מאירי על כתובות קז

ולענין ביאור סוגייא יש שואלים היאך נסתפקו שלא לקנוס הבת על מעשי האם והרי למעלה נ"ג א' אמרו מתה אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתבתה והוינן בה כתבה מאי עבידתה והעמידוה בכתבת בנין דכרין ואמאי הכא נמי לימא יצר אנסה ותירצו בה התם קנסא הוא דקנסוה רבנן אלמא שקונסין הבנים על מעשה האם ותירצו בה שאינו דומה שבזו היא שסרחה בשלא דקדקה בנשואיה אבל אותו שנשאה לא חטא ומתוך כך ראוי לקנוס את בניה ולחמול על נכסי האב שלא חטא אבל כשנשא שניה אף הוא נשתתף בעון עמה והיה ראוי לומר שלא לקנוס על נכסיו שלא תהא הבת נזונות מהם:

ארוס הבא על ארוסתו והוליד ממנה בת ומת הארוס והניח בת זו או שנשא את הארוסה משנולדה הבת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם היא ניזונת מן האחים ר"ל מן הבנים שהיו לו מאשה אחרת אם לא נשא את זו או אם נשא את זו והוליד ממנה אם נזונת מהם שמא מתוך שיש לארוסה כתבה אם כתב לה כמו שהתבאר יש לה מזונות או שמא הואיל וכל שלא כתב מיהא אין לה מתקנת חכמים אלא משעת נשואין אין נכללין בכתבה זו תנאי כתבה ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו כל הפוסקים שאין לה מזונות הא ארוסה עצמה שמת הארוס אם לא נשאת אין לה מזונות כמו שביארנו למעלה ואם נשאת יש לה:

אונס שנשא אנוסתו והוליד ממנה בת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם נזונת מן האחים אם לאו שמא מתוך שאין לה כתבה שהרי אינה קלה בעיניו להוציאה הואיל ואין יכול לגרשה כמו שביארנו בפרק שלישי ל"ו ב' אף תנאי כתבה אין לה או שמא הואיל ולא הופקעה כתבה ממנה אלא מטעם שאין בה חשש שתהא קלה בעיניו להוציאה דין כתבה מיהא יש לה ותנאי כתבה מדין כתבה הם ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו הפוסקים שאין לה מזונות הא אנוסה עצמה יראה שאין לה מזונות שהרי כשמת יצא כסף קנסה בכתבתה כמו שביארנו בפרק שלישי ואם כן כבר נפרעה מכתבתה וכל שנפרעה מכתבתה בטלו תנאיה ויש לפקפק בה ואף לקצת חכמי הדורות ראיתי שיש לה ובכל אלו הואיל ומחמת ספק הוא שאין לה יראה לי שאם תפשה תפשה:

המשנה האחת עשרה והכונה בה בחלק הרביעי גם כן והוא שאחד מתנאי הכתבה להיות אלמנתו נזונת מנכסיו כל זמן אלמנותה עד שתטול כתבתה או יתבענה בבית דין והוא שאמר לא כתב לה את תהא יתבה בביתי ומתזנה מנכסי כל יומי מיגד אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין ככה היו אנשי ירושלם כותבין ואנשי הגליל היו כותבין כאנשי ירושלם וביהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתבתה לפיכך אם רצו היורשין נותנים כתבתה ופוטרין אותה אמר הר"ם אין הלכה כאנשי יהודה אלא כל זמן שלא תבקש כתבתה בב"ד ולא תנשא תדור בבית אשר היתה דרה עם בעלה בחייו ותהיה משתמשת בכל והכלים אשר היתה משתמשת בהן בחייו והנני עתיד לבאר שלמות זה הדין וביאור מיגד אלמנותיך בביתי ר"ל אחריו:

אמר המאירי כל יומי מיגד אלמנותיך ר"ל כל ימי המשך אלמנותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין ויש גורסין מיגר ברי"ש ר"ל כל הימים שאת נגררת באלמנות ולשון זה מוכיח שאם היא אינה רוצה ליטול כתבתה אין היורשין יכולין לומר לה טלי כתבתיך וצאי ועל זה אמרו כך היו אנשי ירושלם כותבין ר"ל כמו שכתבנו ואף במקום שהיו סומכים על תנאי בית דין שלא לכתוב כך היו דנין מכח תנאי בית דין ואנשי הגליל היו כותבין כמותם אבל אנשי יהודה היו כותבים עד שירצו היורשים ליתן לה כתבתה ולפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתבתה ופוטרין אותה ואף כשלא היו כותבין כן היו דנין כן מכח תנאי בית דין ובתלמוד המערב אמרו בני גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ובני יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם ובגמרא נחלקו רב ושמואל שלדעת רב הלכה כאנשי יהודה ולדעת שמואל הלכה כאנשי הגליל ואמרו על זה בבל וכל פרודאהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרודאהא נהוג כשמואל ושאלו בה עד היכן היא נהרדעא ר"ל שיהא הכל נקרא מאתו מחוז עד דסגייא קבא דנהרדעא ומכאן פסקו רבים כרב שמאחר שהתלמוד מחזר לידע גבולה של נהרדעא לענין זה לא לחנם אלא לומר לך שמשם ואילך כל המקומות שוים למנהג בבל וגדולי הפוסקים דוחים סברא זו שלא חיזר לידע גבולה של נהרדעא אלא לומר שמשם ואילך מתחומה של בבל שנוהגין בה כרב הא כל שאר המקומות דנין בה כשמואל שכל רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ואף הם הביאו ראיה לסברא זו בשם מקצת גאונים ממה ששנינו צ"ה ב' אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהן ושאלו בה נזונת תנן דלא מצו דלא יהבי לה וכאנשי גליל או הנזונת תנן דאי בעו יהבי לה כתבתה ולא יהבי לה מזוני וכאנשי יהודה ואסיקנא ניזונת תנן וכאנשי גליל ואע"ג דאיכא למימר עלה דחייה בעלמא הוא ולא סמכינן אשנויא יראה לי שמאחר שבמשנתנו מכל מקום נזונת תנן אע"ג דקא בעי לאוכוחי מבריתא דהניזונת תנן איכא למיסמך אשנויא להעמיד לשון משנתנו במקומו ואף הם הביאו עוד ראיה ממה שאמרו למטה נ"ד ב' קריביה דר' יוחנן הוה ליה אתת אבא דהות מפסדה מזוני והיו מתיראין עליה שתפסיד מזונות לאחר מיתה אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו אמרו לאבוכון דלייחד ליה בשעת מיתתו ארעא למזונות ואם כאנשי יהודה למה ליה ליחודי ארעא ליתיב לה כתבתה וליפטרו ואע"פ שיש לדחות שמא כתבתה גדולה ואין הנכסים מספיקין בה מכל מקום פשוטן של דברים אינו מוכיח כן וכן הביאו עוד ראיה ממה שאמרו בבתרא פרק נחלה דף קל"ט ע"א שלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו והרי הלשון מוכיח ניזונת על כל פנים ומכל מקום זו אינה ראיה שמא בנכסים מועטים היא או אפילו במרבין ומשום סופא נקט לה אלא שמכל מקום ראוי לפסוק כן משאר הראיות ומכללא דרב ושמואל הילכתא כשמואל בדיני וכן ממה שכתבנו למטה בשם תלמוד המערב שאם היורשין מרמין אותה ומביאין אותה דרך רמאות לתבוע כתבתה שלא הפסידה מזונותיה ואם יכולים לכופה בכל מה צורך להביאה לכך דרך רמאות יפרעו כתבתה והיא מפסדת מזונות וכן בתוספתא אמרו כל הארצות כותבין כירושלם ובתלמוד המערב קיסרי כיהודה ושאר כל המקומות כירושלם וכן שנינו ק"ז ב' אשה שאמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתבתה אלמא בדידה תליא מילתא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בסוגיא זו אמרו בביתי ולא בבית עקתי אבל מזוני אית לה ודבר זה לא נתישבו בו המפרשים על ענין אחד אלא יש מהן שפירשוהו שאינה יכולה לומר ליתומים שייחדו לה מדור שתדור שם בפני עצמה אפילו בית צר וקטן אלא תדור בביתם עמהם ותיזון שם עמהם הא אם יש לה מדור שנפל לה בירושה רשאה לדור בו והיתומים חייבין לזונה שם וכדקאמר אבל מזוני אית לה ואין הלכה כדברי האומר אפילו מזוני לית לה והוא הדין אם רצתה לשכור לעצמה או לדור בבית אביה לפירוש זה אתה צריך לפרש בזה שכתבנו שהיתומים חייבים לזונה שם דוקא לחשבון ברכת הבית וכמו שאמרו בפרק הנושא דף ק"ג ע"א אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא יכולים יורשים לומר לה הא אם את אצלנו יש לך מזונות אם אין את אצלנו אין לך מזונות מפני שברכת הבית מרבה והקשו לה וליתבו לה כפי ברכת הבית ותירץ אין הכי נמי וכבר למדת מדברינו פסק היוצא משמועה זו לפירוש זה ומכל מקום יש מפרשים שמועה זו על מה שהתבאר שהאשה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי אין היתומים רשאין לומר לה לכי לבית אביך אלא זנים אותה עמהם בביתם שהוא בית הבעל ולימד כאן שאם אין היתומים אומרים כן מצד רוע לב או טינא שהיה להם עליה אלא מתוך שביתם צר וקטן מהכיל מטתה וכלי תשמישה עמהם רשאין לומר כך אלא שחייבים לזונה בכל מקום שתדור ולשיטה זו לענין פסק אתה מפרש שכל שהוא כן חייבים לזונה בכל מקום שהיא ולא לפי חשבון ברכת הבית אלא למזונות מרווחים לפי כבודה וכבוד בעלה שעולה היא עמו ואינה יורדת עמו אף לאחר מיתה ולפירוש זה דעת רב אשי שאמר אפילו מזוני לית לה פירושו בהרוחה אלא לפי ברכת הבית אלא שהלכה כתנא קמא ויש מפרשים אותה על מה שכתבנו תחלה אלא שהוא בהפך ר"ל שהיתומים רוצים לזונה בביתם אע"פ שהוא צר וקטן והיא רוצה לדור במקום אחר מתוך צרות הבית ואומר שרשאה היא בכך ושהם חייבים לשכור לה ולזונה שם ומכל מקום דוקא לפי חשבון ברכת הבית:

בפרק הנושא שם יתבאר שהאלמנה יושבת במדור שהיתה יושבת בו עם בעלה ומשתמשת בכרים וכסתות שנשתמשה בהם בחיי בעלה וכן בעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה ואם נפל המדור אין היורשין חייבים לבנותו אפילו אמרה הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה וכן אין מניחין לה לתקנו ולשפצו אלא יושבת בו כמות שהוא או תצא ובתלמוד המערב אמרו שאם לא היה להם או לבעל בית ששוכרין לה:

אלמנה ניזונת מנכסי יתומים עד שתתארס אפילו תבעוה לינשא לא הפסידה מזונותיה ולא סוף דבר כשלא ניפייסה אע"פ שזה שלא נפייסה לא מחמת כבוד בעלה היא אלא מתוך שאין מהוגנין לה אלא אפילו ניפיסה לא הפקיעה מזונותיה ואפילו כחלה ופיקסה כאשה המשתדלת להנשא או אפילו זינתה לא הפקיעה מזונותיה שכל אלו מיגר אלמנותיך קרינא ביה תבעה כתבתה שלא בבית דין לא הפקיעה מזונותיה אבל אם תבעתה בבית דין הפקיעה מזונותיה מיד ואם מכרה כתבתה או משכנה שדה המיוחד לכתבתה או שלותה ועשתה כתבתה אפותיקי אפילו סתם בין שעשתה דברים אלו בבית דין בין שלא עשתה אותם בבית דין הואיל ולאחר מותו עשתה הפסידה מזונותיה ובפרק הכותב יתבאר שאם מכרה מקצתה לא הפסידה מזונותיה אלא שהיא חיה בנותר ויש אומרים כן אף במוכרת בחיי בעלה ואנו כבר ביארנו למעלה דף נ"ג ע"א שכל מוכרת בחיי בעלה לא איבדה תנאי כתבה:

בתלמוד המערב התבאר שכל שנראה לבית דין שהיורשים מרמין את האלמנה עד שגורמים לה מתוך רמאותם לתבוע כתבתה בבית דין לא הפסידה מזונותיה והוא שאמרו שם ארמלתא דר' אבדימוס רמון בה ואמרו לה בר בון בעי ליך תבעה פירנה ואיבדה מזונותיה הודעון מיליא אעלון עובדא קומי ר' יוסי וחזרה למזונותיה:

אלמנה שבאה לגבות כתבתה שמין מה שעליה ר"ל בגדים ותכשיטין שלה וראיתי למפרשי הלכות שכתבו דוקא בשל שבת ואם כן זו שהביאו עליה ר"ל אחד המקדיש ואחד המעריך ואין לו לפרוע שאין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא אף בצבע שצבעו לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן פירושו אף בבגדי שבת שאם תאמר דוקא בבגדי חול אם כן היא היא והיאך הביאוה כחולקת עליה והדברים נאים ומכל מקום יש מפרשים בהפך שבאלמנה אף בבגדי חול שמין ובמקדיש ובמעריך בבגדי חול מיהא אין לו כלום הא בגדי שבת שמין ואף הם כתבוה בשם תלמוד המערב אלא שהדעת נותנת כפירוש ראשון ומה שהקשו ממנה לזו של אלמנה תירצוה בסוגיא זו שבזו של מקדיש להתכבד בהם בפניו עשאם הילכך במקדיש שעדין הוא חי לגמרי הוא נותנם להם אבל אלמנה שלהתכבד בהם עשאם לפניו עשאם ולא על דעת שתטלם ותצא שמין:

אף הלקיט שמין מה שעליו ר"ל שאם יש לו בביתו שכיר ובתוך זמנו עושה לו מלבושים כשיגיע זמנו ובא עמו לחשבון שמין לו מה שהלבישו ודבר זה פירשוהו גדולי הרבנים כשלא פירש לו שכר מתחלתו שמאחר שלא קצב לו שכירות אני אומר במלבושים אלו שעל דעת שכירות עשאם הא כל שפירש לו שכר אין שמין ומכל מקום נראין הדברים שאף בקצב לו מתחלה כן שמכל מקום סתם הדברים שעל סמך שכירותו עושה אלא אם כן פירש ואם לא היה הלקיט רוצה בכך היה לו להתנות או שיזכור לו עליו שם מתנה:

גדולי הפוסקים כתבו שבגרושה אין שמין מה שעליה הואיל ומדעתו הוא מגרשה ואין נראה כן דודאי לא שנא אלמנה דמשמיא מפקי לה ולא שנא גרושה דאיהו מפיק לה אדעתא דמישקל ומיפק קרינא ביה ולא עשאן על דעת שיגרשנה וודאי זו וזו שמין ואף לדבריהם יראה דוקא בשמגרשה בלא טענה אבל סרחה עליו ודאי אדעתא דהכי לא אקני לה וכל שאין שמין לה פירושו אף בבגדי שבת ואע"פ שבראשון של קמא י"א ב' אמרו האחין שחלקו מה שעליהן שמין שעל בניהם ונשיהם אין שמין ופירשוה בתלמוד המערב דוקא בבגדי חול אבל בגדי שבת שמין בזו אחים אין מקנים אלא בגדי חול משום זילותא שלא יפשיטום את בגדיהם אבל בגדי שבת לא אבל בעל מקנה הוא אף של שבת:

מכיון ששמין מה שעליה אין צריך לומר ששמין בגדים ותכשיטין שיש לה בביתה ואם כן מה הוצרכו היתומים במעשה דכלתיה דבר אלישיב שהוזכר כאן שהיתה תובעת כתבתה והיתה מזמינתם לילך עמה לבית דין והערימו לומר לזה זילא בך מילתא דתזלי הכי עד שלבשה כל בגדיה ותכשיטיה והרי כל שכן ששמין מה שאינו עליה יראה לי שלא היתה הכונה אלא שמא מתוך שתשמע בבית דין שישומו מה שעליה תהא כופרת במה שתחת ידה ואע"פ שמשביעין אותה לא היו רוצים לסמוך על השבועה במה שאיפשר להם לברר:

מי שצוה בשעת מיתתו ינתנו לבתי בגדים כך וכך תכשיטין כך וכך או בגדים ותכשיטין כשאר בנות שהשאתי וכיוצא בזה ובאותה שעה היה שיעור זה עומד במאתים והוזלו אחר מיתתו עד שאיפשר ליקח שיעור כך במנה אין היתומים חייבים אלא כשיעור זה אע"פ שמקחו במנה והוא הדין אם הוקרו ועמדו על שלש מאות שנותנין לה באותו שיעור אע"פ שהוקרו שהכל תלוי בשיעור שהזכיר: