מאירי על גיטין צא

זה שביארנו במשנתנו שלדעת ר' יהודה הודר ברבים אין לו הפרה מפרשת גבעונים אמרה כן דכתוב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ואם נדר שהודר ברבים יש לו הפרה היה להם לישאל על שבועתם או על נדרם וא"ת מפני שכל הנשיאים נשבעו להם כבר היו ביניהם חכמים שהיו יכולים להתיר ולמדת שזו שאמרו המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו כל שהוא בפניו מיהא מתירין על כרחו כמו שכתבנו למעלה שאם לא כן היאך הוא למד ממנה שאין לו הפרה שמא זה שלא נשאלו מפני שלא היו שם מתרצים בכך ויש חולקים לומר דדוקא מדעתו ולמה שכתבנו הם משיבים שמכל מקום יכולים היו להתיר על שאר העממין שלא נשבעו בפניהם ואין נראה כן ששלוחו של אדם כמותו אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון ואף מתלמוד המערב נראה כן כמו שכתבנו למעלה ומ"מ לרבנן כל ברבים יש לו הפרה וזו של גבעונים משום קדוש השם נמנעו דהגע עצמך שהרי אף שבועה אין כאן דמדקאמרי מארץ רחוקה קא אתינן שבועה בטעות היתה אלא שמפני קדוש השם נמנעו ומכאן למדו גדולי הדורות שזו שאמרו אין שבועה חלה על בטול מצוה דוקא כשנודע בטול המצוה בשעת השבועה אבל אם לא נודע בשעת השבועה אע"פ שנתברר אחר כן שבועה חלה עליו שאם לא כן היה לו לומר מי חל עלייהו שבועה והרי יש כאן בטול מצוה דלא תחיה כל נשמה אלא מחורתא כדכתיבנא ואין זו ראיה דהא עדיפא מינה קאמר ששבועה בטעות הרי היא כמי שאינה ועוד שאף אני אומר שלא היה כאן בטול מצוה שהרי אלי דעתם היה שלא לעבוד ע"ז וכבר דרשו למעלה יכול אף בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ת"ל עמך ישב בקרבך וההוא קרא בשבעה עממין הוא כתוב וכן במסכת סוטה פרק נאמרין אמרו בשבעת עממין למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם הא למדת שאם עשו תשובה מקבלין אותם אלא שהיו רוצים להרגם על שביאתם בערמה מוכחת שלא היו רוצים לקבל שעבוד מסים עליהם שאם כן למה נתיראו והלא היה להם לפתוח להם לשלום ולהיות למס אלא שבאו במרמה כדי לעמד בטוחים מכח השבועה משעבוד המס ואין זה נקרא רצו להשלים:

ולמדת מדעתנו שאף שבעה עממין בכלל וקראת אליה לשלום וכן אמרו בתלמוד המערב וקראת אליה לשלום אף לכנעניים שבה ומ"מ יש מפרשים ששבעה עממין לא היו בכלל קריאה לשלום ואיכא בטול מצוה ולדעתם צריך לתרץ כמו שתירצנו תחלה או ללמוד ממנה מה שכתבנו בשם גדולי הדורות ואף הם למדו עוד ממנה שכל מי שנשבע לחברו בסתם אע"פ שלא הזכיר לו שום תנאי בשעת השבועה או הנדר סתם הדברים שעל מה שנשבע לו חברו הוא נשבע לו ובזו נחלקו ר' יהודה ורבנן שר' יהודה סובר שמאחר שנשבעו הנשיאים סתם ולא הזכירו בשבועתם שום תנאי כלומר על מנת שהיא כן שבועה חלה עליהם ולרבנן סתם הדברים על דעת שהוא כן נשבעו ואין שבועה חלה עליהם וכן הלכה:

המשנה העשירית והכונה בה בענין החלק הששי גם כן והוא שאמר המוציא את אשתו משום אילונית ר' יודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר נשאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובתה אמר ר' יהודה אומרין לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך אמר הר"ם כבר ביארנו בסוף הי"א מכתובות שאילונית אין לה כתובה וכאשר הוציאוה משום אילונית תצא בלא כתובה וכאשר נולד לה בן התפרסם התשובה שהיא אינה אילונית וכאשר חזרה על אישה הראשון בבקשת הכתבה יאמר לה שתיקותיך יפה מדבוריך לפי שהוא יאמר לה אם הייתי יודע שאת פלני' לא גרשתיך ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ואמר בכאן וחכמים אומרים יחזיר כבר ביארנו בתלמוד ואמר מאן חכמים ר' מאיר אם יצטרך תנאי כפול כמו שיתבאר אחר זה ואז לא יאמר לה הריני מגרשיך מפני שאת אילונית ואלו לא היית אילונית לא הייתי מגרשיך לא חיישינן לקלקולא והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המוציא את אשתו משום אילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר פירוש המוציא את אשתו משום אילונית כגון שלא הכיר בה וכבר התבאר בכתבות שיוצאה בלא כתבה ואעפ"כ צריכה גט מפני שאין אדם עושה בעילתו זנות וגומר ומקדש בכל ענין ומכל מקום חכמי הדורות ראיתי שמפרשים בו שאם אילונית ממש אף גט אינה צריכה שמקח טעות הוא אלא שהוא מוציאה במקצת סימני אילונית ואעפ"כ הורע כחה ויוצאה בלא כתבה וראיה להם שבתוספתא חלקו על זו ואמרו ר' אלעזר בר' יוסה אומר המוציא את אשתו משום אילונית נותנין לה כתבתה בחזקת שהיא כשרה ואין הדברים נראין שאין לומר שבמקצת סימנין יאמרו חכמים שתצא בלא כתבה וא"ת או נלך לדרך זו ואם באילונית גמורה היאך א"ר אלעזר בתוספתא נותנין לה כתבתה מוטב להעמיד דברי יחיד בדלא כהלכתא מדברי רבים אלא שדבריהם נראין לענין פירוש מדקאמר בתוספתא בחזקת כשרה ואם באילונית גמורה מאי חזקה איכא ועוד שהרי הטעם שמא תלד ואם אילונית גמורה היא אין לחוש לכך ומ"מ לענין פסק נראה כדעת ראשון לפרשה באילונית גמורה ואעפ"כ צריכה גט וכבר הארכנו בדין זה בראשון של יבמות:

ואמר עליה ר' יהודה שלא יחזיר ומשום דחייש לקלקולא ואם אתה אומר שיחזיר זימנין דמינסבא והוו לה בני וקאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה וחכמים אומרים יחזיר דלא חיישי לקלקולא ושאלו בגמרא למימרא דר' יהודה חייש לקלקולא ורבנן לא חיישי והא איפכא שמעינן להו במוציא משום נדר ותרצו תחלה איפוך ר"ל זו של אילונית שר' יהודה אומר יחזיר ורבנן לא יחזיר ואע"ג דבסופא אמרינן א"ר יהודה אומרין לה שתיקותיך יפה מדבוריך אף זו שונין אותה בלשון חכמים ואביי ורבא פירשוה דר' יהודה חייש לקלקולא בזו של אילונית ובזו של שם רע אלא שבנדר לא חייש לקלקולא מפני שאין אצלו בנדר שום קלקול שבצריך חקירת חכם סובר כר' אליעזר שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ובשאין צריך סובר כר' מאיר שסתם בני אדם יודעים הם שנדרי אשה ביד הבעל והילכך דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא אבל דרבנן אדרבנן פירשו מאן חכמים דהכא דאמרי יחזיר ר' מאיר ואע"ג דחייש לקלקולא משום דלא כפליה לתנאיה אמרה ר"ל שלא אמר הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך ואלו לא היית אילונית לא הייתי מגרשיך וכל כי הא ליכא קלקול שאין התנאי הפשוט מועיל כלום וזו שלמעלה בדכפליה לתנאיה אלא שלענין פסק בכי הא הואיל ואין זה תנאי הגמור אין הלכה כדבריו כמו שביארנו למעלה:

ונשוב לדברינו והוא שחוששין לקלקול ומתוך כך לא יחזיר נשאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתבתה מראשון שגירשה בחזקת אילונית ונמצאת שאינה אילונית אמר ר' יהודה אומרין לה שתיקותיך יפה מדבוריך שהרי את מפרסמת עכשו שמשום אילונית גרשך ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ושמא תאמר והיאך נאמר כן אחר שתקנו שלא להחזיר ושכבר הודענוהך ואם תאמר בשלא הודענוהו כבר ביארנו שאין צורך להודעה כלל דתקנתא דרבנן קלא אית לה ואם אתה מזקיק בהודעה אף התקנה היתה שיודיעוהו ומתוך כך פירשו גדולי קדמונינו אומרין לה שתיקותיך יפה מדבוריך שאע"פ שהודענוהו שהמוציא משום אילונית לא יחזיר ואינו יכול לקלקלה מטעם אלמלא הייתי יודע שכן מ"מ כשתבא לגבות כתבתה ודאי אומר אלו הייתי יודע שסופי ליתן כתבה לא הייתי מגרשיך שזו ודאי לא היתה בכלל התקנה ולא הודענוהו דבר זה כלל ונמצאת מקלקלת עצמה בתביעתה ושמא תאמר תביעה ודאי לא מקלקל לה אלא כדגביא לה ואם כן תתבע ואם יסתרך הבעל בטענה זו תשתוק מ"מ כך הוא הפי' שתיקותיך יפה כו' שאם תגבי כתובתיך איכא קלקול ושמא מתוך תביעתה יתירא ויתפשר והימין פשוטה לקבל ושמא תאמר לעיקר דין הכתבה מיהא שנראה מכאן שגובה מן הדין ולימא לה השתא הוא דברית דהא אמרי' נמי הכי באשה ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה וכן עם שלשה שמפסדת כתבה משלישי ואם נשאת לרביעי והיו לה בנים ובאה לגבות כתבה משלישי אף הוא אומר לה השתא הוא דברית עד שמתוך כך פירשו גדולי הפוסקים שתיקותיך יפה כו' דאמר' לה השתא הוא דברית ונמצאת טורחת בחנם ועלה להם לשנים למה שתמהנו תחלה היאך חוששין בה לקלקול אחר שהותקן שלא להחזיר ולמה שתמהנו אחריה היכי גביא כתבה אלא דשתיקותיך כו' מוכח דלאו משום טורח בחנם לבד הוא נאמר כן אלא שתיקותיך כו' דאי לא שתקת מיקלקלת בטפי מהאי ונוח לך להפסיד כתבתיך משתבאי לידי קלקול ועוד ראייה דהא בגמרא דהכא מוכח מינה דר' יהודה חייש לקלקולא וכדקאמר והא מדקתני סופא נשאת וכו' מכלל דר' יהודה חייש לקלקולא ואם כן הדרא מיהא קושיין בתרייתא דאי לאו האי טעמא גביא כתבתה ולימא לה השתא הוא דברית יש לתרץ שבאילונית לא אמרינן השתא הוא דבריאת ואע"פ ששרה אמנו אילונית היתה מעשה נסים אין בו ראיה ואע"ג דאנן באילונית גמורה מפרשינן לה מ"מ נתברר שלא היתה אילונית וסימניה שקרו וכן עיקר אלא שגדולי המפרשים נוטים בה לדעת אחרת:

ולמדת לשטתנו בפסק משנתנו שהמוציא אשתו משום אילונית לא יחזיר ומחשש קלקול וא"כ דוקא בשאמר לה משום אילונית אני מוציאך ולכפל תנאי אין צורך בה כמו שכתבנו אע"פ שרבים כתבו כן ושמא תאמר ומה אנו צריכים בה לאמר לה והלא מניעת פירעון הכתובה מוכיח להדיא שמשום אילונית גרשה אין זה כלום שמאחר שמעצמו מגרשה אף היא נמנעת מלתבוע מצד שסבורה עליו שמשום כך גירשה או שיטעון כך כדי להפסידה ושותקת עד שתבא שעתה ואין מניעת הפירעון ראיה ומעתה כל שלא אמר לה אינו יכול לקלקלה ומ"מ בנשאת לשלישי ואין לה בנים הנזכר ביבמות ע"פ ב"ד מוציאה ומתוך כך אמרי בה במקומו דאי לאו טעמא דהשתא הוא דברית יכול היה לקלקלה וכמו שאמרו שם אי איהי שתקה אנן מי שתקינן ואע"פ שלא אמר לה לשם בנים אני מוציאך ומ"מ גדולי המפרשים נוטים לומר דהשתא הוא דברית אף באילונית נאמרה והילכך אין לה כתובה והם מפרשים בכאן שתיקותיך יפה מדבוריך משום קלקולא ואע"ג דליכא קלקולא הואיל והותקן שלא להחזיר מ"מ תביאי עצמיך לידי רנון ובזיון ולעז הבריות שמכיון שלא הוציאך ע"פ ב"ד יאמרו שלא גרשך על מנת כן ואע"פ שמ"מ אין יכול להחזיר מכל מקום הרי לגבות כתבתיך אי את מועילה כלום ועוד שתביאי עצמיך לידי לעז והדברים נראין כמו שכתבנו לשטתנו בלא שום פקפוק:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: