מאירי על כתובות קי

כבר ביארנו בכמה מקומות שבימי יוחנן כהן גדול בדקו ומצאו על עמי הארץ שלא היו מפרישין מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני אלא תרומה גדולה בלבד מצד שהיה בה חיוב מיתה ואע"פ שאף תרומת מעשר שהיתה נשארת בתבואה שלהם יש בה חיוב מיתה ומכל מקום חכמי הדור היו מזהירין אותם על הפרשות הראויות ומודיעים להם את ענשם והיו מזהירין אותם תחלה על הפרשת התרומה ליתנה לכהן והיו מודיעים שאם לא יתנוה ויאכלוה יש באכילתה חיוב מיתה והיו אחר כך מזהירין אותם על הפרשת המעשר ליתנו ללוי ולא היו מזהירים אותם על תרומת מעשר שלא הוטלה חובתו אלא על הלויים ומתוך שלא היו מזהירים אותם בעונש מיתה אלא בתרומה לא היו נזהרים על שאר המעשרות ואע"פ שמכח דרשותיהם חזרו קצתם למוטב עד שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הם מכל מקום נשארו הרבה מהם בחזקתם ומתוך כך תקנו חכמים שבאותו הדור שלא יאכל אדם מתבואה של עם הארץ עד שיפריש ממנה תרומת מעשר ומעשר שני אבל לא במעשר ראשון ולא מעשר עני שמאחר שמותרין הם לזרים אומרים ללוי ולעני הבא ראיה וטול ושמא תאמר היאך איפשר ליטול תרומת מעשר עד שיפריש מעשר ראשון תחלה איפשר שמפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש ממנו תרומת מעשר ונותן לכהן ומעכב המעשר ראשון לעצמו ומכל מקום בסדר זרעים פירשו הפרשתה בדרך אחרת בלא הפרשת מעשר וכבר כתבנוה בראשון של חולין וכל שלא הפריש ממנה אסור לו לאכול וזהו הנקרא דמאי בכל מקום:

לקח פירות מעם הארץ ושכח הלוקח ולא עישרן ונכנסה שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר אפילו היו לו פירות מתוקנים מצד אחר הרי זה הולך אצל המוכר ושואלו אם נתקנו ואם אומר שנתקנו סומך עליו ואוכל על פיו באותה שבת ומשום עונג שבת סמכו בה לומר כן שאימת שבת על עם הארץ שלא לעבור בו עבירה להכשיל הלוקח באכילתו ולמוצאי שבת מעשר אף על מה שאכל בשבת:

הפריש הלוקח תרומת מעשר וחזר ונפלה בתוך התבואה הולך אצל המוכר ומודיעו מה שאירע לו ואם אומר לו שנתקנו סומך עליו ואוכל ולא סוף דבר בשבת אלא אף בחול כל שהוא יודע בלוקח שהפריש תרומה ושנדמעה אימת דמוע עליו ואינו משקר שתרומה זו מאחר שהוא יודע שהופרשה חמורה היא עליו כתרומה גדולה ואימת דמוע עליו ולא סוף דבר במקומה אלא אף במקום אחר ולא אמרו בכאן שחזרה במקומה אלא [לדברי] האומר תרומת מעשר במקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת ואין הלכה כן אלא כדברי האומר בין במקומה בין שלא במקומה מדמעת וגדולי המחברים פירשו שמועה זו בשהמוכר הפריש תרומת מעשר וחזרה למקומה בפנינו ואמר זה המוכר חזרתי והפרשתיה שנאמן והדברים מתמיהים שכל שהמוכר מפרישה יודע הוא שטבל היה ואם כן תרומה ודאית היא והיאך חזרת הפרשתו מועלת וכי יש תקנה למדמע בהפרשה ומכל מקום תירצוה רבותי בשנפלה סאה של אותה תרומה במאה שצריך להעלות הסאה ובהעלאה מותר ואמר המוכר שהעלה ונאמן עליה מצד שמאחר שקרא עליה שם תרומה אימת דמועה עליו ולי נראה לפרש דבריהם שהמוכר היה אומר תחלה שנתקנו אלא שמתוך שלא היינו מאמינים בו והוא רדוף למכור הפריש תרומת מעשר בפנינו כדי שיקפצו על תבואתו לוקחין וחזרה למקומה וכל כיוצא בזה דיו בהעלאה אף בפחות ממאה או שכל כיוצא בזה אימת דמוע עליו ומאמינין על מה שאמר תחלה שנתקנו ונראה לי כן ממה שראיתי בלשון דבריהם של גדולי המחברים שהפריש תרומה מפירותיו שהן דמאי אלמא דוקא שהן דמאי והוא היה טוען בתקונם אלא שלא היינו מאמינים בו מכל מקום עיקר הדברים כפירוש ראשון:

כל מתנה שהיא נדונת במתנת בריא כגון בריא שנתן או שכיב מרע שחלק מקצת נכסיו ושייר מקצת לעצמו ולא צוה מחמת מיתה אינה נקנית בדברים אלא בקנין או בהגעת השטר ליד המקבל וכל שקנו ממנו או שלא קנו והגיע השטר ליד המקבל זכה הלה ואין הנותן יכול לחזור אבל כל שהיא נדונת במתנת שכיב מרע כגון שכיב מרע שכתב כל נכסיו בלא שום שיור או שחלק במקצת והזכיר שהוא מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר ואין מתנת שכיב מרע צריכה קנין שדבריו ככתובין וכמסורין ולא עוד אלא שאם קנו מידו יש לפקפק בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר והואיל ומתנה זו אינה קונה אלא לאחר מיתה אין שטר לאחר מיתה ומתוך כך אין צואה זו כלום ואינו זוכה בה לא מצד מתנת בריא ולא מצד מתנת שכיב מרע עד שיפרש בקנין זה שליפות כחו הוא מתכוין בו כגון שיכתוב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או שיאמר בפירוש וקנינא מיניה ליפויי כחו וכל שהוא כן אין הקנין מפקיע כלום אלא שמכל מקום דין מתנת שכיב מרע יש לה וכשיש בה קנין ולא הזכיר בה ליפויי כח שהוא ספק כמו שכתבנו ואינו זוכה בה כלל אף התפישה אינה מועלת בה שכבר זכו בה היורשים אלא שגדולי המפרשים חולקים בזו לומר שהתפישה מועלת אפילו היתה בעדים וכבר כתבנו ענין זה בפרק מי שמת ובתוספות כתבו שבצואות שלנו הואיל וכתוב בהן בכל לשון של זכות הרי הוא כמי שנכלל בה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא ומהני אע"ג דכתוב בה וקנו ממני ומכל מקום אין נהוג לכתוב בה לשון קנין כלל:

שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני ר"ל חוב שיש לי אצל פלוני יהא קנוי לפלוני דבריו קיימין ואע"פ שהבריא אינו מקנה הלואתו אף בקנין שהרי אין מטבע נקנה בחליפין וכל שכן מלוה שאינה בעין וכן אינו מקנה לה אגב קרקע שמה שאינו בעין אינו נקנה אגב קרקע וכתיבה ומסירה אין כאן שהרי הלואה זו אף בעל פה אנו עסוקים בה וכבר ביארנו בפרק מי שמת שמה שאין לבריא בו דרך הקנאה אף בשכיב מרע אינו כלום דיו במה שהבריא צריך הקנאה יהא רשאי הוא להקנות באמירה מכל מקום הרי יש לבריא בזה דרך הקנאה במעמד שלשתן ומעתה אף בשכיב מרע שאמר בה תנו לפלני מועיל אף בלא מעמד שלשתן ויש בדבר זה קצת דינין וכבר ביארנום בפרק מי שמת:

שכיב מרע זה שאמר הלואתו לפלוני וקנו מידו יראה לי הואיל ובבריא אין הקנין בו כלום אף בשכיב מרע כמי שאינו הוא ואין לפקפק בה מצד הקנין ולא חלק שמואל לומר לא ידענא מאי אידון בה אלא בשהקנה דברים שהבריא מקנה אותם בקנין וכן יראה מלשון גדולי המפרשים שכתבו שבהלואתו לפלוני הואיל ואין לבריא בה דרך קנין אף בשכיב מרע לא כתבו אלא ליפות כחו ויש לפקפק בה שמאחר שחלק שמואל בה בסתם אף בהלואתו לפלוני חלק שאם קנו מידו אינו כלום:

גדולי הרבנים פירשו בהלואתו לפלוני שלא נאמרה אלא לדעת רב אבל שמואל חולק בה ולדעת רב הם מפרשים בה הלואתו לפלוני שהוא במדינת הים ומועיל אף בקנין מה שאין כן בבריא שאין קנין מועיל אלא בפני מקבל מתנה וראיה להם בראשון של קדושין דף כ"ו ע"ב במה שאמרו שם דליתיה למקבל מתנה ויש למדין ממנה שאע"פ שאין הלכה כרב מכל מקום למדנו שבבריא אין קנין מועיל אלא בפני מקבל מתנה ואין זה כלום וכלל ידוע בכל מקום זוכין לאדם שלא בפניו ואף הם תמהים בה על עצמם מצד שמעשים בכל יום שקונין שלא בפני המקבל ואותה שבקדושין כבר פירשנוה שם שלא היה שם אחר שישתדל בזכותו של זה ליתן כליו בשבילו ואע"פ שמנהגם היה להיות הכלי חוזר אצל המקנהו וכמו שביארנו בנדרים מכל מקום מן הדין היה יכול לעכבו כמו שביארנו במקומו:

גאוני הראשונים פירשו בהלואתו לפלוני שאינה אמורה אלא לדעת רב גם כן ופירשו בה שטרות שהלואותיו כתובות בהן ואמר שאע"פ שבבריא אינן נקנות אלא בכתיבה ומסירה בשכיב מרע נקנות ואע"פ שאין הלכה כרב מכל מקום למדין לענין פסק שהשטרות נקנות בהודאת שכיב מרע אם אין בה קנין בלא כתיבה ומסירה ולענין שאין היורש יכול עוד למחול שאע"פ שאמרו ב"ב קמ"ז ב' המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו היורש מוחל דוקא בבריא אבל במתנת שכיב מרע אין היורש מוחל כמו שביארנו במקומו בבבא בתרא:

זה שכתבנו אין שטר לאחר מיתה גדולי הרבנים פירשו בה לפי שלא באה שטר המתנה לידו עד עכשו שמת הנותן והשתא מיהא מכח מאן קאתי ומכלל דבריהם למדו רבים שאם הגיע השטר לידו בחייו זכה ואין ראוי לסמוך על כך (ואין עקר) [ועיקר] הפירוש בה שאין שטר עושה מעשה שטר לאחר מיתה ואפילו הגיע השטר לידו מחיים אינו קונה שאין כח השטר חל עד לאחר מיתה ואותה שעה אין המקנה בעולם ויגיד עליו רעו ר"ל אין גט לאחר מיתה שאפילו נתנו מחיים אינו גט:

זה שביארנו שכל שקנו מידו בשכיב מרע יש לפקפק בה מטעם אין שטר לאחר מיתה מפני שסתם קנין לכתיבה הוא עומד ודעת המקנה הוא שיכתבו לו השטר מעכשו ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ומכאן כתבו קצת מפרשים שאף בלא קנין אם כתב לו שטר על דבריו לא קנה אם מסר לו מחיים אלא שאין דרך לכתוב צואה עד לאחר מיתה ומתוך כך פירשו בזה שאמרו שכתוב בה קנין במזכרת העדים אבל השטר לא נכתב עד לאחר מיתה ואין צריך לפרשה כך שפירוש הדברים מתנת שכיב מרע שמצאוה שנכתבה לאחר מיתה ומצאו בה קנין: