מאירי על הוריות טז

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש רוצה בו על מה שהקדמנו בראש המסכתא שלא נאמר להביא הצבור פר בהוראת בית דין עם שגגת מעשה שלהם אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה ליחיד אבל טומאת מקדש וקדשיו ר"ל נכנס למקדש או אוכל בשר קודש בטומאה אע"פ שזדונן כרת אם הורו בה בית דין וטעו רוב צבור אחריהם אינן בדין פר העלם הואיל ושגגתו אינה אלא בקרבן עולה ויורד כמו שמפורש בויקרא בשלש פרשיות סמוכות שבועת העדות ושבועת ביטוי וטמאת מקדש וקדשיו ונמצא שכל השוגגין באלו אפילו רוב צבור ועל ידי הוראה דינם כיחידים להביא כל אחד בפני עצמו קרבן לפי מה שהוא אם דל ואם עשיר ומלך וכהן משיח חייבים בו כשאר יחידים ולא נשתנו אלא באותם ששגגתם חטאת קבועה ומה שהזכיר בכאן עשה ולא תעשה ביאורו עשה וישלחו מן המחנה ולאו ולא יטמאו את מחניהם ואין מביאין אשם תלוי על עשה ולא תעשה שבמקדש ר"ל אף היחידים שצבור וכהן משיח אין מביאין שום אשם תלוי כמו שהתבאר אבל אלו שמביאין אשם תלוי אין מביאין אותו על טומאת מקדש וקדשיו שאין דין אשם תלוי אלא על ספק אם שגג בדבר ששגגתו חטאת קבועה אבל חייבים בית דין פר על עשה ועל לא תעשה שבנדה מפני שזדונה כרת ושגגתה חטאת וכן היחידים מביאין בה אשם תלוי והוא הדין לחלב ודם ושאר דברים שזדונם כרת ושגגתן חטאת קבועה אלא שתפס בה ענין נדה מפני שהיא דומה בקצת ענינים לנכנס למקדש בטומאה שהנכנס למקדש בטומאה ונזכר שם שהוא טמא אם בא ויצא לו בארוכה חייב בקצרה פטור ואף הנדה היה משמש עם הטהורה ונטמאת צריך להשגיח בפרישתו וכמו שאמרו נועץ על צפרניו בקרקע עד שיתשש כחו כמו שיתבאר במקומו ואיזו היא מצות עשה שבנדה פרוש מן הנדה והוא שנאמר והזרתם את בני ישראל לאזהרת פרישה סמוך לוסתה שלא תהא רואה והוא משמש ומצות לא תעשה שבה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב:

אין בית דין חייבין על שמיעת הקול ר"ל שבועת העדות ועל שבועת ביטוי ר"ל שבועה שאוכל ולא אכל או שאעשה דבר פלוני ולא עשה והרי אלו כדין טומאת מקדש וקדשיו שאם הורו בה בית דין ושגגו העם על פיהם אינן בדין פר אלא נדונים כיחידים לקרבן עולה ויורד שהרי אלו אין זדונן כרת ולא שגגתן חטאת קבועה ולא היה צריך להזכירם שכבר נודע דבר זה ממשנת מקדש וקדשיו אלא שבא להשמיענו אם הנשיא חייב בהם והלכה שהנשיא חייב בכלם קרבן עשיר האמור בהם ואפילו על שמיעת הקול הואיל וקבל עליו השבועה אע"פ שאינו מעיד ולא מעידין אותו ואין צריך לומר במלכי בית דוד שמעידין ומעידין עליהם כמו שיתבאר במקומו וכהן משיח לא הוזכר במשנה זו והתבאר עליו בגמרא שאף הוא חייב בכל אלו בקרבן הדיוט שלא חלק ביניהם אלא בשגגת חטאת קבועה ואע"פ שאינו מעיד הואיל וקבל שבועה מ"מ וכל שכן במה שהוא צריך להעיד כגון למלכי ישראל כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

ממה שאמרו במשנה שהמלך לא מעיד ולא מעידין אותו אתה למד שדבר זה מן התורה הוא שאם לא היה כן אלא מדרבנן הרי היתה חלה שבועה מן התורה והיה מחוייב קרבן ואפשר שיצא להם כן מזקן ואינה לפי כבודו וכן יראה ממסכת סנהדרין פרק כהן גדול:

גזרה שוה אע"פ שאין התיבות דומות זו לזו בלשון הואיל ודומות בענין דנין גזרה שוה מתיבה אחת לחברתה שהרי לענין נגעי בתים למדנו שיבה מביאה ואמרנו ששיבה וביאה אחת הן ללמוד גזרה שוה מזו לזו והענין הוא שבשעה שבא הכהן ומוצא הקירות שקערורות ירקרקות או אדמדמות מסגיר את הבית שבעה וכתוב שם ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וחלצו וכו' ואת הבית יקציע וכו' ועפר אחר יקח וטח וכו' וזו היא שיבה שחולץ האבנים שהנגע בהם וקוצה העפר חוץ לעיר וטח את כל הבית וכתוב אחריו ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את האבנים ואחרי הטוח ובא הכהן והנה פשה ונתץ הבית זהו סדר המקרא ואי אפשר לפרשו כך שאם ישוב הנגע אחר חלץ וקצייה וטיחה אין אנו צריכים לפשיון אלא הואיל וחזר נותץ הא למדת על ובא הכהן והנה פשה שבענין אחר הוא אמור ופירשו בו שלא דבר אלא על שעמד בעיניו בהסגר ראשון שמסגירו שבוע שני בלא חלוץ וקצייה וטיחה ובא הכהן לסוף שבעה וראה והנה פשה הייתי סבור ונתץ את הבית אלא למדנו ובא הכהן מושב הכהן מה שיבה למדנו על שפשה בשבוע ראשון שחולץ וקוצה וטח ולא נאמר ונתץ אלא על נגע החוזר אחר שבעה של חלוץ וקצייה וטיחה והמקרא מסורס וענין ונתץ את הבית חוזר על ואם ישוב הנגע אחר חלץ וכו' כמו שיתבאר במקומו: