאינו מתחייב בו מעכשו אלא שהוא כמי שכותב לחברו אתן לך מאתים זוז שאינו שוה כלום אלא אם כן כותב לו שהוא חייב לו מעכשו וכן שאין חיובו מתורת תקנת בית דין ואם לכשתמצא לומר שיועיל בנכסים שיש לו עכשו היאך ומועיל מיהא בנכסים הבאים לו לאחר מיכן שלא היו בעולם בשעת השיעבוד והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם תאמר כשיש לו נכסים בשעת כתיבה בשיעור תוספת הרי סתם נאמר כאן להוסיף לכל מי שירצה בין יש לו בין אין לו וכן מעשים בכל יום ובהלואה מיהא לא מיבעיא לן הכי ר"ל היאך חל השיעבוד בנכסים הבאים לאחר מיכן אחר שחזר ומכרם שהרי כך פשטנוה בפרק מי שמת קנ"ז א' דאקנה קנה ומכר מישתעבד וכבר ביארנו שם טעם הדבר שמכיון שכשקנאם היה בעל חוב גובה מהם מן הדין אף בלא תורת שיעבוד וכמו שאמרו מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה אף כשמכר נשתעבד הואיל וכתב לו דאקנה אבל לחייב עצמו בלא שום טענה היאך אפשר שישתעבדו לו נכסים שיקנה לאחר מיכן אף בשכתב לה דאקנה דכתבתה עצמה מיהא ניחא משום תנאי בית דין וכמו שאמרו בתלמוד המערב בתנאי בנן נוקבן והלא דבר שלא בא לעולם הוא ותירץ תנאי בית דין הוא זה אבל תוספת היאך ותירצו בה שכל שלא קנו מידו ודאי לא מהני אבל בשקנו מידו הקנין מחייבו וכמו שמצינו בפרק הנושא לפי מה שפירשו קצת רבני צרפת שיכול אדם לחייב עצמו בקנין ואפילו לגדולי הרבנים שפירשוה שם בהודאה שמודה שחייב לחבירו מנה בשטר מודים הם בזו וכמו שאמרו ב"מ צ"ד א' מתנה שומר חנם להיות כשואל והעמידוה בשקנו מידו ויש מתרצים כאן כגון שכתבו לה בשעת קדושין שהם דברים הנקנין באמירה ואינו נראה שהרי על הרוב תוספת בשעת נשואין הוא אלא שהם מפרשין אותה בשעת נשואין ומשום חיבת ביאה גמר ומשעבד נפשיה כמו שכתבנו למעלה ואף בתלמוד המערב שאלו כאן בנוסח זה מהו מתחייבת לה ולא כן אמר ר' שמעון ור' יוחנן הכותב שטר לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו כלום ותירץ רוצה אדם ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני עד כדון שפסק מן האירוסין רוצה הוא ליתן כמה בתשמישתה שהוא ערב עד כדון בשבעל לא בעל רוצה הוא ליתן כמה על קנינו ודרך כלל יראה שמאחר שפסקנו בפרק מי שמת קנ"ז א' שבהלואה כל דאקנה קנה איפשר שכל שהוא דרך שיעבוד כללי הואיל והשיעבוד חל על מה שיש לו חל על הכל או שמא רבנן שויוה לתנאי כתבה ככתבה וכל שכתבה קונה תוספת קונה והוא שקראו כאן תוספת תנאי כתבה ומכל מקום בקצת נימוקי גאונים מצינו ביניהם חלוק שבמקום שכותבין כתבה ואבדה כתבתה אם טען בכתבה פרעתי הואיל ויש עדים שכתבה אינו נאמן ובתוספת נאמן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

נהגו בקצת מקומות של ספרד שכותבין לנשותיהן בשעת נשואין מתנה לחוד וכותבין בה שתהא רשאה ליתנה לכל מי שתרצה או למכרה אפילו בחייו וכתבו בה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שתנאי ממון הוא וקיים ואע"פ שירושת הבעל כל שהתנה לאחר שנשאה אין תנאי מפקיעו מתנה שאני וקצת גאונים כתבו שאין התנאי מועיל כלום בחייו ואם כן איני יודע מה מועילים בה ויראה לדעתם שהמתנה אינה נפקעת בכמה דברים שהכתבה נפקעת בהם ועושין אותה בשביל כך שאם עשתה דבר שבשבילו איבדה כתבתה לאי זו סבה תהא המתנה קיימת וכן יש אומרין שגובה אותה בלא שבועה ויש חולקים לומר שדינה ככתבה ואינה גובה אלא בשבועה ומכל מקום אין ספק שאף המתנה אינה גובה אלא לאחר מיתה ואם נתן לה הבעל קרקע או נכסים במתנה יתבאר במסכתא זו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות ומכאן כתבו קצת מפרשים שהיא יכולה למכור אלא שגדולי צרפת כתבו שאינה יכולה למכרה בחייו ושאם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות:

גדולי הרבנים [כתבו] שכל שהתנה על אשתו על פה להוסיף לה כך וכך אע"פ שלא כתב היא גובה אותו תוספת בעדי התנאי והביאוה ממה שאמרו בסוגיא זו רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף והם מפרשים ברצה להוסיף שמשמעו על פה אלמא שתנאי כתבה ככתבה מה כתבה אף בלא כתיבה שהרי מדברים הנקנים באמירה הם אף התוספת על הדרך שכתבנו למעלה ויש חולקים לומר שלא נאמר דין דברים הנקנים באמירה אלא במה שפוסקין ליתן בשעת נשואין ושמועה זו אין דקדוקה אלא שלשון תוספת מורה להיות הנוסף דבר אחד עם הדבר שעליו הם מוסיפים אותו כענין שאמרו סנהדרין ב' א' מוסיפין על העיר ועל העזרה כלומר להיות כלה עיר אחת ועזרה אחת מכאן למדנו שהתוספת ככתבה ולימד שדבר זה ר"ל שהתוספת ככתבה משמש לידיעת ארבעה עשר דברים א' במוכרת ר"ל שאם מכרה כתבה הן לבעלה הן לאחר אינה יכולה לומר עיקר כתבה לבד מכרתי אלא אף תוספת בכלל המכר ואע"פ שאמרו למעלה נ"ג א' מוכרת כתבתה לא מכרה כתבת בנין דכרין בזו הואיל וזוזי אנסוה אינה מכוונת להפקיע זכות בניה ולא מכרה אלא מה שראוי לה והוא אם תתגרש או תתאלמן הא כל שנתגרשה או נתאלמנה הלוקחים גובין כתבה עם התוספת:

ב' למוחלת והוא כענין מוכרת ר"ל שכל שמחלה כתבתה ליורשים או לבעל והוא כתב לה אחרת של מנה מאתים מטעם אסור לשהות וכו' או שמחלה סמוך למיתתה אף התוספת בכלל המחילה וכן הדין בשני אלו אם מכרה או מחלה ליורשים שמכרה או מחלה הכל והוא הדין בשניהם בנדוניא שהביאה הכל בכלל כתבה לענינים אלו ואע"פ ששם כתבה עיקר ענינה על מנה מאתים הרבה פעמים מזכירים הנדוניא בשם כתבה כמו שאמרו מ"ח ב' אפילו היתה כתבתה בבית אביה וכן קבורתה תחת כתבתה מ"ז ב' שפירשנוה על הנדוניא וכן שאמרו ב"מ ק"ד ב' מקום שנהגו לעשות כתבה מלוה וכן הבו לה ארבע מאה זוזי לכתבתה וכן הרבה ואף כתבת בנין דכרין עיקרה מן הנדוניא:

ג' למורדת ר"ל שמורדת מתשמיש הפסידה כתבתה על הדרך שיתבאר בפרק זה ס"ג א' וכשם שהפסידה עיקר כך איבדה תוספת וכן בנדוניא לדין התלמוד כמו שיתבאר:

ד' לפוגמת והוא לענין מה שאמרו הפוגמת כתבתה ר"ל שהיא אומרת נפרעתי ממנה קצת לא תפרע אלא בשבועה אף מן הבעל עצמו כגון בגרושה ולימד שאם טענה בתוספת כן ר"ל נפרעתי מן התוספת [כך] וכך אע"פ שאינה פוגמת בעיקר כתבה צריכה שבועה והוא הדין אם אמרה נפרעתי כל הכתבה וכל התוספת קיים או נפרעתי כל התוספת וכל הכתבה קיימת שהכל נקרא כתבה וכן הדין בנדוניא ויש שואלים בזו מה... שאף בבעל חוב כך הוא שאם כתוב בשטר פלוני לוה מנה בניסן ומנה באייר ואמר נפרעתי מהלואת ניסן פוגם הוא ואינו נפרע אלא בשבועה איפשר שבהלואה ראוי לומר כן יותר מפני שמכל מקום הכל הלואה הוא ויש שפירשוה כאן בשכתב לה כתבה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר כגון שכתב לה ואוסיפית לך מאה ומאתן וכשטוענת שנפרעה מן העיקר או ממקצתו פוגם הוא אע"פ שהן שני שטרות ויש חולקים בזו מיהא בשטוענת פירעון שלם של אחת הא כל שפוגמת קצתה של אחת מהם מודים הם שהוא נעשה פוגם אף לחבירתה ואיני יודע בין זו לזו:

ה' לתובעת ופירשו בו גדולי הרבנים שכשם שאמרו נ"ד א' באלמנה שתבעה כתבתה בבית דין שאבדה מזונותיה כך אם תבעה התוספת וכן כתבוה גדולי הפוסקים ובמחילה מהם אין הדבר כן שהרי בפרק אלמנה צ"ז ב' אמרו מקצת כסף ככל כסף ואפילו במכרה מקצת כתבתה אמרו שיש לה מזונות כל שכן בתובעת קצת שהרי מוכרת חמורה מתובעת שהמוכרת בין בבית דין בין שלא בבית דין הפסידה מזונותיה והתובעת דוקא בבית דין כמו שביארנו אלא כך פירושו כשם שאלו תובעת קצת כתבתה לא אבדה מזונותיה אלא שהיא נזונת במה שנשאר הימנה שלא תבעה כך אם תבעה כל הכתבה ונשאר התוספת נזונת בשביל התוספת ואלו היה התוספת חוב או מתנה לא היתה נזונת בשבילו וכך כתבוה גדולי המפרשים וכן איפשר שאם תבעה סתם איבדה מזונותיה ואינה יכולה לומר לא נתכוונתי אלא לעקר הכתבה אלא אף התוספת בכלל התביעה והוא הדין בנדוניא:

ו' עוברת על דת משה והוא שאינה קוצה לו חלה ומשמשתו נדה וכן עוברת על דת יהודית שיוצאה וראשה פרוע שהפסידה כתבתה כמו שיתבאר בפרק המדיר ע"ב א' וכשם שהפסידה כתבתה כך התוספת והוא הדין בנדוניא במה שאבד ממנה או נגנב כמו שיתבאר וכן כל אותם שהזכרנו שם שהפסידו כתבתן כך בתוספת וכן בכל שהוזכר בתלמוד שאין לה כתבה כגון זינתה תחתיו וטוען פתח פתוח והלך בעלה ונשאת ובא בעלה וכן כלם ואע"פ שבממאנת ושניה ואילונית שאין להם כתבה ויש להן תוספת באלו הואיל ומן הדין אין להן כתבה תקנו להן שיהא תוספת שלהם מועיל אבל כל שיש לה כתבה מן הדין כל שאבדתה איבדה התוספת גם כן:

ז' לשבח ופירשו גדולי הרבנים בשבח שהשביחו היתומים לאחר מיתת אביהן שאין האשה גובה כתבתה ממנו כגון שאם מת בעלה והניח קרקע ולא היה בו בכדי כתבת אשתו והיורשים השביחוהו עד שיש בו בכדי כתבתה אינה נוטלת אלא כשיעור מה שהיה שוה בשעת מותו כמו שהתבאר בבכורות פרק יש בכור לנחלה נ"ב א' וכשהקשו ממה שאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח תירצו בה מקלי כתבה שנו כאן ר"ל שהבעל חוב נוטל את השבח על הצדדין ידועין שביארנו בראשון של מציעא ט"ו א' ואשה בכתבתה אינה נוטלתו וכשם שאינה נוטלתו בעקר כתבה כך אינה נוטלתו בתוספת אע"פ שהוא כעין חוב שהוא מתחייב לה מצד תנאו וכן בנדוניא ויש מפרשים שאם הוסיף לה קרקע או בהמה או עבדים והשביחו כשם שאלו ייחדם לכתבה אם השביחו השביחו לבעל כך בתוספת:

ח' לשבועה פירשו בה גדולי הרבנים שכשם שאם באה ליפרע כתבתה מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה כך הדין אם באה ליפרע מן התוספת ושמא תאמר זו מה הוצרכה ולא יהא אלא חוב והלא כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה מכל מקום הייתי סבור שבאשה הקילו משום חינא ובתוספת הואיל ומנדבת לב וצד חיבה הוא מוסיף לה וכן שמאחר שהכתבה כמלוה שבתוך זמן היא אלא שחששא בעלמא חששו בה להתפסת צררי ובתוספת מיהא אין דרך להתפסת צררי הייתי סבור לומר שתגבהו בלא שבועה כשאר חובות שבתוך זמן קמ"ל ומכל מקום גדולי המפרשים פירשוה מתוך קושיא זו שאם ייחד לה מטלטלין או קרקע לכתבתה שגובה בלא שבועה כמו שיתבאר למטה שאף התוספת בכלל זה לגבותו בלא שבועה שדנין אותו כדין הכתבה ואין דנין אותו כחוב דעלמא שאינו גובה מן היתומים אף בייחוד קרקע אלא בשבועה והטעם הוא מפני שלא נאמר כן בחוב אלא מפני שיש לחוש לפירעון אבל כתבה לא ניתנה לגבות מחיים ואין בכך והוא הדין לתוספת וכן בנדוניא ומכל מקום גדולי הדורות חולקים לומר שאף בחוב שייחד לו קרקע בארבע מצריו גובה בלא שבועה אלא שקשה לי לדעתם אם כן היאך לא מנאוה עם השלשה שנפרעין בלא שבועה והם חייב מודה ותוך זמן ושמתוה ומית בשמתיה ואיפשר מפני שהייחוד הוא כעין משכון לא הוצרך למנותה ובתוספות פירשו לשבועה שאם נשבעה האשה כשבאת לגבות כתבתה שלא נהנית מכתבתה כלום אף התוספת בכלל השבועה ואינה צריכה לישבע עליו בפרט וכן בנדוניא ויש מפרשין שאם פטרה משבועה על צד שיועיל על הדרכים שיתבאר במסכתא זו ואף התוספת בכלל הפטור וכן הנדוניא וכן איפשר לפרש שכמו שגובה כתבתה מן היתומים אפילו קטנים בשבועה כך בתוספת ואין אומרין חוב הוא ואין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן לשטר שיש בו רבית או לכתבת אשה שאף זה בכלל כתבה היא:

ט' לשביעית והוא שהכתבה אין צריך לומר בעוד שהאשה תחת בעלה שאין שביעית משמטת שהרי לא ניתנה לגבות ואין כאן לא יגוש אלא אפילו נתאלמנה או גירשה קודם שמטה ועבר עליה שביעית משנתגרשה או נתאלמנה אינה נשמטת מפני שהכתבה כמעשה בית דין כמו שיתבאר בשני של גיטין י"ח א' ומעשה בית דין אינו נשמט כמו שאמרו שביעית פ"י מ"ב האונס והמפתה וכל מעשה בית דין אינם משמיטין מכל מקום יתבאר בשני של גיטין לדעת שמואל שהלכה כמותו שאם פגמה כתבתה ר"ל שקבלה ממנו פירעון קצת נעשה השאר כשאר חובות אע"פ שלא זקפתו במלוה ושביעית משמטתו וכן אם זקפה הכתבה עליו במלוה נעשית כחוב אע"פ שלא פגמתה כלל ושביעית משמטתו ועל זו אמרו כאן שאם פגמה או זקפה עיקר הכתבה אף התוספת בכלל והכל נשמט שאף התוספת בכלל החוב הנשאר ונשמט וכן שאם לא פגמה כלל או לא זקפה כשם שאין הכתבה נשמטת כך אין התוספת נשמט:

י' לכותב כל נכסיו לבניו ושייר לאשתו קרקע כל שהוא שכל שנעשה דבר זה בפניה והיא שותקת איבדה כתבתה חוץ מאותו קרקע וכשם שאבדה הכתבה כך התוספת אע"פ שאין מתנותיה וחובותיה שיש לה עליו בכלל זה אבל כתבה ותוספת אומדין אותה שמחלה וסמכה על אותו קרקע כל שהוא ודוקא בשכיב מרע אבל בריא הואיל ובטוחה היא עליו שיקנה נכסים אחרים שתגבה מהם אין אומרין כן ואע"פ שהמשנה סתם נאמרה במסכת פיאה פרק שלישי מ"ב סמוך הוא על משנה שלפניה שכתוב בה שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת ר"ל שמאחר ששייר אינה קרויה מתנת שכיב מרע לא שייר קרקע כל שהוא [לא] איבדה כתבתה ואף בשכיב מרע דוקא במחלה לפניה והיא שותקת וכן דוקא ששייר לה כל שהו בקרקע אבל אם לא שייר לה כלום בקרקע אפילו שייר לה במטלטלין לא איבדה כתבתה וכן דוקא במחלק כל נכסיו אבל במחלק מקצת נכסיו לא וכל שאיבדה מטעם זה הכתבה אף התוספת בכלל ויראה שאף הנדוניא כן:

י"א לגבות מן הקרקע והוא שהכתבה אינה נגבית אף מן הבעל אם גירשה אלא מן הקרקע אפילו היו לו מטלטלין הואיל ומכל מקום יש לו קרקע אינה כופתהו לפורעה במעות שעיקר כתבה לא נתקנה אלא מן הקרקע בכל מקום שיש לו קרקע ואמר עליה שאף התוספת בכלל זה מה שאין כן בחוב שאם יש לו מעות אינו דוחהו אצל קרקע כמו שביארנו בראשון של קמא י"א ב' ויש מפרשים שאף הכתבה נגבית מן המטלטלין מן הבעל וזו שבכאן כשייחד לה או אף בלא ייחד וכגון שיש עליו כתבה ובעל חוב ויש לו מעות ויש לו קרקע שנותנין המעות לבעל חוב והקרקע לכתבה אף בתוספת ואלו היה התוספת חוב היה חולק עמו במעות:

י"ב מן הזיבורית ר"ל שאין האשה נפרעת מכתבתה אף מן הבעל אלא מן הזיבורית וכן התוספת ואלו בעל חוב דינו בבינונית:

י"ג כל זמן שהיא בבית אביה והוא שיתבאר במסכתא זו ק"ד א' שכל זמן שהיא עומדת בבית אביה כתבתה עד כ"ה שנה אף בשאין שטר כתבה יוצא מתחת ידה הואיל והיא במקום שאין כותבין כתבה ומזמן זה ואילך הפסידה אם לא היה שטר כתבה יוצא מתחת ידה אע"פ שמעלין לה היתומים מזונות מביתם לבית אביה כמו שיתבאר בפרק הנושא ואמר עליה שכך הדין בתוספת ואם יכולה לברר מה שהוסיף לה אע"פ שכתוב ומתנה גובה לעולם אף בבית אביה כדין שאר חובות ובכלל זה שאם היא בבית בעלה שהדין בה שתגבה כתבתה לעולם דמשום כסופא הוא דשבקה לה שאף התוספת בכלל אם יכולה לבררו ויראה מלשון גדולי המפרשים שאף הנדוניא כן:

י"ד כתבת בנין דכרין שיורשין התוספת ככתבה וכבר ביארנו ענין ירשת כתבה זו למעלה בפרק נערה ובכלל הדברים המבוארים בה הוא שאין הבנים טורפין אותה מנכסים משועבדים כמו שביארנו שם: