מאירי על גיטין צב

אלא שאנו צריכים לגלגל בה מה שאמרו בראשון של נדה אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה כתבה ויוציא ולא יחזיר עולמית ופירשו בה אע"ג דאיתקינא ומשום קלקולא דזימנין דמינסבא ומיתקנא ואמר לו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשיך ושמא תאמר ומאי קלקולא ותימא נמי איהי השתא הוא דבראי דהא בנשאת לרביעי אמרו ביבמות דאי לאו טעמא דבריאות אף בדאיהי שתקא אנן לא שתקינן כבר פירשנו דההיא דיבמות שלא אמר לה לשם בנים אני מוציאך ואנן הוא דבעינן לקלקולה אי לאו דאמרינן השתא הוא דברית והכא בדאמר לה משום וסת אני מוציאך וגדולי הדורות תירצו דלא דמי וסת לבנים שבבנים אין רפואתה נודעת אלא על ידי בעל וכשנשאת לבעל הרי היא אסורה לו משום מחזיר גרושתו הילכך אמרינן על כל פנים גרשה ואף כשיהו לה בנים שהרי אסורה היא לו אבל וסת הרי יכולה להתרפאת בלא בעל ועדין היא מותרת לו:

המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר החלק השביעי והוא שאמר המוכר את עצמו ובניו לגוים אין פודין אותן אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם המוכר שדהו מן הנכרי וחזר ולקחו ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני תקון העולם אמר הר"ם ובתנאי שימכור עצמו ג' פעמים ואז לר' יהודה בפעם השלישית אם לא שיפחדו עליו מהריגה וכבר ביארנו במקומות מזרעים שהעקר אצלנו אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ולזה מי שיקנה מגוי יביא מן התורה וכאשר ראו חכמים בקניתם מן הגוים התקינו שלא יביא הקונה מגוי בכורים כדי שיתבאר לו שהוא הפקיע קדושתו ולא בקנייתה מהם וכאשר ראו גם כן שזה מביא להיות נשארת ביד גוים ותשתקע בידם התקינו שמי שיבא עד שידע שאין קנין לגוי בארץ ישראל קנין גמור ויכוין לפדות אותה מידו שכבר נשארה בה קדושה:

אמר המאירי המוכר את עצמו ובניו לגוים אין פודין אותם מפני תקון העולם שלא ירגיל עצמו בכך מכל מקום פירשוה בגמרא בשמכר עצמו שלשה פעמים הא קודם שלשה פודין אותם ובמקום שהגוים רגילים להכריחם בכך מצד חובות שחייבים להם אף בפעם ראשונה כן ומ"מ היכא דאיכא חשש מיתה אף לאחר כמה פודין אותם ובמשמד לאכול נבלות אם לתיאבון פודין אותו ואם להכעיס כגון דשביק היתירא ואכיל איסורא אין פודין אותו כלל וכן אם מת זה שמכר עצמו ובניו פודין את הבנים לאחר מיתת האב אף לאחר כמה פעמים משום קלקול ר"ל שמא יטמעו ביניהם וכן הלכה:

המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני תקון העולם כך היא הגירסא ברוב ספרים ובהלכות גדולי הפוסקים ופירושה שהדבר ידוע שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד המעשרות וכשחזר ולקחה ר"ל אף משגדלו הפירות ונתבשלו מביא בכורים ואף מן התורה חייבין בהם והוא הדין למעשרות וכן הוא הדין בלוקח הפירות הואיל ונתדגנו ביד ישראל וזה שאמר מפני תקון העולם פירשו בגמרא ששתי תקנות היו והוא שאמרו מעיקרא הוו מייתו לה בדאוריתא כיון דחזו דהוו מיקרו ומזבני וסברי בקדושתייהו קיימן תקינו להו דלא ליתו כלומר שהיו מוכרים להם תמיד על סמך שהקרקע בקדושתו ואין להם עונש תקינו דלא ליתו כיון דהדר חזו דמאן דלא סאגי להו מזבני ומשתקעין ביד גוים שלא היו קפדים לפדותם אחר שלא היו סבורים שהיא קדושה בידו הואיל ואין מביאין ממנה חזרו והעמידוה על דין תורה וכן הלכה:

וגדולי הרבנים גורסין במשנתנו המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים כלומר שצריך ליקח מבכוריו בכל שנה כדי להעלות לירושלם וכל זה דרך קנס שלא יהא רגיל למכור לגוי בארץ ישראל ואם מכר שיהא משתדל לחזור ולפדות ואין הפי' עולה יפה שאם כן היאך תמהו בה דאוריתא לא וכו' ואע"פ שהם טורחים לפרשה אין הדברים מתישבים וכן יש מקשים עליהם דאי מתורת קנס היכי מייתי חלין בעזרה אלא שהם תירצו בכיוצא בה בבתרא פרק ספינה דמייתי ומתנה ויש גורסין הלוקח מביא בכורים ר"ל הלוקח מן הפירות וכבר כתבנוה בכלל הראשונה וודאי היא העקר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: