מאירי על גיטין צ

ספר תורה תפלין ומזוזות שכתבן מין ישרפו כתבן גוי יגנזו נמצאו ביד מין יגנזו ביד גוי יראה שקורין בו וכבריתא ששנינו לוקחין ספרים מן הגוים בכל מקום ובלבד שיהו כתובים כהלכתם ואין חוששין שמא כתבו גוי דמילתא דלא שכיחא היא ומ"מ כתבו גוי יגנז כמו שכתבנו אלא שאם כתבם גר שחזר לסורו אם שלא מחמת יראה חזר הרי זה מין וישרף ואם מחמת יראה חזר קורין בו נשים ועבדים וקטנים וישראל משמד ומסור דינן כגוי וכל שנמצא בידם קורין בו וכל שכתבו הם אין קורין בו אלא יגנז שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ומתוך שהנמצא ביד גוי קורין בו הוצרכו לומר במשנתנו שאין לוקחין אותם ביתר מכדי דמיהם שמא מתוך כך ירגילו עצמם בגניבתם ומכל מקום אם עולה ביתר מדמיהם דבר מועט רשאי הואיל ואין היוקר שבהם נכר ושיערו בה עד איסתירא שהוא סלע מדינה לסלע צורי שהוא שמינית שבו שמכיון שעבר תחום השתות ריחוק הנכר אין זה יוקר הניכר ומכל מקום כל שיכול לנכות בדמיהם יעשה ובלבד שלא יזלזלם בפני הגוי שמא יכעס הגוי על זלזולו ויזלזל הוא ביותר ממנו כנגד המשחיתים מעשה היה בסוחר אחד גוי שהביא שק מלא תפלין לפני אחד מחכמי התלמוד וכדי להוזיל לו מקחו אמר לו תמכרם זוגות זוגות כאדם המוכר תמרים ואימלי זיהרא ר"ל נתמלא כעס ושדנהו בנהרא אמר לא הוה מיבעי ליה לזלזולינהו באפאי כולי האי:

תפלין שחיפה קציצתן בזהב פוסל וכן אם טילא עליהן ר"ל על קציצתן עור בהמה טמאה אבל בעור בהמה טהורה אע"פ שלא נתעבד לשמה כשרה אלא שעור הרצועה צריך עבוד לשמה ויש פוסקים בזו כרשב"ג שאף עור הקציצה צריך עבוד לשמה וכן כל שכתבן על קלף שלא נתעבד לשמן פסול כספר תורה:

המשנה התשיעית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו הרבים לא יחזיר ושלא ידעו בו הרבים יחזיר ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר אמר ר' אלעזר לא אסרו אלא מפני זה אמר ר' יוסי בר' יהודה מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קונם שאיני מגרשך וגרשה והתירו לו חכמים שיחזירוה מפני תקון העולם אמר הר"ם מי שגירש את אשתו משום חשד חשדה בדבר ערוה או בסבה שהיא נדרנית הנה אין מותר לו להחזירה אבל נאמר לו כשתרצה לגרשה על אחד מאלו הפנים לא תוכל להחזירה לעולם ולא תותר לך מאחר אלו הגרושין עד שיסיר כונתו ממנה ויגרש אותה גירושין גמורים לפי שאולי ישאר בו רושם כאשר תהיה נשאת לאיש אחר ולא יתפרסם לו הסבה אשר גרשה בעבורה ויאמר האיש הראשון לו ידעתי שהענין כן ושהיא לא תתמיד על זה הפועל לא גרשתיה נמצא גט בטל ובניה ממזרים ולזה נאמר אלו הייתי יודע שהמוציא שם רע או משום נדר אינו מחזיר לעולם ור' יהודה יאמר כאשר נדרה נדר שידעו בו רבים ולא פחות מעשרה וכאשר התפרסם אצל עשרה או יותר הנה היא פרוצה בנדרים ור' מאיר אומר אם היתה השבועה אשר שבעה היא עצמה צריך חקירת חכם לא יחזיר לפי שאם יגרשנה ויהיה נשאת לאיש אחר ואחר ישאל האיש הראשון הדין ויאמרו לו שזאת השבועה יש לה היתר הנה יאמר לו ידעתי שיש לה היתר לא גרשתיה אבל הייתי מוליך אותה ויתירו לה לפי שר' מאיר סבר אין אדם מקפיד על בזוי אשתו בב"ד ונמצא הגט בטל ולזה הודיעהו שלא יחזיר ור' אלעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וההקש היה נותן שיחזיר אם הוא צריך חקירת חכם לפי שאנחנו נאמר אולי לא ידעת שיש לנדרה היתר אצל ב"ד הייתי מוליך אותה לב"ד ויתירו לה לפי שהוא סבר לה אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ולא אסור עליו שיחזיר כאשר נדרה נדר שצריך חקירת חכם אלא מפני נדר שאינו צריך חקירת הכם אשר אפשר שיאמר אחר שנשאת לאיש שני ולא יקבל ממנו שהיא פרוצה בנדרים לו ידעתי שהוא כן לא גרשתיה לפי שהייתי מיפר נדרה אשר נשבעה והוא אצלי לפי שאינו צריך לחקירת חכם והלכה כת"ק אשר אמר לא יחזיר על אי זה פנים שתהיה השבועה מפני תקון העולם ר"ל לא יבטל הגט למפרע כמו שביארנו עוד יצא מזאת המשנה הפרש אחר כאלו אמר בד"א כשנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר ר"ל כי כאשר נשבע שאפשר לו שיגרש אשתו ושלא יהיה בינו ובינה אישות כלל ויגרש אותה מפני השבועה או רצה שיתיר נדרו ויחזירה ולזה מותר ועל זה הדין הביא ראיה ר' יוסי במעשה ציידן ואמרו על זה ההבדל האחרון מפני תקון העולם שאין בענינו מהזרות תקון העולם ולזה יחזיר והוא ענין אמרם אין בו מפני תקון העולם:

אמר המאירי המוציא אשתו משום נדר יש מפרשים מפני שהיא רגילה הרבה בשבועות ונדרים ואין צורך בכך אלא מפני נדר שנדרה עכשו וכן משום שם רע ר"ל מפני שחשודה בדבר עבירה מצד קול שיצא עליה עכשו לא יחזיר ופירשו בגמרא על טעמו של דבר זה שתי סברות הראשונה משום דחיישינן לקלקולא כלומר שמא היום או מחר תנשא לאחר וכשהוא מתמיה על זה שנושאה ונדריה עליה אומרין לו שכבר הותר נדרה על ידי חכם ועכשו נוכחת שאינה נדרנית וכן בשם רע שנתברר לו שאותו שם רע שקר היה ואף עכשו נעשית צנועה עד שאין לשון הרע שולטת בה ואף הוא אומר אף אני לא גרשתיה אלא מטעם הנדר או השם רע ואלו הייתי יודע שהנדר הוא דבר שיש לו מתירין או שיתברר לי מאותו שם רע שגרשתיה עליו שהם דברים שאינן אלו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא שהגט לא נתן אלא על דעת זה והרי הוא בטעות ומתוך כך תקנו שכל שמוציא משום נדר או משום שם רע לא יחזיר אפי' נמצא השם רע בטל או הנדר נתר ומעתה גומר ומגרש על כל פנים ואין בידו עוד לקלקלה ואין אנו צריכים להודיעו תקנה זו בשעת הגט שתקנת חכמים קול יש לה ואע"פ שאמרו בגמרא לפיכך אומרין לו הוי ידוע שהמוציא כו' לא יחזיר לרוחא דמילתא אמרוה אלא שלטעם זה כל שגרשה בסתם יכול להחזירה ואפי' יצא עליה קול שהיא נדרנית או שאינה צנועה שמכל מקום מאן מוכח שמשום נדר או שם רע הוא מגרשה ואע"פ שהבריות מרננות עליו שכן מכל מקום הואיל והוא לא גלה אין דנין אחר לשון הבריות ולא אחר האומד מעתה אין התקנה שלא להחזיר אלא כשאמר לה בשעת גירושין שמשום נדר או משום שם רע הוא מוציאה וכן לדעת זה אין אנו צריכים לומר לו שיודיענה שעל דבר זה הוא מגרשה:

והסברא השנית הוא שלא נאמר כן מחשש קלקול אלא שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים והילכך כל שיוצא עליה קול שהיא נדרנית או פרוצה בעריות עד שהבריות מרננות שמתוך כך הוא מגרשה אינו רשאי להחזיר שמתוך שיהו יודעות כך יזהרו שלא להרגיל עצמן בנדרים או להביא עצמן לידי חשד ואפי' לא אמר לה שעל דעת כן הוא מגרשה וכן לדעת זה תקנו עוד בה שיאמר לה בשעת הגירושין בפני הכל הוי יודעת שמשום דבר זה אני מוציאך כדי לפרסם את הדבר לאחרות ומכל מקום אף אם לא אמר אינו רשאי להחזירה:

ואחר שידעת היוצא לנו מבין שני טעמים אלו צריך שתדע שגדולי הפוסקים פסקו כלשון ראשון ואין התקנה אלא כשאמר לה כן וכן אין אנו אחראין שיאמר לה ר"ל על דבר זה אני מוציאך אלא שגדולי המחברים מרכיבין את שתיהן ומצריכים שיאמר לה כך כדי ליסרה כלשון אחרון וכן כתבו שאומרין לו שידע שאינו מחזירה ואח"כ פירשו הטעם וכתבו מפני מה לא יחזירנה גזירה שמא תנשא ותעשה תשובה ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים ונמצא הגט בטל אלמא שהם פוסקים כשתי הלשונות להחמיר שלא להחזיר אף בלא אמר לה ושנזקיקהו לומר לה כן כדי ליסרה כלשון אחרון ושאנו צריכים לגלות לו שאין בידו להחזירה מחשש קלקול והדברים מתמיהים ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ועיקר הדברים כדעת ראשון ואע"פ שהוא לישנא קמא הואיל ור' מאיר שהוא שותף במחלקת משנתנו העיד ואמר מפני מה אמרו ואע"פ שמכל מקום דעתו הוא דמשום קלקולא וכו' והיאך אדם מעיד לעצמו מ"מ אלו לא כיון להודיע אלא את דעתו היה אומר מפני מה אני אומר ומאחר שאמר מפני מה אמרו אף לדעת חכמים אמרה ועוד דסוגיא דלקמן דאקשינן דר' יהודה אדר' יהודה ודרבנן אדרבנן אליבא דלישנא קמא איתמר ועוד ראיה לדעתי שהרי ר' מאיר ור' אלעזר אין בדבריהם מחלקת שמחשש קלקול הוא ומתוך שדברי שניהם מחשש קלקול ודברי ר' יהודה משום פריצות נחלקו האמוראים בדברי חכמים אם טעם שלהם משום קלקול אם משום פריצות ומאחר שר' מאיר ור' אלעזר סוברים מחשש קלקול ניחא טפי לאוקומי טעמא דרבנן בהכי:

ומעתה הלכה כתנא קמא דמתניתין וכטעם ראשון ואין בה חלוק בין דבר שידעו בו רבים לשלא ידעו בו רבים ובין דבר שצריך חקירת חכם לשאינו צריך אלא בכלם לא יחזיר אלא שאם עבר והחזיר לא נתברר דינן בכאן ובשני של יבמות כ"ה א' שאלו והעלו בה שאם כנס לא יוציא וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים אלא שגדולי המפרשים מפקפקים לומר שלא נאמרה שם אלא ללישנא בתרא האמור כאן וכמו שאמרו שם התם ר"ל בנטען לאשת איש אלומי אלמיה לקליה ומתוך כך אם כנס יוציא הכא מיקם קם ביה בקלא וליתיה כלומר שחקר הדבר ואינו כלום והילכך לא יוציא וללישנא קמא דחיישינן לקלקולא כל שכן דאיקם ליה בקלא מצי לקלקולה ולדעתם אין הדבר ברור ומחמירין בה אלא שמ"מ חכמי הדורות כתבוה כדעת ראשון וחשש קלקול כבר נעשה בן הראוי לי אחר שהוא יודע שאסור לו להחזירה לכתחלה ואין לומר אלו הייתי יודע שכן הייתי כונסה שלא להוציאה שאין אדם מגרש על דעת חזרה באיסור סופרים וכן הדברים נראין:

וזהו ענין משנתנו לדעת ת"ק שהלכה כמותו אלא שר' יהודה ור' מאיר מחדשים בה דברים והוא שר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים ר"ל שהודר ברבים לא יחזיר ופירשו בגמרא שר' יהודה מפרש משנתנו בנדר שיהא מטעם שני ר"ל שלא יהו פרוצות בעריות ולא מטעם קלקול ומעתה הודר ברבים שהוא חמור ואין לו הפרה ומצד שהוא סובר שכל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה לא יחזיר שבנדר חמור כל כך איכא פריצותא הא בשלא הודר ברבים הואיל ויש לו הפרה אין כאן פריצות כל כך ויחזיר ומ"מ בעריות אינו חולק כלל דבכולהו גוני איכא פריצותא ומכל מקום אביי ורבא פירשו טעמו של ר' יהודה משום קלקולא וכמו שמפורש שם אלא שעקר הדברים דר' יהודה לא חייש לקלקולא ומעתה אין אומרין מדר' יהודה נשמע לרבנן לדון על דעת רבים לרבנן כהודר ברבים לר' יהודה דהואיל ומשום קלקולא אתינן עלה כל שכן דכי אית ליה הפרה מצי לקלקולה ולומר אלו הייתי יודע וכו' אלא יש לפרש נימא איפכא וכשהודר על דעת רבים יחזיר דהא ליכא קלקולא שהרי אין לו הפרה וכשחזר ונשאה ראה וניפס ואיפשר שרוב נדרים לא על דעת רבים ולא ברבים נידרים ויש לגזור מיעוטא אטו רובא ולר' יהודה ולטעם פריצות אין לגזור לא הודר ברבים אטו הודר ברבים דרובא אטו מיעוטא לא גזרינן ומ"מ לרבנן וללישנא דפריצותא אינהו סברי דבכולהו איכא פריצותא:

ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר ופירשו בגמרא טעמו של ר' מאיר משום דחייש לקלקולא והילכך אם הנדר צריך חקירת חכם ר"ל שהוא מן הנדרים שאין לבעל רשות עליהם לא יחזיר שאף הוא יכול לומר סבור הייתי שמאחר שאין בידי להפירו לא יהא לו עוד היתר ואלו הייתי יודע שהיה לו היתר אף אני הייתי מוליכה אצל חכם ולא הייתי מגרשה ומפני שהוא סובר שאין אדם קפיד להוליך את אשתו בבית דין אבל בנדרים שהוא יכול להפר יחזיר שאין כאן קלקול שסתם הדברים אדם יודע שנדרי אשתו בידו וכן פירשו שר' אלעזר סובר דטעמא משום קלקולא והוא אומר הפך הדברים דבאינו צריך חקירת חכם לא יחזיר שיכול לומר אילו הייתי יודע שהיה בידי להתיר לא הייתי מגרשה ובצריך חקירת חכם אינו יכול לומר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר כו' שאף כשידע כן אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ונוח לו לגרשה משיוליכנה לבית דין ומן הדין בצריך היה לנו לומר שיהא יכול להחזיר אלא שגזרו צריך אטו שאינו צריך וצריך ואינו צריך אין בו רוב ומיעוט שלא לגזור אחד מפני חברו ומ"מ לת"ק בתרויהו אסור מן הדין בצריך כר' מאיר ובשאין צריך כר' אלעזר לטעם קלקול ולטעם פריצותא בכולהו איכא פריצותא וכבר ביארנו שהלכה כתנא קמא לאסור בכל נדר או שבועה שבעולם ומטעם קלקול:

אמר ר' יוסי מעשה בצידן כו' שאלו בגמרא מאן תנא דקתני מעשה ותירצו בה חסורי מיחסרא והכי קתני במה דברים אמורים בשנדרה היא אבל נדר הוא ר"ל שיגרשה על כל פנים שנמצא צריך לגרש מפני הנדר מכל מקום אם רצה יחזיר שאין כאן לא חשש קלקול ולא פריצות ועליה אמרו מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קנם עלי כל פירות שבעולם אם איני מגרשיך וגירשה והתירו לו להחזירה וזה שסמך לה מפני תקון העולם ר"ל שאין במניעת חזרתה שום תקון והלכה כר' יוסי ושמא תאמר ומפני מה אין כאן חשש קלקול שמא יאמר אלו הייתי יודע שיש לנדרי היתר לא הייתי מגרשה יראה לי שסתם הדברים אדם יודע שיש היתר לנדרו ואין אדם מסתפק אלא בנדרי אשה מתוך בלבולין שבהם לאב ולבעל ולחכם ועינוי נפש ובינו לבינה וכמה דברים ואם מפני נדרים שעל דעת רבים שאין הכל יודעין שיהא להם היתר לדבר מצוה כבר ביארנו שנדרים שברבים או שעל דעת רבים מיעוטא דמיעוטא הם ועוד שכל שנודר כן ודאי אין זו חביבה עליו ובלב שלם הוא מגרשה בלא שום שיור ועוד שהאיש סתמו פקח ואינו נודר מתוך הקפדה אלא לזמן רחוק ומילתא דלא שכיחא לא עבדי בה רבנן תקנתא ומתוך כך שאלו בה בגמרא פשיטא כלומר שמכל טעמים אלו הדברים ניכרין שאין בנדרו שום חשש קלקול או פריצות עד שהוצרך לתרץ מהו דתימא ליגזר משום דר' נתן דאמר כל הנודר כאלו בנה במה כו' ומפני שכל הרגיל בנדרים סופו לעבור בלא יחל דברו ונגזור עליו שלא יחזיר כדי שלא יהא רגיל בנדרים קמ"ל ומתוך כך בנדר הוא אין בו שום חשש ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בשמועה זו דרכים אחרים ואינם מתישבים כל כך ואף שלענין פסק יראה מהם שיש קצת נדרים אף בנדרי האיש שיש לחוש להם לקלקול והדברים זרים ומ"מ הם נסעדים בה מן התוספתא שאמרו בה אי זהו נדר שאין צריך חקירת חכם קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ולא גנבה אלמא שמשנתנו מתפרשת בנדר הוא אלא שיראה שהתוספתא משובשת ואין לדחות ממנה פשוטה של משנתנו:

ולמדת בביאור משנתנו שר' יהודה על כל פנים טעם דבריו משום פריצותא ור' מאיר ור' אלעזר על כל פנים טעם דבריהם משום קלקול ותנא קמא איפשר להעמיד דבריהם מטעם קלקול וטעם פריצות ומתוך כך נחלקו האמוראים עליה וכבר פסקנו בדבריהם שמחשש קלקול נאמר ויש פוסקים בה כלישנא בתרא וכן לענין ביאור מפרשים שמחלקת האמוראים על כל התנאים שבמשנתנו נחלקו והם מפרשים משנתנו לדעת כלם לטעם קלקול ולטעם פריצות חוץ מר' יהודה שאין להם מקום לפרש דבריו לענין נדר אלא מטעם פריצות ואין צורך להאריך בכך ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומ"מ מה שפסקנו ללישנא קמא והוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך כו' לדעת ר' מאיר מיהא דוקא כדכפליה לתנאיה כמו שיתבאר בסוגיא זו ולא תנאי ממש אלא שיאמר ואם לא משום שם רע לא הייתי מוציאך ומ"מ אע"פ שכפל אחר שתקנו חכמים שלא יחזיר הן שהודיעוהו הן שלא הודיעוהו לדעתנו כמו שפירשנו אינו יכול לקלקלה אלא אם כן התנה בפי' כלומר אם ימצאו הדברים בדאין או שהנדר יש לו היתר לא יהא גט ומ"מ אע"פ שהלכה כר' מאיר בענין תנאי כפול בזו אין הלכה כן שאין זה תנאי גמור שנזקיקהו לדיני תנאי אלא כעין גלוי הדעת הוא אלא משום דר' מאיר לית ליה הן מכלל לאו בשום מקום מצריך אף בזו כפילא ואין נראה כן ואף בתוספות פירשו שחשש קלקול זה אינו מן הדין אלא חשש לעז מדינה בערעור הבעל וזה שאמרו בה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים פירושו לפי דברי הבעל והדברים נראין ואע"פ שבכיוצא בה אמרו ביבמות פרק הבא על יבמתו ס"ה א' אמרינן לה שתיקותיך יפה מדבוריך דאדעתא דהכי לא גרשתיך והקשו בה אטו אי איהי שתקה אנן מי שתקינן אף הם פירשו אנן מי שתקינן דלא ניחוש ללעז:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: